החיים זה מה שקורה לנו בזמן שאנחנו מנסים לפרק ראשי תיבות ולהפוך אותן למילים. זה התחיל עבור רובנו בטירונות. צריך להצדיע לסג"מ, אסור לדרוך על הדשא של הרס"פ, איך מגיעים לשק"ם. בגיל 18 ראשי תיבות יכולים להיות המרחק הכי קצר משבת ביציאה או מלהיות רעב. אבל בינתיים השתחררנו, גזרנו את החוגר ונפטרנו מראשי התיבות, או לפחות ככה חשבנו. במשך שנים חיינו חיים מוגנים ורגועים, אבל אז הגיעו הרשתות החברתיות. האמת הוגשה לנו ישר בפרצוף, השיח נעשה המוני אך נחרץ, ההאשטאג התחיל להיות המנוע של היקום. מכאן ועד לחזרתם של ראשי התיבות, הדרך הייתה קצרה יותר מהדרך בין השק"ם לחדר הטלוויזיה במגורי הקצינות במחנה שיזפון.
זה התחיל לפני כמה שנים עם ה־FOMO, הפחד מהחמצה (Fear of Missing Out), שמרפרר למערכון האלמותי מ"רחוב סומסום" שהוליד את הביטוי "אבל אני רוצה להיות שם!"; והמשיך עם הקונטרה שלו, JOMO, ההנאה שבהחמצה (Joy of Missing Out). כי ככה זה בסושיאל: בשביל להמציא טרנד צריך כמה חודשים, בשביל לקבור אותו תחת משקלו של טרנד נגדי צריך כמה שבועות.
ומכאן זה כבר אבוד, אנחנו מקוטלגים. פתאום העולם נחצה לשניים: אלה שרוצים להיות בכל מקום שבו מתרחש אירוע מגניב ולהישאר מעודכנים, ואלה שממש סבבה להם להיות מחוץ לעניינים. כולם החמיצו כל הזמן, אבל היו כאלה שהחמיצו והתמרמרו על אחרים והיו כאלה שהחמיצו והתעליינו על אחרים - והראשונים שנאו את האחרונים, והאחרונים שנאו את הראשונים. כשיש שני טרנדים כל כך מובהקים, כל כך מדויקים, שמתנגחים זה בזה - הם יודעים לחשוף את ערוותנו בצורה מכובדת יותר מהזירה הפוליטית (ביביסטים מול בלפוריסטים), מתוחכמת יותר מהזירה הספורטיבית (מכבי מול הפועל) ומעודנת יותר מהזירה הקולינרית (טבעונים מול קרניבורים).
השאלה הגדולה היא מה קורה כשמגיעים פתאום ראשי תיבות חדשים שפוגשים במציאות טראומטית אמיתית, לא כזו שגורמת לנו להיות חמוצים בזמן גלילת הפיד באינסטגרם אלא כזו שכל העולם חווה ביחד בזמן אמת. לראשי התיבות האמורים קוראים FONO, הפחד מהנורמלי (Fear of Normal). זו תחושה של הרבה אנשים בהרבה מקומות - ונראה שהיא לא הולכת לשום מקום, כי היא נשמעת הגיונית מדי. הייתה קורונה, אמרו לנו מה לעשות. נגמרה הקורונה, מה עושים עכשיו. חזרנו לשגרה, חזרנו לנורמליות, וזה מפחיד, גם לפני שגילינו שיש לזה ראשי תיבות. באמת, מה עושים עכשיו.
המזל הגדול הוא שיש לי את מספר הטלפון של ד"ר צבי פישל, יו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש, שאמור להיות הקול הכי שפוי בחדר. בתחילת השיחה אני מספר לו שאני כועס על עצם קיומם של ראשי התיבות FONO. להפתעתי, הוא ממש לא מגן על כבודם. להיפך, הוא לגמרי איתי.
"יש תמיד ניסיונות אמריקניים להגדיר דברים בראשי תיבות ולהפוך אותם לתופעה", פותח ד"ר פישל.
"וואו דוקטור, אתה כל כך צודק!", אני אומר לו, מקווה עמוק בפנים שהוא יגיד לי שאני יכול לקרוא לו צבי או צביקי או באיזה שם חיבה חמוד שיהיה רק שלנו. אני תוהה אם המחשבה הזו היא חלק מהפחד שלי להיות נורמלי. אולי אני מחווט רגשית בצורה כזו שאינה מאפשרת לי לנהל דיאלוגים נורמליים. אולי אני-
"אני לא חושב שהקורונה המציאה איזו התנהגות חדשה", מתעקש הדוקטור. "זה טריגר לדברים והתנהגויות שלא היו קורים באותו היקף או סינכרוניזציה אלמלא הקורונה".
"תגיד, דוקטור, שמעת פעם על המושג הזה, פונו?", אני מתחצף.
"ודאי ששמעתי", עונה הדוקטור בלי להניד עפעף. אולי זה המקום להודות שמדובר בשיחה טלפונית. את המחוות הפיזיות שלו אני פשוט ממציא. אולי הוא כן הניד עפעף. אולי הוא מצמץ. אולי הוא מדבר איתי בעיניים עצומות. אולי צבע העיניים שלו טורקיז. לעולם לא אדע. כי הוא עוצם אותן. או שלא. רגע, הוא אומר עוד מילים. "ודאי ששמעתי, אבל מעולם לא נתבקשתי לדבר על זה".
4 צפייה בגלריה
ד''ר צבי פישל. אנחנו בדרך כלל לא מכניסים תמונות של מומחים אבל פיני התעקש
(צילום: טל שחר)
"דוקטור, תמיד יהיה לנו את פונו", אני מפלרטט בחיוך. אולי גם הוא מחייך.
"פונו, או הפוגה בחיים שקרתה, או חוסר יכולת או חוסר רצון לחזור לשגרה של קודם", ממשיך הדוקטור להנפיק דברי חוכמה, "הם בסופו של דבר כמו כל הפסקה שבן אדם עושה בחייו. הוא צריך לחשוב לעצמו אם המקום שבו הוא נמצא זה המקום שבו הוא רוצה להימצא".
"החזק את סוסיך, דוקטור", אני חש עצמי גוגל טרנסלייט, "אני חייב להבין - מה הקשר?"
"שנייה, שנייה", אומר הדוקטור בסבלנות אין-קץ. "אני אסביר-"
"דוקטור, אני יכול להתקשר אליך שוב בעוד שתי דקות?", אני שואל, "החתולה שלי שברה את העציץ".
"בטח", הוא משיב באדיבות מלכותית.
בזמן שאני ממית במחשבותיי את החתולה, אני לא מפסיק לחשוב על דברי ד"ר פישל ועל הפונו. אני לא בטוח שאני מסכים לרמיזה שזה טרנד חולף. הרי המגפה החטיפה לנו במלוא עוצמתה והביאה באופן אובייקטיבי לכך שהצעירים, בעיקר הצעירים, הפסיקו לעבוד בתור נותני שירותים. אנחנו כבר לא רואים אותם במסעדות, בבתי קפה, כמאבטחים, כנציגי טלמרקטינג. רבים מהם נפלטו לבלי שוב ממעגל העבודה. בזמן שהקורונה שיבשה את חיינו, כל מה שרצינו זה לחזור לנורמליות, לשפיות - ועכשיו אנחנו שומעים יותר ויותר קולות של אנשים, בעיקר צעירים, שלא זוכרים איך ליצור אינטראקציה מחוץ לבית, שחוששים לנהל מערכות יחסים זוגיות או לקיים פגישות עבודה מחוץ לזום. בסקר פתוח שנערך בארה״ב ביוני 2020, סוף הגל הראשון של המגפה, 40.9% דיווחו על בעיות נפשיות. כשליש מהנשאלים סיפרו שהם חווים חרדה או דיכאון. כרבע מהם העידו על טראומה שקשורה באופן ישיר לקורונה.
רגע, אני מתקשר שוב לד"ר פישל. הוא עונה בצלצול החמישי. עדיין לא ממש תהיתי על קנקנו, ולכן קשה לי להמר אם הוא עמד רחוק מהטלפון או שהוא המתין כמה צלצולים כדי לייבש אותי.
"הלו?", שואל הדוקטור.
לעזאזל. מסתבר שלא הותרתי עליו רושם עז. הוא לא שמר את המספר שלי, ולכן אני לא מזוהה אצלו. או שמא הוא שמר את המספר וכעת משחק אותה קשה להשגה.
"שלום דוקטור, מצטער בשם החתולה", אני מפייס.
"הכול בסדר", הוא אומר בחיוך. הפעם אני בטוח. "איפה היינו?"
"קורונה", אני עונה.
"אה, כן, קורונה", מתעשת הדוקטור. "במהלך הקורונה דיברנו הרבה על תופעות כמו פיטורים ויציאה לחל"ת. הקורונה שינתה את סדרי העדיפויות. כל אחד מאיתנו עשה שינויים - ירידה בהיקף העבודה, השקעה במשפחה או בתחביבים - גם כי יצאנו פתאום בעל כורחנו מהמסלול או מהמרוץ שהיינו בו ונאלצנו לתת לעצמנו דין וחשבון. בגלל הקורונה הרבה אנשים עשו את זה ביחד, וכך נוצרה תופעה".
"רגע דוקטור, אני מבולבל", אני עוטה חזות מבולבלת, "אז אם זו כן תופעה, למה אנחנו מזלזלים בפונו בפרט, ובראשי תיבות בכלל?"
"אין כאן עניין של זלזול", הוא מתעקש, "אבל אלמלא הקורונה היינו רואים בודדים שעוזבים את מה שהם עשו קודם - ולא גל שלם. אתה רואה את התופעה בעיקר בשדות התעופה - יש שם עומס כי אנשים הפסיקו לעבוד. ואתה רואה את זה במסעדות - הן מתקשות לגייס מלצרים ועובדי מטבח".
"אז איפה כל האנשים האלה?", אני שואל, "מה, ככה זה נגמר? איבדנו אותם לפונו?"
"הם עשו לעצמם הפוגה והחליטו בינתיים לא לחזור", אומר הדוקטור. "אולי הם השקיעו בלימודים, אולי החליטו להשקיע במקצוע או עבודה אחרת, אולי התחילו לצייר או לעסוק בספורט. אל תשכח שרבים מהם נמנים עם הדור הצעיר, שיש לו מראש סדר עדיפויות שונה. הם פחות וורקוהוליקים, יותר משקיעים ברווחתם ובמשפחתם, וכך יוצא שאנחנו רואים סוג של טרנד. זה טרנד, אבל הוא תוצאה של אירוע גלובלי משמעותי. המנטליות של הדור הזה - מנטליות של השקעה עצמית וצורך בריגושים או בסיפוקים אחרים - יצרה תופעה שנתנו לה שם אפקטיבי וסקסי".
אני אוהב שהדוקטור קורא לזה "תופעה". אבל המילה הזאת, טרנד, עדיין מציקה לי. היא מקטינה, בעיניי, אירוע פסיכולוגי דורי עמוק יותר. והדוקטור, כאילו קרא את מחשבותיי, מיד מנסה לנחם אותי.
"זה תמיד ככה בטרנדים, אבל כאן הסתדרו הכוכבים", אומר הדוקטור. "דור הבייבי בום, שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה, הם בהחלט מגיעים מאותו דבר. יש רגעים בהיסטוריה שבהם כולם נמצאים על אותו קו זינוק, אירוע שמיישר את כולם ביחד לאותו שלב בחיים שלהם. זה נכון למלחמת העולם השנייה ונכון לקורונה".
"מעניין", אני משחיל מילה סתמית לצורך ההשחלה בלבד, אבל מיד מאפשר לו להמשיך בדבריו.
"אנחנו עושים את זה גם בתוכנית לימודים - מתחילים באחד בספטמבר ומסיימים בסוף יוני", נותן הדוקטור דוגמה הרבה יותר יומיומית ממגפה עולמית. "אנחנו עושים את זה בצבא - יש גלי גיוס ושחרור של אנשים שהולכים ביחד לצבא לאותו פרק זמן בדיוק. בגלים כאלה זה פחות קורה כי זו המציאות הרגילה, אבל כשכולנו נכנסים לסגר ואז יוצאים לחל"ת רואים את השינויים האלה".
אם הדוקטור היה יודע שבזמן השיחה אני מכין קפה, הוא היה מתפלץ. מעניין איך הדוקטור נראה כשהוא מאבד את זה, אני תוהה. ואז אני מעז לשאול אותו אם התופעה הזו יכולה להיות נצחית.
"לדעתי", הוא מצטנע, "הסינכרוניזציה הזו תיטשטש - חלק יחזרו לחיים הקודמים שלהם, אחרים ימצאו קריירה או חיים חדשים וחלק לא ימצאו את מקומם. אנשים שהחוסן והגמישות שלהם יותר קטנים יֵצאו נפסדים מהאירוע הזה. לכן, אני מציע לכל בן אדם לעשות את החושבים עם עצמו - לא כחלק מתהליך גדול - כדי להבין אם זה באמת מתאים לו. יכול להיות שרצית באמת לעזוב את העבודה, אבל השאלה היא אם זה הזמן המתאים מבחינה כלכלית או מבחינת יכולות הקידום שלך. חשבון הנפש צריך להיות לא כחלק מהטרנד, אחרת הגל הזה יכול להוביל להתנפצות לא נכונה עבור אותו אדם".
"אז מה אתה מציע?", אני מקשה.
"שווה להתייעץ עם אנשי מקצוע - יועצי תעסוקה, קואצ'רים, פסיכולוגים או פסיכיאטרים - או אפילו עם חברים", משיב הדוקטור, "כדי לראות אם השינוי הזה באמת מתאים לך".
"אני לא מדבר על עצמי, דוקטור", אני נבהל לרגע שהוא חושד בי כמי שגונב טיפול פסיכולוגי במסווה של שיחה בין עיתונאי למומחה. אבל הוא מתעלם.
"אפשר להקביל את זה במובן מסוים לטיול אחרי צבא", טוען הדוקטור, "האם אני עושה את זה כי כולם עושים או כי זה באמת מתאים לי?"
אני תוהה אם זה הזמן לעבור מהסתכלות גלובלית למבט קצת יותר מקומי. אני, למשל, מצאתי את עצמי לא פעם נצמד לאירועים מתגלגלים טרגיים במהדורות החדשות - מפיגועי טרור, דרך מבצעים צבאיים ועד למערכות בחירות תקועות - ומרגיש ריקנות בכל פעם שהם נגמרים. התהייה נגמרה. אני שואל אותו, ויהיה מה שיהיה. "דוקטור, תגיד, מה אתה חושב על פונו מקומי יותר, כמו למשל החשש לחזור לשגרה אחרי פיגועים?"
"ככל שמה שמביא את הגל יותר גורף, גלובלי ומשמעותי - זה יותר קשה", סבור הדוקטור. "גלי הפיגועים הם ספורדיים - הם לא משפיעים על כולם באותה צורה. במקרה של הקורונה, יותר מחצי מהאנשים הפסיקו לעבוד, בין אם בגלל סגרים, חל"ת או פיטורים. בפיגועים, גם אם הפונו קורה, זה לא לאורך זמן. ככל שהשינוי או הטריגר יותר משמעותי באימפקט שלו על החיים שלך, ברור שהתוצאה תהיה יותר דרמטית - בין אם כפרט ובין אם כחברה שסובלת מזה באותה מידה".
"כלומר, אם אני גר בשדרות למשל, וחווה את המצב הביטחוני באופן יומיומי וסיזיפי", אני מערבב מולו את הקלפים, "סביר להניח שזה ישפיע עליי יותר בהשוואה למצב שבו אני נחשף לפיגוע רנדומלי - קשה ככל שיהיה. אני משתמש בהכללה גסה כמובן".
"בדיוק", חותם הדוקטור.
אני מרגיש שהוא רוצה לסיים. אני ממש, ממש מרגיש שהוא רוצה לסיים. אני לא רוצה שהוא יסיים. אני רוצה שהוא יכרבל אותי וידבר איתי עוד ועוד ועוד. אני לא נורמלי. שום דבר בזה לא נורמלי. אולי בגלל זה אני נמשך לזה. אולי זה בדיוק הפחד הארור מפני הנורמלי. אולי הדוקטור הוא הפונו שלי. אולי שם החיבה שלנו יהיה פונו.
אני חושב על ימי השיא של הקורונה, תקופת הסגרים. הרי כל מה שרצינו אז זה לחזור לחיים נורמליים, להיפגש עם חברים, לשבת בבית קפה, ללכת לקולנוע, לראות הופעה, אפילו לחזור לקיוביקל במשרד כדי לחזור לקרבות על המזגן. אז מה קרה לנו? למה פתאום קשה לחלקנו לקיים ישיבות פנים מול פנים ואנחנו מתחבאים מאחורי אופציית הזום, למה יותר מדי אנשים סביבנו אומרים בקול שהם מתגעגעים לסגרים, למה כבר לא בא לנו לצאת מהבית בכל פעם שהחברים רוצים לשבת לבירה, למה התחלנו לפחד מהנורמלי? דוקטור? דוקטור? דוקטור!
״הפחד מהנורמלי״, מסביר הדוקטור, ״זה הדבר שבעצם מחבר בין הפוליטיקה, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. הפחד הזה מתחבר לנקודת זמן מסוימת שאומרת שיש פה סוג של טרנד״.
בשלב הזה אני מרגיש שמיצינו את השיחה, ואנחנו נפרדים. עוברות כמה שעות ואני קצת מתגעגע אליו, לדוקטור. זה מרגיש לי נורמלי. וזה גם קצת מפחיד. אני מנסה לשכנע את עצמי שאין סיבה לפחד מזה.
פורסם לראשונה: 16:12, 13.07.22
