מהו הגיל המקסימלי לכל מיני קיבעונות מוזרים עם אוכל?
אני טוען ש-40 זה הגג של הגג. אולי 41 אם נולדת בשנה מעוברת. אין לי יותר מדי טיעונים שיבהירו למה הלכתי דווקא על המספר הזה, אבל אני נוטה לחשוב שזה בגלל שזה הגיל שבו זה קרה אצלי, וזהו. אבל רגע, אני אסביר. בגדול, אני לא באמת צריך יותר מדי תזכורות לכך שאני מזדקן. אני שם לב לזה לבד בכל פעם שאני שוקל בחיוב לרכוש חולצה עם כיס מקדימה מטעמי פונקציונליות ולא אופנה. אני כבר כמה שנים מבצע את המוב של להשעין יד גבוהה על הקיר שמעל לשירותים כשאני מתרוקן, וכבר לפחות חמש שנים שאני מאמין שמלחמת העולם השלישית תפרוץ בגלל מישהו שסירב להוריד ווליום בקריוקי ביתי. בקיצור, אני יודע שאני מזדקן.
אבל אני חושב שהסימן המובהק ביותר הוא שאני נפטר בקצב די קבוע מכל האישיוז שהיו לי עם אוכל כל החיים. ותשמעו, היו לי המון. פעם למשל הייתי מוריד קצוות של מלפפונים חמוצים לפני הביס הראשון, אבל כבר שנתיים לפחות שאני אוכל הכול. מקצה לקצה. עד לא מזמן לא הייתי מסוגל לאכול כנף או רגל של עוף בפורמט של פשוט להחזיק ביד ולקרב לפה. אשכרה הייתי נאבק בזה עם סכין ומזלג, ומנתח הכול בעדינות ומיומנות של כירורג. זה ברמה שיש לי חבר שנהג לקרוא לי יהודה היס של הצ'יקן ווינגס.
אני זוכר בבירור שעד לפני כמה שנים, בכל פעם שסבתא שלי הייתה מכינה קישואים ממולאים הייתי טורף בהנאה, ובכן, רק את המילוי. כלומר, הייתי אוכל אורז מתובל בתצורת צינור. זה גם היה מוציא מסבתא שושנה ז"ל תהיות לגבי המוב הזה בכל פעם מחדש, וגם מוציא ממנה קצת קללות בערבית בניב סורי, כשהייתי מסביר שזה בגלל שאני לא אוכל קישואים.
עכשיו, כבר בזמן אמת ידעתי שאישיוז עם אוכל זה דבר די מנג'ס. זה אוטומטית זורק אותך למחוזות הילד בן השלוש שלא מוכן שהחביתה תיגע לו בקוטג', או הילדה בת החמש שחוטפת טנטרום כי הוגש לה מספר אי-זוגי של נאגטס. ידעתי, אבל לא הצלחתי להתאפק. אלא שכאמור, הכול השתנה באזור גיל 40.
אני לא חושב שקיבלתי החלטה מודעת להפסיק להיות ההוא בחבר'ה שלו שהכי מבאס לשבת איתו לאכול. אני חושב שבשלב מסוים אוכל פשוט התווסף אצלי לרשימת הדברים שאני נהנה לעשות בלי לחשוב עליהם יותר מדי, ממש כמו צחצוח שיניים או צפייה בכדורגל ישראלי.
טורים נוספים:
שלא תטעו, אני עדיין לא גמול לחלוטין. לממרח אבוקדו עדיין יש צו הרחקה ממני של לפחות שני חדרים בבית, ואני עומד איתן בעמדתי שלא לנסות אפילו בצחוק את הלבן של ביצה קשה. אבל בהחלט ניתן לומר שיש שינוי, והוא מתחיל בתוכי. מי יודע, אולי בגיל 50 אצליח אפילו להתגבר על הגביע הקדוש של קיבעונות האוכל שלי: לאכול עגבנייה רגילה. לא, כי כיום אני עדיין מוכן לאכול רק שרי. אבל שרי בכל הצבעים! שלא תגידו שהבנאדם לא מתקדם לפעמים.
למה אי אפשר לשמר את הפרסונה החו"לית שלנו גם כשחוזרים לישראל?
למרות שהילדים שלי בהחלט ניסו. במהלך יולי העברנו כמעט עשרה ימים של חופשה משפחתית באוסטריה, ובבוקר של אחרי החזרה לארץ הם אשכרה קמו ושאלו מה קורה עם ברקפסט. זה בסדר, כאפת שטות קטנה והצבעה לעבר הקרטון של הקורנפלקס והם שוב ישראלים, תודה לאל.
אבל למה אנחנו המבוגרים לא מצליחים לייבא את עצמנו הבינלאומי בחזרה לכאן? איך זה שבחו"ל אני מצליח להתלהב ולהתרגש מחתיכת נוף ואיזה חורש טבעי, ובארץ גם אם אפול על לבלוב של סחלב פראי בשידור ישיר זה יוציא ממני במקסימום פיהוק? למה בחו"ל אני מתפעם ומתפעל מהאפשרות להשתמש בתחבורה ציבורית בכל הזדמנות, ובארץ הקודש אני מעדיף לעלות על פר ברודאו ולא על קו 45? מדוע נסיעה של ארבע תחנות באיזו רכבת תחתית בספרד תעשה לי עור ברווז מהתרגשות, אבל מסבידור מרכז ועד תל אביב ההגנה אני עלול לקבל אקזמה מרוב עצבים ואי נוחות?
הרי מספר הפעמים שבירכתי אנשים זרים לשלום ואיחלתי להם בוקר טוב באזור זלצבורג הוא בערך פי 72 ממספר הפעמים שעשיתי את זה בגוש דן בכל ימי חיי. הרי ביקור באיזה פארק מים או פארק חבלים בישראל הוא חוויה שמלחיצה אותי בדרך כלל שבועות מראש, ומותירה אותי מצולק חודשים קדימה, ואילו בחו"ל מדובר בפעילות שאני אשכרה מחכה לה. כל למור חצי מנומנם בגן החיות של בילבאו ייראה לי כמו מלך החיות, בזמן שבספארי ברמת גן ייחלתי לא פעם שאיזה וטרינר מפוקפק יירה בי חץ הרדמה שיעביר לי את שלוש השעות הקרובות בחלומות נעימים.
אני מסרב להכיר בכך שזה רק אלמנט החופשה שהופך אותנו לנעימים, סבלניים ועמידים יותר להתשות סביבתיות. חייב להיות פה משהו אחר. הרי עם כל התלונות הקבועות על החיים בישראל, בסופו של דבר מדובר בחתיכת גיאוגרפיה לא כזאת גרועה. מזג האוויר די מגניב רוב הזמן, אנחנו די מתקדמים ודיגיטליים ויעילים בכל מיני דברים שלא קשורים למשרד הפנים או למשרד הרישוי, וגם האוכל והבילויים והנופים פה זה לא בדיוק כבד קצוץ.
אולי זה הכול בגלל שאנחנו קמצנים. כאילו, קמצנים בכסף ובזמן. כי החו"ל הזה עולה לנו כמה יורו או דולר לכל שעה, אז חבל לשרוף אותם על מרמור, כעסים וציניות. הרי כבר שילמתי על ביטוח הנסיעות, ובחרנו מלון שאמור להיות קרוב למרכז העיר אבל בדרך כלל קרוב יותר לרכבת שמובילה למרכז העיר, וכבר התפללנו שהדיילת קרקע עם הרקע האנטישמי של חברת הלואו-קוסט שלנו תחשיב את הצ'ימידן העצום שלנו מהטירונות לתיק רחצה קטנטן שאפשר לעלות איתו למטוס – אז מה, עכשיו לא ניהנה מכל זה?
ראיתי פעם איזה קטע של ג'רי סיינפלד שבו הוא מספר איך בכל חופשה משפחתית הוא ואשתו מסכמים שמעכשיו הם כל הזמן חיים ככה. ממש קמים ויושבים לארוחת בוקר עם שבעה סוגי גבינות (כולל כחולות וכאלה), שלושה סוגי נקניקים, ריבת אגסים ואגז בנדיקט עם ציפוי של קרם ברולה. ותמיד כשהם חוזרים לארה"ב עצם הרעיון לאכול ככה בבוקר עושה להם בחילה. בטח בסוף גם הם – כמו הילדים שלי – מסיימים עם קורנפלקס מהקופסה.
למה אני כל הזמן רוכש עוד חבילות סטרימינג של חברות שעושות עלייה לישראל?
נכון לעכשיו יש לי בשלט את נטפליקס, אמזון פריים, אפל TV ודיסני פלוס. כלומר, חוץ מהחבילה "הרגילה" של סלקום טי.וי. עכשיו, זה לא שאצלי ביממה יש 44 שעות במקום ה-24 הרגילות של כולם, ויש לי זמן לצפות בכל התכנים האלה, כמו שלדעתי מדובר פה במקרה של השיחות הבינלאומיות של בזק. חכו שנייה, אני אסביר. אני לא בטוח שזה נכון, כי שמעתי את הסיפור הזה ממרצה שהיה לי פעם ויש מצב שהוא חִרטט לנו, אבל בכל זאת: זוכרים שבערך לפני איזה 30-20 שנה נכנסו לשוק התקשורת כל מיני מפעילים חדשים כאלה, שמכרו לנו שיחות טלפון לחו"ל במחירים ממש משתלמים בהשוואה למה שהיינו רגילים? נו, כל מיני 012 כאלה עם פרסומות מגניבות בטלוויזיה, שהדגימו לנו איך אפשר לדבר עם הדודה בניו ג'רזי בלי שנצטרך במקביל לשבור קופת גמל.
אז המרצה ההוא טען שאחרי שזה קרה, המון ישראלים עברו מיד לחברות החדשות האלה, והפסיקו להשתמש בשירות השיחות הבינלאומיות של בזק, גם אחרי שהם כבר הורידו מחירים בצורה דרסטית כדי לעמוד בתחרות החדשה. כאילו במין אקט הצהרתי ודווקאי כזה שאומר "כל כך הרבה שנים שתיתם לנו את הצורה עם התמחור – עכשיו אנחנו הולכים לאחרים, גם אם זה ישתלם לנו וגם אם לא".
בקיצור, מה שניסיתי להגיד פה בדרכי הפתלתלה מדי זה שנראה לי שאני רוכש את כל חבילות הסטרימינג האלה, בתעריף של 7 עד 20 דולר לחודש, רק כי זאת הנקמה הקטנה שלי בחשבונות הטלוויזיה ששילמתי בשני העשורים האחרונים. נכון, זה קצת מטומטם כי אני עדיין משלם גם לספקית תוכן ישראלית, אבל בשום מקום לא התיימרתי להיות צרכן נבון, רק צרכן קצת מפונק והרבה חי בסרט שהמחאות המעפנות שלו מזיזות למישהו.
טוב, ויש גם את העניין של הרבה יותר תוכן שאפשר לראות, למרות שרובו המכריע גרוע ברמה של תיאטרון פרינג' אילם באמצע הבזאר המרכזי של דלהי. כן, בגדול זה נראה שחברות הסטרימינג האלה עוד לא פגשו בתסריט שהן לא אהבו, או בקו עלילה שהרגיש להן דבילי מדי. מצד אחד זאת בטח בשורה טובה לכל היוצרים בעולם, אבל מצד שני זה אומר שצפיתי החודש בכמה פרקים של מיסטר בין הולך מכות עם דבורה בנטפליקס, ואני חד-משמעית לא מגזים פה.
למה האקדמיה ללשון העברית עדיין לא המציאה שם לקטע הזה שאתה עושה שלום מרחוק למישהו והוא לא שם לב, אז אתה מזייף גירוד כזה בראש כי פדיחה?
לא, ברצינות, העיקר אנחנו מחזיקים מעצמנו עם הספר.
פורסם לראשונה: 08:56, 10.08.22
