"תעיר אותי אם אתה רואה כלי שיט אחר, אם הרוח מתגברת או אם אתה רואה ענן שחור", תדרך אותי רב החובל פרנסואה לפני שפרש לישון בבטן המפרשית שלו, סאן מיגל.
כששטים בלב ים אל תוך הלילה, למען הבטיחות, מקיימים משמרות תצפית ליליות. על הסאן מיגל משמרות התצפית הליליות החלו אחרי ארוחת הערב, באזור 20:00, והתחלקו לארבע שעות לכל משמרת בין שלושתנו. משמרת הבוקר של 04:00 הסתיימה ברגע שהראשון שמתעורר עולה להחלפה, לרוב בגלל החום - כמו לישון באוהל בכינרת באוגוסט.
"אין בעיה," אמרתי. "כלי שיט, רוח, ענן שחור". הבטתי לשמיים. לא האמנתי למראה עיניי. הכוכבים דלקו כמו מדורות לבנות קטנות. במים, הפלנקטון הזוהר בצבע ירוק-ראיית-לילה עטף את היאכטה היכן שהיא חתכה את המים. מד המהירות הראה ששטנו במהירות הלא-מזיזה-שערה של 2 קשר. הרוח היא הדלק העיקרי שלנו, ובינתיים, מאז שהפלגנו מפוקט לפני כמה ימים, לא חווינו יותר מדי ממנה.
השקט העניק לי זמן לחשוב ולהיזכר איך לפני ארבעה חודשים בלבד, ב-13 במאי 2013, יצאתי ממלבורן למסע עולמי מאתגר במיוחד: בחרתי להימנע מטיסות, לנסוע רק בטרמפים ובמקום כסף, לשרוד בעזרת סחר חליפין. באותו רגע על הספינה עדיין לא ידעתי שבעוד שלוש שנים פחות ארבעה חודשים, ב-13 במאי 2016, אחצה את הגבול מטאבה לישראל כשאני משאיר מאחוריי מסע של 47 אלף קילומטרים שבהם נסעתי, שטתי, טיפסתי ובעיקר - שרדתי.
בנקודה הזו במסע מצאתי את עצמי חוצה את האוקיינוס ההודי הצפוני מתאילנד לדרום אפריקה, ביאכטה מפרשית עם שני גברים זרים ובלי מושג קלוש בשיט - מסע שעמד לארוך כחמישה חודשים.
הכרתי את מנו ואת פרנסואה דרך מודעה שפרסמתי באתר אינטרנט, שבו ניתן לחפש טרמפים על יאכטות מפרשיות. התכתבנו במשך תקופה מכיוון שטיילתי בכמה איים לפני כן בדרכי לתאילנד מאינדונזיה. בסוף נפגשנו בפוקט, ואחרי כמה בירות הוזמנתי להצטרף לצוות – מנו, פרנסואה ואני.
זהו.
חיי תלויים לגמרי ביכולות השיט של שני צרפתים שלא הכרתי לפני כן.
בדקתי את האזימוט שלנו במצפן המקובע לסיפון, מול ההגה: 240°, דרום-דרום-מערב. מיקומנו היה במיצרי מלאקה, האיילון של נתיבי השיט העולמיים ומהעמוסים בעולם. אוניות משא ענקיות, מוארות כמו עץ אשוח בחג המולד, עקפו אותנו מימין ומשמאל. דרך מערכת הרדיו האלחוטי הן סיפקו לנו דיווחי מזג אוויר: סופה טרופית החלה להתבשל מעל תאילנד, ותוכננה להגיע מצפון ולנוע במקביל אלינו לכיוון סרי לנקה, היעד שלנו.
"אם נשוט במקביל לסופה", פרנסואה הסביר, "נוכל לנצל את הרוח מהזנב שלה בשביל להניע אותנו מערבה".
ב-2005 טיילתי בקנטאקי בזמן שהוריקן קתרינה השליט חורבן והרס על מחוזות הדרום של ארה"ב: רוחות שבחנו את גמישותם של עצים, גשם בעובי של קיר מים אשר הפך כבישים לנהרות. למגבים לא היה סיכוי לעמוד בקצב. זה היה "הזנב" של ההוריקן.
הפעם מצאתי את עצמי בלב אוקיינוס, על יאכטה קטנה באורך 14 מטר בלבד, מוקף באוניות משא של מאה מטר ויותר. מד העומק הראה 4,000 מטר של מים מתחתינו. 4 קילומטרים של נוזל. ממדים שהמוח שלי עד היום לא מצליח לעבד.
הרעיון היה לתפוס מחסה במפרצון קטן בצפון סומטרה. שם עגנו וקיווינו שאנשי המכס לא יגיעו – "אחרת הם ידרשו שנשלם לוויזה ונחכה לחתימת יציאה למחרת, וזה חתיכת תהליך," אמר פרנסואה. "אם הם יבואו, אנחנו נרים עוגן ונמשיך".
הסופה עוד לא הגיעה, לכן ניצלנו את הזמן כדי לשנרקל. נתקלתי בדג זהרון קטלני ונפעמתי מהאלמוגים המרהיבים. לאחר כמה שעות חזרנו לסיפון, בדיוק כשסוכני המכס הגיחו בזודיאק (סירת גומי) קטנה. הם סירבו לבקשתנו לעגון ללילה אחד בשביל להסתתר מהסופה בלי להוציא ויזה. "תרימו עוגן", פרנסואה הורה לי ולמנו. "אולי ננצח את הסופה", הוא חייך, ניצוץ בעיניו.
לנצח את הסופה? בטח. בוא ננסה לנצח את הטבע כשהוא זועם.
יצא לי לחוות סופות בים בזמן שאני גולש. הרי כשהים סוער יש גלים, אבל תמיד רואים את החוף. לרוב הייתי גם נשטף אל החוף, מקיא קצת מי ים ומתאושש עם איזו בירה קרה בפאב המקומי, שמשקיף על אותו הים שניסה לבלוע אותי. אלא שכאן הייתי בים הפתוח, ואין שום חוף מבטחים באופק. בטח שלא בר עם בירה קרה.
ענן שחור. ענן שחור. בהיתי באינטנסיביות אל תוך שמי הלילה. מי האוקיינוס ההודי שיקפו אותם בחזרה ונצבעו בסוג הגוונים ששמורים לסיפורי התנ"ך. באופק הרחוק סופת ברקים הפגיזה את צפון סומטרה. ההבזקים הלבנים החזירו אותי רגעית להרי דרום לבנון בקיץ של 2006. תתרכז. אתה משייט באוקיינוס. ענן שחור... ענן שחור... ענן שחור.
מנו, טרמפיסט שפרנסואה אסף לפני שנה וחצי בזמן שעצר באיי קלדוניה החדשה, עלה לסיפון לשבת איתי.
"תגיד, מנו", פניתי אליו במבוכה קלה, "איך אני אמור לזהות ענן שחור כשהכול שחור?"
"אל תדאג", חייך ללא דאגה, "כשאתה תראה אותו, תדע".
איזו תשובה תחת. מסוג התשובות שהיו עונים לי כשלימדתי את עצמי לטבוע... ז'תומרת, לגלוש. הייתי חותר לגלים הגבוהים ושואל את הגולשים המנוסים איך לתפוס ת'גל, והתשובה תמיד הייתה "פשוט לך על זה".
"כמה זמן אתם משייטים?" שאלתי את הצרפתים במפגש בפוקט.
"בסיבוב הזה?" פרנסואה חשב לרגע. "שלוש שנים. אבל אני משייט מגיל תשע. הייתי מדריך שיט. לימדתי ילדים בכפר שלי בצרפת איך לשוט". מנו גדל בפריז, אך גם עסק המון בשיט עם אביו וגם בקייטסרפינג. הווייב היה טוב והרגשתי בטוח איתם.
אנשי המכס אומנם סירבו לכך שנעגון, אבל הם כן נתנו לנו דיווח עדכני לגבי מזג האוויר. אלה לא היו בשורות טובות: הסופה הטרופית שהחלה להתבשל גדלה לממדים עצומים - מספיק בשביל להכריז עליה כסופה הטרופית הכי עוצמתית שדרום-מזרח אסיה עמדה לחוות בהיסטוריה המודרנית שלה. היא גרמה להוריקן קתרינה להראות כמו טיול בפארק. ממדיה היו גדולים יותר מהאי סרי לנקה.
אני אוהב סופות. בבית, עם ספל תה, מוגן מהקור, מהרוח ומהגשם. בעונה הרטובה בדארווין שבאוסטרליה, בזמן שמזג האוויר הטרופי היה 35 מעלות באופן תמידי והלחות הייתה 300%, הייתי יושב על החוף נוטף זיעה ונהנה ממופע אור-קולי של סופות איתנות וברקים שחצו את השמיים. דארווין היא הנקודה עם הריכוז הגבוה ביותר של ברקים בכל העולם.
אם הסופה הטרופית שעקבה אחרינו מרחוק לא הספיקה, בבטני התרחשה סופה מסוג אחר. מנו בישל ארוחת ערב וכמות המלח במנה לא ישבה לי טוב. לא מספיק שהוא בישל אטריות במי ים ואיך שהניח אותן במים הרותחים הן צפו כאילו היו בים המלח - את אותו הנוזל שנותר הורדנו כשוט. "לא מבזבזים כלום," מנו אמר בזמן שהרמנו 'לחיים'.
הפגזות הברקים והרעמים באופק הרחוק החלו להירגע, אך אלה שבבטני רק התגברו. הבעיה הייתה שלא היה נווט אוטומטי ביאכטה. "הוא נשבר איפשהו בוואנואטו", הסביר פרנסואה למה אנחנו הולכים לשייט ידנית יותר מחמשת אלפים מיילים ימיים. במקום הנווט האוטומטי, הוא עשה קומבינה עם חבלי בנג'י שהחזיקו את ההגה – לחמש דקות עד שהזרם החל להשתלט.
וזה בדיוק הזמן שהייתי זקוק לו כדי להפיג את ההפגזה בבטני. בדקתי שאין כלי שיט אחר, שהרוח לא התעוררה ושאין ענן שחור לפני שירדתי לשירותים.
המפרש הקדמי, המכונה גנואה, החל להיקרע. "אני מקווה שהוא יחזיק עד סרי לנקה", אמר פרנסואה בקול רם.
אחרי ארבעה ימים הוא נקרע לגמרי. החלפנו אותו במפרש הנוסף, ובינתיים מנו ופרנסואה תפרו את הקרע. הרוח החלה להתגבר וסוף-סוף הרגשנו שאנחנו מתקדמים, צוברים מהירות וגומאים קצת מרחקים. חטפנו כמה סופות מזעריות שדחפו אותנו קצת, אך לא יותר מדי. בעיקר צפנו עם הזרם.
המשמרות, כמו הימים, באו והלכו. אספנו מי גשם למקלחת ולכביסה. שחינו בים כדי להצטנן מהחום. המים היו בצבע כחול כפי שבחיים לא ראיתי. אומנם שרר בי פחד איום מילדות מעומק הים, אך כשהשמש מטגנת אותך בלב ים, אתה תקפוץ למים ותאחז בחבל הבטיחות - אפילו שמד העומק מראה 4 ק"מ של נוזל שבו חיים יצורים ששמורים לסיוטים הכי גדולים שלנו.
בוקר אחד התעוררתי לרעש של מנוע שלא היה שלנו. הבטתי מחוץ לצוהר וראיתי סירת דיג מעץ. תמיד יש אזהרות מפני פיראטים בים, בייחוד באזור שבו שטנו. החייל שבי התעורר. התגנבתי בשקט לסיפון, כבר רואה איך אני זה שיצטרך לחלץ אותנו מהדייגים הסרי-לנקים, שביקשו להחליף כמה דגי דוראדו תמורת משקאות קלים וקצת קנאביס שהבאנו מתאילנד. לא הבנתי מאיפה הם הגיחו. סרי לנקה נמצאת במרחק של אלף מייל מהמיקום הנוכחי שלנו, והם היו על סירה קטנה יותר מהמפרשית שלנו.
"סופה גדולה מגיעה", דיווח הדייג והצביע מאחורינו, "טורנדו".
טורנדו?!? הבטתי לכיוון. לא היה ענן בשמיים. אני לא חושב שהוא צריך לעשן. הוא בטח לא ראה יבשה זמן רב.
הייתי ראשון בסבב משמרת הערב. אחרי ארוחת הערב כל אחד התפנה להכנות שלו לקראת הלילה. פרנסואה ירד לבטן הסירה, וחזר עם רתמה וחגורת הצלה.
"קח", הוא זרק אותן לעברי. יכולתי להבין את הצורך בחגורת ההצלה, אבל רתמה? לא היו הרים לטפס עליהם בסביבה הקרובה. "שים ת'חגורה, ועם הרתמה תקשור את עצמך למצפן". המצפן היה מקובע לסיפון. נתתי קשירה. פרנסואה בדק אותה, ולפני שנעלם בבטן הסירה הדגיש: "כל ענן שחור - אתה מעיר אותי. לילה טוב ובהצלחה".
"קפטן", עצרתי אותו רגע לפני שנעלם בבטן הסירה. "הרתמה באמת תעשה משהו?"
"בעיקר שתהיה לנו גופה להחזיר לאמא שלך. לילה טוב".
לא בדיוק מילות העידוד שחיפשתי.
מנו גם פרש לישון לקראת ההחלפה בחצות. המשמרת החלה בשקט, עד שהרוח החלה להתגבר לקראת חצות, מספיק כדי למשוך לי את השיער ואת תשומת הלב. הבטתי לאחור. לסתי נשמטה אל קרקעית הים וחזרה. עמדתי על הכננת כדי לראות טוב יותר את האימה שעמדה לפקוד אותנו.
ביבשה תמיד יש למה להשוות את גודלם של העננים כדי לקבל קנה מידה: עצים, בניינים, הרים. בלב האוקיינוס אין קנה מידה, ומה שראיתי היה נראה כמו "הדבר" מהסרט "הסיפור שאינו נגמר". לכל אורך האופק, משהו אדיר-ממדים ושחור דהר לעברנו ובלע את כל הכוכבים במהירות מוגברת. הידקתי את הקשר של הרתמה, הידקתי את האחיזה על ההגה והערתי בקול רך את פרנסואה דרך הצוהר הפתוח שלו.
"אה, פרנסואה?"
דקה של נצח עברה. "כן?" חזר קול עמום.
"יש לנו ענן שחור גדול", דיווחתי. לא רציתי להלחיץ אותו עם אמירה כמו "משהו בולע את כדור הארץ ואנחנו בדרכו".
לפעמים הערתי את רב החובל והוא היה עולה, בודק את מד הרוח, מושך בכמה חבלים, מביט סביב וחוזר לישון. לפעמים הערתי אותו לקרב קצר. אך הפעם? הפעם זאת הייתה מלחמה - ועוד אנחנו מוקפים בספינות משא ענקיות, שגרמו לי להרגיש כאילו אני רוכב על קורקינט מוקף במשאיות סמיטריילר.
ואז הרוח התחזקה לכדי צרחה. גשם שוטף החל להפגיז אותנו מהצד. הים החל לגעוש. מנו בדיוק עלה לסיפון להחליף אותי. הוא ניגש מחויך. "מה אתה מחייך?", שאלתי בקול מוגבר, "ראית מה דוהר לעברנו?"
"כן," חיוכו התרחב. "אני מת על סופות".
"אתה מה?" - לא הייתי בטוח ששמעתי נכון עם כל הרוח והגשם סביבנו. במיוחד כי בדיוק כאשר ידינו התחלפו על ההגה, הרוח שעטה כמו פרארי ברמזור והצליפה במפרש הראשי. עוצמת ההצלפה הייתה אדירה עד כדי כך שדפקתי חצי פזצט"א על ספסל הישיבה. התיישרתי והבטתי בתורן הראשי, בטוח שזה עומד להתרסק עלינו. פרנסואה זינק מכבש המדרגות היישר להגה והחל לצרוח הוראות בצרפתית למנו. הוא צרח כי עוצמת הרוח בשילוב הגשם השוטף והים הגועש החרישו הכול.
מנו חיבר את עצמו לחבל הבטיחות שרץ לאורך הסיפון ורץ אל תוך החשכה מקדימה – מרצון! הוא צמצם את המפרש הראשי וקיפל את מפרש הגנואה הקדמי. בזמן שפרנסואה המשיך לצרוח לו הוראות, מצאתי את עצמי יושב, קפוא מפחד, במושבי. פשוט לא יכולתי לזוז.
אין סיכוי לשרוד את זה. איך אפשר? האוקיינוס איים לבלוע אותנו כולל הסירה. מה זה כלי שיט של 14 מטר בשבילו? וואלכ, את ה"טיטאניק" הוא בלע בתוך כמה שעות, אז מה אנחנו?
"אני יכול לעזור במשהו?" - קולי היה חלש מרוב פחד, פחד שלא חוויתי מאז השיחים של דרום לבנון בקיץ של 2006. מובן שלא שמעו אותי, וראיתי איך שניהם משתלטים על הכול. נראה לי. אני לא מומחה למצבי סופה בלב האוקיינוס. אנחנו עדיין צפים, והרגיש לי שהנוכחות שלי מפריעה יותר מאשר מועילה. "נראה לי שארד למטה", דיווחתי בקול עמום. לא חיכיתי לתשובה. ניתקתי את הרתמה בזמן שאני אוחז בשלוש נקודות אחיזה בכל רגע נתון, מתזמן את התנועות שלי עם הגלים האדירים. הצלחתי לרדת את כבש המדרגות וישר התקפלתי לתא שלי. נפלתי למיטה שהייתה קיר-לקיר, והתגלגלתי מצד לצד במשך מה שהרגיש כשעות.
מה חשבתי לעצמי לחצות את האוקיינוס מאסיה לאפריקה, מה?
פקחתי עין בידיעה שהשנייה מיד תבצע את אותה הפעולה. אני חי? אנחנו צפים? חששתי להביט החוצה. אולי אגלה חוף נידח ללא כל סימן של ציביליזציה. אולי אם אצא מהתא, רגליי ייגעו בחול במקום ברצפת הפרקט. התיישבתי. לקחתי כמה נשימות והבטתי דרך הצוהר. ים. היינו מוקפים ים. משמע, עדיין צפים!
מיד זינקתי מהמיטה ועליתי את הכבש לסיפון. פרנסואה ישב לו עם יד על ההגה, יד עם ספר ומדי פעם מביט במד רוח. הים היה פלאטה. ספינות המשא שטו להן במהירות לצידנו. מלפנים אופק רגוע, כחול של שמיים פוגש כחול של ים.
יש מצב שדמיינתי את הסופה? "בוקר טוב", פניתי לפרנסואה.
"בוקר אור," אמר בלי להוריד את הספר.
"הייתה סופה, נכון?"
"כן," אמר. "ובעוד יומיים, תלוי ברוח, נעגון בסרי לנקה".
סוף-סוף מילים שיכולתי להתענג עליהן.
פורסם לראשונה: 09:59, 09.02.22
