הכתבה התפרסמה לראשונה בגיליון "בלייזר", יוני 2012.
באירוע UFC שנערך בינואר נפגשו דמיאן מאיה וכריס ווידמן מול 18 אלף צופים ביונייטד סנטר בשיקגו, ועוד כ-10 מיליון צופי טלוויזיה ברחבי העולם. מאיה הברזילאי הוא דאן 3 בג'יו-ג'יטסו ברזילאי ואלוף עולם בשיטה, ואפשר בקלות לאתר את השושלת שלו חמישה צעדים אחורה למיטסויו מאידה, “הרוזן קרב", מי שהביא את הג'ודו לברזיל. כריס ווידמן הוא פעמיים אול-אמריקן בהיאבקות עממית ובעצמו חגורה סגולה של מאט סרה, האמריקאי הראשון שקיבל חגורה שחורה מבן משפחת גרייסי הברזילאית. העולם כולו ציפה לקרב קלאסי של לוחם ג'יו-ג'יטסו מול לוחם היאבקות הכנעות.
מיפן ועד ברזיל היו דיבורים על אחד מקרבות הקרקע הטכניים ביותר בהיסטוריה, אבל ווידמן ומאיה לא הקשיבו. מאיה לא הצליח להוריד את ווידמן לקרקע, ווידמן העדיף להשאיר את הקרב בעמידה, וכשבכל זאת שלח את מאיה לקרקע, הברזילאי נאבק להיעמד מיד כי לא רצה את ווידמן מעליו כשהשופטים מסתכלים. במפגש המעניין ביותר של האירוע החשוב ביותר בליגת האלופות של המכות, בין שני לוחמי קרקע סוג א', העולם צפה בשלושה סיבובים של קרב קיקבוקס סוג ז'.
כמה אלפי שנים לפני ינואר האחרון נוצרו ענפי הספורט האנושיים המקוריים: מכות וריצה. להילחם או לברוח. כל מה שהתפתח מאז הוא עידון של שניהם. אני כאן כדי לתאר את ההיסטוריה של המכות - איך התחלנו בשניים שמתאבקים על החול במערה ונושכים ושורטים, והגענו עד כריס ווידמן ודמיאן מאיה שנלחמים לפי חוקים עם מגיני שיניים מול מיליוני צופים.
למעשה אעצור דקה היסטורית אחת לפני הפגישה של ווידמן ומאיה, כי ההיסטוריה המודרנית מוכרת יותר באופן טבעי. איך שאני מבין את זה, אם מכירים את הסיפור המקדים ומצוידים במעט יכולת היקש, את הצעדים האחרונים לווידמן ולמאיה ולעידן הפוסט-אמנויות-לחימה אפשר לעשות לבד.
גם בלי החלק האחרון בשרשרת מדובר בנושא בלתי נגמר, כמו כל היסטוריה, וגם ההיסטוריה הזאת רצופה באינטרסים, בגאווה ובכסף. היא עוצבה ועוותה בכוח יריבויות בין אנשים, משפחות, מכונים, עסקים ואפילו מדינות. האמרה שהמנצחים כותבים את ההיסטוריה נכונה כאן באופן יותר מסמלי: העבר הוא לא יותר ממעשייה מוסכמת, ואף על פי שכל מה שאציג כאן נכון למיטב ידיעתי, לא אופתע אם פרטים מסוימים יתבררו אחרת.
זה סיפור מורכב של הגנה עצמית וספורט וקרקס, ושל גאונים אמיתיים בקרב ובתנועה ובשיווק. של עמידה על כתפי ענקים ושל חידושים פורצי דרך. של התאמה לסביבה ושל הישרדות החזקים ביותר. זה הסיפור של גברים קשוחים ושל עולם חסר מעצורים שעבר להילחם את המלחמות שלו בפגזים ובלהביורים ושם את הלוחמים שלו בכלוב. זה הסיפור על ידע שכמעט נכחד, ועל הג'ודו והג'יו-ג'יטסו, שני שמות לאמנות אחת; שתי שיטות שנולדו זו מזו ומאז לא הפסיקו לריב.
זה סיפור פשוט על מכות.
בראשית הייתה היאבקות. להבדיל מאיגרוף, בהיאבקות אתה כופה את הרצון שלך על היריב ללא מכות. זה ספורט קשוח, והמטרה העילאית בו היא בדרך כלל להצמיד את גב היריב לרצפה. שלא תטעו, זה יכול להיות כואב ומסוכן מאוד. ההיאבקות מבוססת על אתלטיות, על כוח ועל שימוש נכון במשקל. בידיים של מתאבק מנוסה יכול גבר חזק להרגיש כמו פעוט שמנסה להשתחרר מהאחיזה של אבא.
עדויות לראשיתה של ההיאבקות לא חסרות: בכל מקום שנמצאו חרסים נמצאו ציורים של מתאבקים. גם על קירות המערות של צרפת ובקברים של הפרעונים ובאיליאדה של הומרוס. נראה שהקדמונים הבינו כי היד מותאמת לתפיסה יותר מלמכה, בייחוד כשאין אורתופדים בסביבה ועצם כף יד שבורה יכולה לדפוק אותך לגמרי בעולם הקדמוני.
האחיזות לא השתנו הרבה מאז, והיום מזהים סגנון מסורתי כמעט בכל אזור בכדור הארץ. בהודו, באיראן ובמרכז אסיה זה הפחלוואני האגדי, שגיבוריו בימינו עושים שמות באולימפיאדות; הקירקפינאר בטורקיה, אליפות ההיאבקות בשמן זית, היא אירוע הספורט העתיק בתבל שמתנהל באופן רציף; הצאצאים של הוויקינגים באיסלנד נאבקים גם ב-2012 על משטח קשה כמו אדמת הקרח של פעם, אז היה הכפר הקרוב במרחק עשרה ימים. האחריות של המתאבק היא לא לפצוע ולא להיפצע. החוקים שונים, העקרונות דומים.
שני הגיע האיגרוף. אנחנו יודעים את זה כי נמצאו חריתות המתארות קרבות אגרופים בין שני משתתפים ומתוארכות עמוק בהיסטוריה, עד 4000 לפני הספירה, במקומות כמו שומר ומצרים. אבל הארכיון של ערוץ הספורט הפרעוני היה מחורבן, ונותר מעט מאוד מידע על הקרבות שנערכו לפני שהיוונים לקחו פיקוד על העולם המוכר.
אלה היו כנראה הראשונים שקבעו חוקים מסודרים לספורט, בסוף האלף הראשון לפני הספירה, והחוקים השתנו מעיר מדינה אחת לאחרת ומתחרות לתחרות. בתחילת הדרך היו הלוחמים ערומים, כי זה נראה הגיוני לאנשים בזמנים ההם, פרט לרצועות עור מוקשח סביב הידיים ודוקרנים עליהן, מאותה סיבה. המוות לא היה נדיר, ולפעמים בלתי נמנע.
האיגרוף היווני נכנס לאולימפיאדה ב-688 לפני הספירה. זה יוצא בערך 80 שנה אחרי פתיחת המשחקים המקוריים. אז רצועות העור סביב הידיים כבר היו נקיות, והאצבעות חופשיות בדומה לכפפות ה-MMA של היום - אם כי כנראה היה אסור להתאבק ממש, והשופט נהג להחזיק במקל ולהצליף במתחרה שעבר על החוק. רצועות נוספות נכרכו סביב המרפקים, שגם הם היו מותרים לשימוש, ובמקרים מסוימים הותרו בעיטות ישרות. המפסיד היה זה שלא היה יכול להמשיך יותר.
מכיוון שלפני הספירה היו האנשים הרגילים קשוחים והלוחמים לא אנושיים, קרבות יכלו להימשך זמן רב. במקרה הזה יכלו המתחרים לעמוד זה מול זה מבלי להגן על עצמם, וכל אחד בתורו נתן מכה עד שמישהו נפל. משהו כמו פנדלים, רק שכולם רוצים לבעוט ראשונים.
אחיזות הכנעה התבססו לראשונה בספורט בענף הפנקרטיון, שמשמעותו "האדם ששולט על הכל" או "כל הכוחות". מדובר בשילוב יווני בין איגרוף להיאבקות, בשיטת לחימה לחיילים ובענף הראשון שהכל היה מותר בו. למעשה היו לו שני חוקים שמלווים כמעט כל קרב עד ימינו: בלי נשיכות ובלי אצבעות לעיניים. ועוד משהו היה אסור: ספרטנים. כי הם לא הקשיבו לשני החוקים האמורים, כי אף אחד לא רצה להילחם בהם וכי הם עצמם מאוד לא אהבו להפסיד.
רומא כבשה את יוון והיווניות כבשה את רומא. באיגרוף ובהיאבקות עסקו הרומים מאז שהיו עיירה, והוסיפו את הפנקרטיון (הם קראו לו פנקרטיום) למשחקים שלהם, שנמשכו עד סוף המאה הרביעית לספירה. אז בא הקיסר הנוצרי תאודוסיוס - השליט האחרון של האימפריה הרומית המאוחדת - ואסר על המשחקים האולימפיים ועד מהרה גם על האיגרוף, בטענה שהוא משחית את הפנים שהן יצירה של אלוהים.
מחוץ לערים הגדולות, ובעיקר במערב אירופה ומעבר לגבולות האימפריה, המשיכו להתאגרף. זה השתמר בקרבות של האירים הנודדים ושל הצוענים הקשוחים, וכמובן ברוסיה, כי הם רוסים.
"הנה אני, ג'ימי פיג מהתמזה. אילחם בכל אדם באנגליה". ההצהרה הזאת של ג'יימס פיג הביאה אותו לבסוף לצד האחר של הבמה מול נד סאטון, בקרב החוזר על אליפות המדינה. שלוש שנים קודם לכן, ב-1723, היה סאטון - יצרן צינורות לפרנסתו - היחיד שניצח את פיג אחרי קריירה של מאות קרבות. במאה ה-18, עוד יותר מהיום, הספורט הזה לא השלים עם הפסדים. אף אחד לא צבר המון מהם, לפחות אף אחד חי.
איגרוף באנגליה של פיג היה שונה מאוד מזה של עלי וטייסון והאחים קליצ'קו. הרעיון הכללי כנראה היגר לאי הבריטי מרוסיה, שם הייתה ועדיין נמשכת באזורים מסוימים מסורת של קרבות רחוב בין קבוצות מרובות משתתפים. שמה הוא "קיר אל קיר", ויוטיוב מלא בשמחה רוסית כזאת. הקרבות הרוסיים הם המקור המשוער לביטוי "אל תכה אדם על הרצפה", וכשהרעיון הזה - השרירותי, צריך לומר, בייחוד לנוכח מה שהיה מותר לעשות בקרב בימים ההם - זלג לאנגליה, הוא שולב במסורות קיימות ויצר את ה-Boxing: תחרות משולשת של קרב סיף, אגרופים ואז אלות. במקרה שנהרגת בקרב הסיף, לא המשכת הלאה.
שלב האגרופים לא היה הרבה יותר נעים. לא היו כפפות, וקרבות היו ארוכים ומדממים. לא היו גם סיבובים, משקלים, שופטים או חוקים לאכוף; נגיחות היו מותרות, כמו-גם למשוך בשיער, להכניס אצבעות לעיניים, לבעוט בשוק בשפיץ המגף וגם לבעוט ביריב על הרצפה. הקרב היה נגמר רק כשמישהו לא היה מסוגל להמשיך.
היו גם קרבות בין נשים. אחד גדול במיוחד, בין אלופה לונדונית ששמה סטוקס לאלופה אירית ששמה וולץ', נערך תמורת פרס של שלושה מטבעות גיני. אלה היו יכולים לקנות שלושה כובעי פרוות בונה או 40 שיעורי צרפתית, ולמעשה היו יותר מהמשכורת השנתית של נער סיפון. לפי החוקים בקרב נדרשה כל לוחמת להחזיק חצי כתר ביד, וכשלא יכלה לאחוז בו עוד, הוכרזה כמפסידה.
מר סטוקס, בעלה של הלונדונית, פירסם בעיתון שבועי מודעה מכובדת שהייתה קריאת תגר רשמית ליריבה וגם פרסומת לקרב. היא הסתיימה כך: "שימו לב: הן נלחמות בז'קטים סגורים, בתחתוניות קצרות שמגיעות בדיוק מתחת לברך, בתחתוני הולנד, בגרבונים לבנים ובעקבים". אף אחד לא טרח לציין מה ילבש פיג לקרבות שלו.
לוחמי המאה ה-19 נחלקו לשניים: מתאגרפים קטנים וזריזים שהשתמשו באגרופים באופן מפותח יחסית, ואנשים גדולים וחזקים אבל פחות טכניים שהתאבקו איתך והטילו אותך לקרקע עד שנמאס לך מהחיים. באופן מפתיע, אם תשאלו אותי, לרוב ניצחו הלוחמים מהסוג הראשון.
לפיג, 1.82 מטר על 84 קילו - לא בחור קטן באנגליה של אז - הייתה שיטה. עם אלה שטובים בידיים הוא התאבק עד שהתעייפו, וכשהגורילות הצליחו לתפוס אותו באחיזת היאבקות, הוא לא הגביל את עצמו למשחק שלהם אלא היכה מתוך האחיזה.
פיג, שרבים רואים בו אב האיגרוף המודרני, עוד קרא לענף "האמנות הגברית של הגנה עצמית", אלא אם הוא מיהר. הלוחמים נקראו Prizefighters, כי היו נלחמים בשביל פרסים. לפעמים כסף, הרבה פעמים בירה, ובעיקר כל דבר שמישהו היה מוכן להתערב עליו. 50 שנה אחרי פיג היה היהודי דניאל מנדוזה פרייזפייטר כזה. פירס איגן, עיתונאי הקרבות המקורי, כתב בספר "בוקסיאנה" מ-1812 כי מנדוזה הוא הראשון שהגזע שלו שימש לקידום הקרבות שלו. אגב, גם "המדע המתוק" הוא ביטוי שהופיע שם לראשונה.
בספר מופיע איור של ג'יימס פיג, והוא נראה בו באופן מחשיד כמו הסריס מ"משחקי הכס". קירח, כמו שהיה מתחת לפאת התובע האנגלי, ניצב על במה מול יצרן הצינורות לפני 3,000 צופים וביניהם ראש הממשלה. הוא כבר ניצח בסיבוב הראשון אחרי שחתך בחרב את הכתף של יריבו. בסיבוב השני הוא הפיל את סאטון לקרשים והצליח להכניע אותו. פיג הביט במה שנשאר מסאטון אחרי יום לא קל ושנים של לחימה. הוא הרגיש ביד את האלה שלו, ההתמחות שאיתה נכנס לעולם האיגרוף 20 שנה לפני כן. ואז הוא צעד חמישה צעדים קדימה וריסק לסאטון את הברך.
אגב, הם היו חברים טובים.
פיג פרש אחרי הקרב הזה, וחניך שלו היה לאלוף אחריו. החניך הפסיד את האליפות לג'ף בראוטון, שיסורי מצפון בעקבות הרג לא מכוון של יריב הביאו אותו לאגד את החוקים שג'יימס פיג הציע לספורט: די לחרבות ולאלות; סיבוב נגמר ברגע שמישהו נופל מהטלה או מאגרוף; אסור לבעוט בו כשהוא על הקרקע; ואם הוא לא קם אחרי 30 שניות - העוזרים והקהל יכולים לעזור לו לקום - המתאגרף העומד מוכתר כמנצח.
הקרבות האגדיים שנמשכו 60 סיבובים העידו יותר על חוקי ברואוטון ופחות על כושרם של המתאגרפים. מלבד זמן ההתאוששות הנדיב, בהיעדר כפפות אי אפשר להכות במלוא העוצמה בלי להסתכן בשבירת היד המכה, והנזק לנפגע הוא מקומי ומבני ופחות מזעזע. תוסיפו את זה לכך שבימים ההם שתו המתאגרפים לפני הקרב ולפעמים גם במהלכו, ותבינו שקרבות יכלו להימשך הרבה מאוד זמן.
בלונדון של אמצע המאה ה-19 הוצגה הזירה בממדים כמעט זהים לאלה הנהוגים היום (זירות גדולות נותנות עדיפות ללוחם מהיר, זירות קטנות ללוחם חזק). נאסר לנשוך ולהכניס אצבעות לעיניים, והודגש האיסור על השימוש בחפצים זרים, אז סימן שמישהו היה צריך שיזכירו לו את זה. גם הכפפות נכנסו לתמונה, ומיד לאחר מכן הרמאות המסוכנת של ריפוד הכפפות בגבס.
ב-1867, שיא תנועת תרבות הגוף באירופה, פורסמו החוקים שאנחנו מכירים היום. המרקיז מקווינסבורי, מהראשונים שקידמו ספורט מחוץ למעמד האצולה באנגליה, נתן חסות לחוקים שכתב הספורטאי ג'ון צ'יימברס: הסיבובים נמשכים שלוש דקות; היאבקות אסורה בהחלט (גם זה לכאורה תקף היום, אבל בפועל נותנים ליריבים באיגרוף המקצועני להיכנס לקלינץ', כלומר לאחיזה); והכפפות "בגודל הוגן" הן בגדר אביזר חובה.
המתאגרפים גילו שעם הכפפות אפשר לא רק להכות בכיף אלא גם לבלום מהלומות, וכך השתנתה אט אט עמידת האיגרוף מהתנוחה שבסרטים המצוירים - הידיים מושטות הרחק מהפנים - לזאת שמוכרת לנו היום.
עוד ב-1867 יצא לאור בארצות הברית הספר "מדע ההגנה העצמית". לצד הדרך המומלצת להכין סטייק הופיעו בו גם "שבע המכות באיגרוף", ולאלה שעמדו להתפלא על "מיעוט המכות בכל מדע האיגרוף" הזכיר הספר ש"אין יותר משבעה תווים במוזיקה". ותראו איך התקדמנו; היום יש שמונה מכות.
ראשית הוחלו חוקי קווינסבורי באוניברסיטאות ובצבא, שמהם התפתח האיגרוף החובבני. עצם כינון החוקים החזיר אל חסות החוק את הקרבות המקצועניים, שלמעשה לא פסקו להיערך מעולם.
המרקיז מקווינסבורי התקדם הלאה להרוס את החיים של הסופר אוסקר וויילד. זה הלך ככה: המרקיז נחרד מהקשר של וויילד עם בנו הלורד, והשאיר לסופר כרטיס ביקור גלוי ובו כתב, "לאוסקר וויילד, שעושה מעשי סדום". וויילד תבע את המרקיז על הוצאת דיבה. המרקיז הציג לסקוטלנד יארד את ההוכחות לפשע שבו האשים את הסופר. ב-1895 נשפט וויילד לשנתיים של עבודת פרך. שלוש שנים אחרי שהשתחרר הוא הלך לעולמו.
ג'יימס פיג נכנס להיכל התהילה של האיגרוף ב־1954.
ביפן של 1877 שמעו רק מעטים על איגרוף, ואף אחד לא הכיר את ג'יימס פיג. ג'יגורו קאנוֹ, אז בן 16 קטן וחלש מכפי גילו, רצה ללמוד להגן על עצמו מפני עמיתיו בבית הספר האירופי. באופן טבעי הוא פנה ללמוד ג'יו-ג'יטסו, אמנות הלוחמה היפנית העתיקה (שבמולדתה הוגים את שמה "ג'וג'וטסו", והמערביים משבשים אותו כבר מאה ומשהו שנה ולא מתכוונים להפסיק).
מקץ חודשים של חיפוש עקר אחר מורה פנה קאנו המיואש לרופא עצמות. איך זה קשור? ובכן, בעבר הורשו רק סמוראים ללמוד אמנות לחימה, וב-1877 היה קשה מאוד למצוא סמוראים. מישהו אמר לקאנו שלוחמי הג'יו-ג'יטסו של פעם ניצלו את הידע האנטומי שלהם לרפואה מהסוג הזה, וקאנו ניסה את מזלו. דבר אחד בטוח: המישהו שסיפר לו את זה שינה את העולם.
הג'יו-ג'יטסו כמו שאנחנו תופסים אותו היום החל להתגבש במאה ה-16 בשדות הקרב של ממלכות הדאימיו היפניות. שיטות המהלומות מקוריאה ומסין שנדדו אז לאיים האוקינאווים בין סין ליפן, ועל הדרך יצרו את הקרטה, לא התאימו לקרב חמוש. הסמוראים שהגנו על הממלכות עטו שריון שנועד לעצור כלים מסוכנים בהרבה מכף יד אדם, והיו צריכים שיטה מתוחכמת יותר.
אנחנו אוהבים לראות בסמוראים אנשי כבוד ורוח, אבל הם היו גברים סופר-קשוחים שבילו את ימיהם בלחימה ובאימונים, והאיכר שמנע מהם את בתו נאלץ להמשיך לחיות בלי ראש או למות. ברוב האימונים הם עסקו בנשק נגד נשק, אם כי גם קרבות בידיים חשופות לא נזנחו. לכל הם קראו ג'יו-ג'יטסו, "האמנות הרכה".
אין שום דבר רך בהכנסת אצבעות לעיניים של האויב או בדקירת פגיון מתחת לנקודת החיבור של השריון לגוף, אבל הדרך לשם עברה לרוב בניצול התנופה של התוקף. התרגילים התבססו על התחמקות ממכת חרב של היריב, ניצול אובדן האיזון הרגעי שלו שהתעצם בגלל משקל השריון, השלכתו לקרקע ותקיפתו בנקודה שהשריון אינו מכסה.
לטובת הסמוראי נטול החרב התפתחו גם נעילות שוברות גפיים וחניקות - האפשרויות היחידות לאדם לא חמוש להתגבר על יריב בשריון מתכת מלא. היפנים לא התייחסו למכות יד ורגל כמו המערביים מוּנעי הבידור או האוקינאווים שהקדישו להן את כל חייהם; בשביל הסמוראי היו המכות נדירות אך תוכננו להיות יעילות, לסיים קרב או לבשל נעילה שתסיים אותו.
ב-1905 הסביר את זה ל"ניו יורק טיימס" הג'ודוקא טומיטה, החניך הראשון של ג'יגורו קאנו ובעל החגורה השחורה הראשונה בעולם: "ג'יו-ג'יטסו הוא אמנות פראית שכמעט נכחדה, ועדיף שתיכחד. האמנות האמיתית של ההגנה העצמית היא ג'ודו. ג'יו-ג'יטסו פותח לפני 350 שנה, בזמן שהייתה ביפן לוחמה שבטית. אז היו נפגשים ברחובות אדם אחד עם חרב ארוכה ואדם בלי חרב, ובגלל השנאה הבין-שבטית הנצחית נאלץ נטול החרב ללמוד כמה טריקים בשביל לנקוע את המפרקים של אויבו, לחנוק אותו, לגרום לו לאבד את ההכרה וכיוצא באלה".
כשתמו המלחמות השבטיות, נמשכו האימונים. במאה ה-17, בהשפעת הקונפוציאניזם שפשה בסין וחדר ליפן במסעות הכיבוש של השוגונים בקוריאה, הוחלט לקדם שלום בין השבטים. בזמן הפנוי שנוצר להם התעמקו הסמוראים בטכניקות נגד יריבים לא חמושים.
אפשר להתייחס לג'יו-ג'יטסו כשם כללי להיאבקות בבגדים. אם זה נכון, כל מה שלוחם ג'יו-ג'יטסו צריך לעשות כדי להכניע אותך הוא לתפוס לך בשרוול. זה הביא את קאנו וכמה אחרים למסקנה שרוב האמנויות המשולבות ראוי שיתאמנו יותר על החלק של הג'יו-ג'יטסו ופחות על השילוב, כי ברגע שתופסים אותך בבגד זה כמעט כל מה שחשוב בחיים.
עד 1860 ובמשך כמעט 250 שנה, הייתה יפן נתונה למרות שושלת טוקוגוואה, שלטון פאודלי שסלד מכל שינוי ובעיקר מזרים. השוגונים גזרו מיתה על כל נוכרי שייכנס ליפן ועל כל יפני שינסה לצאת את הגבולות למדינות שאינן מותרות לצורכי מסחר (סין, קוריאה, והולנד בתור הנציגה המערבית היחידה). אלא שברגע היסטורי אחד נפרץ הכל. זה התחיל שבע שנים קודם לכן, אז הציבה ארצות הברית צי של ספינות שחורות בחופי יפן וביקשה שתפתח את השער או שהיא תפתח לה את הצורה. יפן אמרה בסדר, וגילתה שהבידוד שכפתה על עצמה פגע רק בה.
מיודענו קאנו גדל לתוך תקופת הרסטורציה של הקיסר מייג'י, שהיה נחוש להפוך את יפן למודרנית. הוא ביטל את מעמד הסמוראים וכפועל יוצא מכך אסר לשאת חרבות ברחוב, והקים צבא נושא נשק חם בשביל שאף פריגטת קיטור נושאת תותחים לא תוכל להגיד ליפן מה לעשות. בינתיים היה הג'יו-ג'יטסו לחיה נכחדת. קאנו, שביקש להציל את עצמו, הציל את האמנות כולה.
רופא העצמות הפנה את הנער הקטן למאסטר של ג'יו-ג'יטסו שהתמחה באמנות הנעילות והמכות. עד מהרה התמנה קאנו למשנה למורה, ושנתיים לאחר הביקור אצל רופא העצמות כבר ערך הדגמה לפני יוליסס ס' גרנט, נשיא ארצות הברית בדימוס. הנשיא התלהב, אבל קאנו חש שדווקא היפנים בזים לכל מה שיפני. "ג'יו-ג'יטסו", כתב, "היה מחוץ לאופנה ונדמה כמיושן".
המורה של קאנו מת. בגיל 19 עבר החניך למורה אחר באותה שיטה, וזה מת בעצמו בתוך שנתיים. בהמשך הוא הכיר את המורה ליקובו, שהתמחה באמנות ההטלות. כשפעם אחר פעם זרקו אותו תלמידים גדולים ממנו, הוסיף קאנו לאימוני הג'יו-ג'יטסו גם היאבקות מערבית וסומו. הוא חש שבג'יו-ג'יטסו מראים לו עוד ועוד טכניקות שלעיתים סותרות זו את זו, ולכן חיפש עיקרון מנחה שיעזור לו לבחור. ואז הוא עלה על משהו.
עד זמנו של קאנו נהגו הלוחמים לחכות לטעות קשה של היריב, ואם לא באה היו מנסים להטיל אותו בכוח. לקאנו לא היה הרבה כוח, רק מספיק בשביל לדחוף קצת את היריב לכל כיוון. הוא הבחין שכשהוא מזיז מישהו לכיוון אחד, המישהו עושה תנועת נגד לכיוון השני, לפעמים בכוח רב יותר. קאנו תפס את כלל הבסיס הראשון בג'ודו: ערעור שיווי המשקל. הכרחי במיוחד נגד יריב מיומן.
ענפי הספורט האחרים שבהם עסק קאנו הבהירו לו דבר נוסף: מכות לומדים ממישהו שהולך איתך מכות, לא ממי שנותן לך לעקם אותו כאוות נפשך ולא ממי שרק מכה אותך ומצפה שתבין. אבל איך אפשר להתאמן במכות בכל הכוח יום אחרי יום בלי להיפצע? גם קאנו תהה, והמשיך להתאמן.
ב-1882, כשהיה בן 22 ועוד התאמן אצל ליקובו, פתח קאנו מכון משלו עם 12 מזרנים יפניים מסורתיים בשטח של מקדש בודהיסטי. הוא קרא לשיטת הלחימה שלימד "קאנו ג'ודו" כדי להבדיל אותה מהג'יו-ג'יטסו שסר חינו, ולמכון קרא "קודוקאן", שפירושו "ההיכל שבו לומדים את הדרך".
המוטו של הקודוקאן - שפלגי קרב מגע מסוימים אימצו אחר-כך בחוצפה ישראלית ברורה - היה ועודו מקסימום יעילות במינימום מאמץ. באחד הביקורים של ליקובו במכון הצליח קאנו לערער את שיווי המשקל של המורה ולהטיל אותו לקרקע, ואולי לראשונה בהיסטוריה של אמנויות הלחימה אמר המורה: "אין לי יותר מה ללמד אותך". הוא שלח אותו בשלום לדרכו, מה שיצר רגע קצת מביך, כי זה היה כזכור המכון של קאנו.
אפשר להתווכח על זה, אבל קאנו היה הגאון הגדול ביותר בהיסטוריה המוכרת של הלחימה בידיים חשופות, והכל נקשר וחוזר אליו.
פירוש השם ג'ודו הוא "הדרך הרכה". כשם וכרעיון אבסטרקטי הוא הושאל מזרם ג'יו-ג'יטסו בשם ג'יקישין, וההבדל בינו לבין ג'יו-ג'יטסו לא היה רק תוכני אלא בעיקר סמנטי. קאנו רצה להסביר לציבור שהוא מציע משהו שאינו מתרכז אך ורק בלחימה, כי היפנים ראו בג'יו-ג'יטסו אמנות קרב ולא נתנו לה זכות קיום ביפן המודרנית. הג'ודו היה אמור להיות דרך חיים שלמה שהמתאמן בה מבקש לשפר את עצמו ואת הסביבה, בצילה של אתיקה הומנית ותפיסה שאחד לא יכול להתקדם על חשבון האחר.
ג'יגורו קאנו היה בן לשושלת מבשלי סאקה, והמליץ לחניכיו שלא לשתות לשוכרה. לאחר שהקודוקאן התבסס הוא אסר עליהם להילחם מחוץ למכון. בעניין עישון, לאיש ביפן של סוף המאה ה-19 לא הייתה בעיה. קאנו לא עישן, אבל כמה מגדולי הג'ודוקות המוקדמים הסריחו תמיד מסיגריות. גם במכון הקודוקאן של ימינו, על 1,206 מזרניו, עוד טבועות בקיר מאפרות עתיקות.
עם לימודים קלאסיים ומערביים ורקע אקדמי יצר קאנו את אמנות הלחימה המדעית הראשונה. השיטה שהנחיל לחניכיו הורכבה מכל התרגילים היעילים בשיטות שלמד בתוספת פיתוחים שלו. העיקר היה דרך מחשבה חדשה: אם אי אפשר להתאמן על זה במלוא העוצמה, זה לא שווה. אתה יכול להיות אלוף העולם באצבעות לעיניים, אבל תוכל לעבוד על זה מקסימום פעמיים לפני שתיאלץ להחליף יריבים לאימון.
מכות מוות הן רעיון נחמד, רק שאף אחד בהיסטוריה לא הצליח להפעיל אותן על יריב חי. בסופו של דבר, מה שמבצעים בקרב זה מה שמתרגלים במכון עם יריב שמנסה לעשות לך אותו דבר, וככה נראים קרבות הג'ודו. אם תרצו, ג'ודו הוא ג'יו-ג'יטסו יעיל.
מכות הן עניין של ניסיון, ולכן קאנו שם דגש על קרבות האימון במקום על הקאטות המסורתיות ועל התרגולים המובנים; אלה נהדרים למצבים שבהם היריב שלך צועק שהוא עומד לתקוף אותך ומפרט איך בדיוק רב. רק התרגילים היעילים אך המסוכנים מדי אומצו לקומץ של קאטות. בינתיים במכוני הג'יו-ג'יטסו המועטים מסביב נפצעו המתאמנים יותר משהתאמנו.
מניסיונו בהיאבקות למד קאנו שאי אפשר להילחם כשמצוידים בכלי נשק חלוד, והתחיל לקדם את האתלטיות בג'ודו בה בעת שקידם את הג'ודו כספורט. זה השתלב נהדר ברוח של יפן החדשה, שהאמינה בחינוך לפעילות גופנית שתיצור אזרחים ואנשי צבא טובים יותר.
את הרעיון לשיטת החגורות והדרגות - ההברקה השיווקית הגדולה ביותר עד האחד פלוס אחד מתנה - קיבל קאנו ממשחק לוח שהיה פופולרי באותה עת. ואם יש חגורה הרי צריך לקשור בה משהו, ובהשראת מדי הכבאים היפניים הוא הגה את קימונו האימונים: חליפת הג'ודו המוכרת לנו, רק שאז היא הייתה קצרת שרוולים ומכנסיים. החליפה דימתה בגדי רחוב ובכל זאת הייתה עמידה ולא נקרעה במהלך אימונים.
יש הבדל דק אך משמעותי בין היאבקות בחליפה ובלי חליפה. גם כיום יהיה לג'ודוקא קל יותר מול יריב עטוי בגדים לעומת המתאבק, למרות ששניהם יפרקו אותו. גם הקרטה אימץ את חליפת האימונים מקאנו, רק מסיבות אחרות: בקרטה אין הרבה תפיסות, ועד שנות ה-20 השתמשו בקרטה אוקינאווי בבגדי רחוב רגילים. היפנים מהאיים המרכזיים התייחסו לאמנות האוקינאווית כשיטה ברברית.
פונקושי, היוצר של זרם השוטוקאן והאחראי העתידי להשרשת הקרטה ביפן הגדולה, ידע שתהיה לו בעיה לבסס את האמנות שלו בצל המלחמות בין האימפריה לסין. בתעלול לשוני יפני הוסיף פונקושי למילה "קרטה" - שפירושה "יד מסין" - את המילה "דו", וכך הפך את שמה ל"דרך היד הפתוחה". כדי לרכך לבבות, הוא גם הלביש את המתאמנים שלו בבגדי ג'ודו.
במשך הזמן השתנתה חליפת הקרטה ונעשתה דקה וצמודה יותר, אבל כשפונקושי הציג את האמנות שלו בקודוקאן של קאנו, החניכים עוד לבשו את הקימונו המסורתי של המארח.
שנתיים לאחר הקמתו נחשב הקודוקאן לאחד מהטובים בטוקיו. ואז הוא ערך תחרות נגד המכון המוביל בעיר, של מורה בשם טוטסוקה, שבעבר הרחוק ניצח גם את המורים של קאנו ואימן את שוטרי טוקיו. תחרויות היו קשות בימים ההם, והקרבות נגמרו אך ורק כשאחד הלוחמים לא היה יכול להמשיך. מתחרים הוטחו שוב ושוב במזרני הטטמי הדקים עד שאיבדו את ההכרה. הקודוקאן, כולל קאנו עצמו, הובסו.
אבי הג'ודו היה איש קשה וקפדן. הוא הגביר את האימונים, והג'ודוקות התחילו לקרוע יריבים בתחרויות ברחבי טוקיו. עברו עוד שנתיים ונערכה עוד תחרות נגד טוטסוקה. חלק מהקרבות היו שקולים, אחד אפילו נגמר בשוויון, אבל בסופו של דבר ניצח הג'ודו באופן מוחץ: תשעה ניצחונות והשוויון ההוא. מיד הוחלט ששוטרי טוקיו יעברו להתאמן בסגנון החדש, ומקומו של הקודוקאן בטוקיו הובטח.
לוחמי הקודוקאן לא נוצחו עוד בטורנירים, אבל קרבות נערכו גם במקומות אחרים. בתי ספר לג'יו-ג'יטסו בהנהגת סמוראים לשעבר פשטו על הקודוקאן שוב ושוב בקרבות אתגר - מנהג הרבה יותר נפוץ ומקובל ממה שהייתם חושבים - ואף אחד לא התלונן. הסמוראים התגעגעו ליפן הישנה, והתנגדו לרעיון של קאנו שג'ודו צריך להיות נחלת כולם, ולא סתם כולם, אפילו זרים ונשים.
קאנו הרגיש שהג'ודו צריך להתמודד עם כל יפן. הסמוראים מצידים נחלו רק מפלות. אחדים שהובסו בידי קאנו או אחד מתלמידיו נפלו על ברכיהם כמו יפנים ונשבעו אמונים לקודוקאן כמו בסרטים. אחד מהם, ענק בשם סקוג'ירו, התקדם בניצוחו של קאנו עד שהחליט להצטרף לשלושה ג'ודוקות קשוחים שנשבעו להגן על כבוד הקודוקאן בקרבות האתגר הכי קשים - אלה שנגמרו רק בעילפון, בפציעה חמורה או במוות. יחד הם נקראו "ארבעת המלכים השמיימיים של הקודוקאן" (או "ארבעת השומרים"), על שם ארבעה סמוראים אגדיים מתקופת השוגונים.
המלכים החדשים כיבדו את שמם. מלך אחר של הקודוקאן, ימשיטה, נסע לארצות הברית והיה למאמן של הנשיא חובב הקרבות תאודור רוזוולט. עד מהרה יהפוך הנשיא לאמריקאי הראשון שיקטוף חגורה חומה.
נוסע אנגלי שעבר ביפן בתחילת המאה ה-20 כתב: "ימשיטה וחבר הותקפו בידי 17 פועלי כפייה אסייתים בחנות בשר בטוקיו, סוג של מסעדה פופולרית. אף שכמה מהפועלים היו חמושים בסכינים פוזרה הכנופיה בשניות - שלושה מהם בידיים שבורות וכולם חבולים וחבוטי פנים. ברגע שאחד משני המומחים הוריד ביד אמן את היריב, האחר הרים את הקורבן כמו שק ריק וזרק אותו באגביות ברחוב. בצד המומחים הייתה העדות היחידה לעימות שפשופים בפרקים, איפה שבאו במגע עם שיני הפועלים".
אותם פועלים נשלחו כנראה ממכוני ג'יו-ג'יטסו מתחרים, ובמקרה אחר נאלץ ימשיטה להתמודד איתם לבדו. האנגלי סיפר גם על המפגש הזה: "ימשיטה הסתכסך עם פועל בקומה העליונה של מסעדה וללא דיחוי הטיל אותו במורד המדרגות. הפועל שב לקרב עם 14 חבריו, אבל ימשיטה התיישב בשלווה בקצה המדרגות, וכשהפועלים טיפסו בטור ישר בגלל המעבר הצר, הוא פשוט חנק אותם בקפידה והשליך אותם בחזרה למטה. בהתרגשות של הרגע הוא הפעיל יותר קשיחות מהנחוץ ושבר את צווארו של אחד. השאר ברחו באימה וסחבו במנוסתם את המת ואת הפצועים. ימשיטה נעצר, אבל כשהצליח להוכיח שהיה אחד נגד 15, הוא כמובן זוכה. אף על פי כן, הקודוקאן השעה אותו זמנית על התנהגותו".
אמריקאי אחד שקרא על ימשיטה הבין שמצא את הפיתרון לבעיה של חברו סמואל היל, תעשיין רכבות שחיפש כל דרך לחזק את האופי של הילד המפונק והמעצבן שלו. קאנו, שעסק בהפצת הג'ודו בעולם, תמך ברעיון. ב-1903 יצא ימשיטה למסע הימי לאמריקה במימון התעשיין העשיר וקבוצת ספונסרים יפנים שהתעניינו ברכבות בארצות הברית.
מלך הקודוקאן פתח לקהל היפני-אמריקאי בסיאטל את מכון הג'ודו הראשון בארצות הברית, והיום עוד זורקים שם אנשים באותה דרך שנהגה לפני יותר ממאה שנה. במשך זמן קצר אימן ימשיטה את בנו של היל ועסק גם בהדגמות לחברה הגבוהה. דרך ההדגמות שמע עליו הנשיא רוזוולט, שהיה חסיד גדול של היאבקות אמריקאית ושל איגרוף. הוא התעניין בג'ודו כי קרא בעיתונים על ג'ודוקות שניצחו מתאבקים אמריקאים שנחשבו בלתי מובסים בקרבות אתגר, ומשום שהתועמלנים היפנים ייחסו את הצלחות חיילי הקיסר במלחמה עם רוסיה לחינוך הג'ודו שלהם.
ב-1905 אירגן הנשיא הדגמה פרטית שבה התמודד ימשיטה נגד אלוף היאבקות הקץ' האמריקאי ג'וזף גרנט. ככה תיאר רוזוולט את הקרב במכתב לבנו קרמיט (בדקתי, ככה קראו לו. אגב, בימים ההם השתמשו במערב במילים "ג'ודו" ו"ג'יו-ג'יטסו" כנרדפות): "גרנט לא ידע מה לעשות חוץ מלשים את ימשיטה על גבו, וימשיטה היה מרוצה לחלוטין להיות על גבו. בתוך דקה הוא חנק את גרנט, וכעבור עוד שתי דקות תפס אותו באחיזת מרפק... כך שאין ספק שהוא היה יכול לחסל את גרנט. זה הוכיח שאיש הג'יו-ג'יטסו יכול לטפל במתאבק הרגיל. אבל גרנט, בהיאבקות ובהטלות עצמן, היה טוב כמעט כמו היפני. הוא היה הרבה יותר חזק, וראיתי בבירור שהיפני נפגע והותש".
רוזוולט סיכם ש"עם קצת אימון באמנות, אני בטוח שאחד המתאבקים הגדולים שלנו או המתאגרפים - רק בגלל כוחו העדיף בהרבה - יהיה מסוגל להרוג כל אחד מהיפנים האלה. אמנם הם טובים מאוד ביחס לגודלם, אבל הם קטנים מכדי לעמוד על שלהם מול גברים גדולים, מהירים ומלאי עוצמה שמאומנים היטב כמותם".
האבחנה של רוזוולט הקדימה את זמנה בערך ב-90 שנה. חוץ ממנו טענו עוד מעטים כי ברגע שמתאבקים מסורתיים ילמדו את הטריקים של היפנים, הם ינצחו. במידה מסוימת זה נכון, אבל מה שהם ורוזוולט לא הבינו אז זה שג'יו-ג'יטסו משובח הוא הרבה יותר מאוסף של טריקים, וכשהמתאבקים ילמדו ג'יו-ג'יטסו, גם לוחמי הג'יו-ג'יטסו ילמדו היאבקות. כך או כך, בעקבות ההדגמה ההיא שכר רוזוולט את ימשיטה כמאמן פרטי וכמאמן ההיאבקות באקדמיה של הצי האמריקאי. במשרה השנייה הוא החזיק שנתיים, עד שהחליף אותו אלוף ההיאבקות של ארצות הברית.
רוזוולט היה תלמיד נלהב מדי, וימשיטה חטף ממנו הרבה והיה צריך להיזהר לא לפצוע את נשיא המעצמה המתהווה. "הגרון שלי קצת רגיש", כתב הנשיא לקרמיט, "כי פעם אחת, כשאחד מהם תפס אותי באחיזת חנק, גם אני תפסתי לו את קנה הנשימה וחשבתי שאולי אצליח לחנוק אותו לפני שיחנוק אותי. מכל מקום, הוא הצליח לפני".
עד שנות ה-20, פרט לעיתות מלחמה, הבית הלבן היה פתוח למבקרים. לפעמים כשהופיע בדלת בחור צעיר, הנשיא ביקש לבחון את עצמו נגדו ולא שיחרר את הבחור לדרכו עד שהתחייב לאתר מורה ג'ודו וללמוד. "כל אתלט אמריקאי חייב להבין את השיטה היפנית לעומק", אמר רוזוולט, ולפחות לתקופת זמן מסוימת גייס את המימון הנחוץ ושילב את האימונים גם במוסדות הצבא.
מאה ומשהו שנים מאוחר יותר, בחודש מרץ השנה, העניק ראש ממשלת קנדה לראש ממשלת יפן כפפות חתומות של הלוחם הנערץ עליו, הקנדי ג'ורג' סנט פייר, כמתנה לפני פתיחת שיחות המסחר בין המדינות.
עד יום מותו לא סלח מר היל לנשיא רוזוולט שלקח לו את מדריך הג'ודו של בנו, "אפילו בלי לבקש רשות".
ביפן של 1900 היה נדמה שהג'ודו הוא התשובה לכל. בזכות ההצלחה של הקודוקאן הרימו ראש בתי ספר אחרים לג'יו-ג'יטסו והעזו לפרסם את שירותיהם, אבל התלמידים נהרו רק אל קאנו ואל צוות המורים שלו. במטרה לבלום כל תחרות באיבה שלח קאנו אתגר לסניף של בית הספר לג'יו-ג'יטסו פוזן ריו בראשות מורה בשם טנאבי, שהתמחה בקרבות קרקע.
בקודוקאן שמו דגש על הטלות מלאות עוצמה ולא על מכות ועל הכנעות, כי מאז ועד היום ראו בהן כלי מסיים-קרב וביטוי אמיתי לג'ודו. אם עבודת הקרקע זכתה ליחס רציני, נדמה שזה רק משום שלא הייתה ברירה; עילית הלוחמים של טנאבי סירבו לשחק במשחק של הג'ודוקות. ברגע שהתחיל הקרב הם משכו ללא בושה את הלוחמים של קאנו אל הקרקע או פשוט התייישבו על התחת. תחשבו על זה: אי אפשר להטיל לקרקע אדם יושב. לג'ודוקות המבולבלים לא נותר אלא להתכופף אל המשחק של היריבים. הפוזן ריו השתמשו במיוחד בנעילות על עקבי הרגליים. לראשונה זה שש שנים הפסיד הג'ודו של קאנו.
קאנו לא התבייש או כעס - וגם לא הגיש ערעור וביקש מהחניכים שלו לפרוש מתחרויות, כמו שנהוג היום - אלא חשב איך להתייעל. מיד הוא שכר את טנאבי לשירות הקודוקאן, וביקש ממנו ללמד את הג'ודוקות שלו היאבקות קרקע. אם לדייק, הוא ביקש ממנו להנחיל את עבודת הקרקע למורי הג'ודו של האוניברסיטאות. קאנו כבר היה בעל משרה בכירה במשרד החינוך היפני, וחשב שהקרקע - תחום פחות רגיש לפציעות מהטלות קשות על מזרני הקש של התקופה ההיא - יתאים לפן החינוכי של הג'ודו שניסה לקדם. הוא גם הרגיש שבזמנם המוגבל באוניברסיטה לא יכולים הסטודנטים להגיע לרמת ג'ודו ההטלות של הקודוקאן. התמחות בקרקע, הוא האמין, תעניק להם סיכוי הוגן בתחרויות ארציות.
קאנו לא ידע כמה צדק. ואולי דווקא כן ידע, כי עם שילובו של טנאבי החל גם בדרך ארוכה של מיתון השפעת הקרקע על הג'ודו. הוא הכניס לתחרויות את החוק הראשון אי פעם: בלי נעילות על העקב.
האוניברסיטאות התחרו ביניהן תחת מערכת חוקים ששמה קוסן ג'ודו. תרגילים רבים בקרקע היו קיימים עוד מימי הסמוראים (למשל בריח היד הישרה המפורסם, שווריאציות שלו פותחו גם במקומות אחרים בעולם), אבל מעברים ותרגילים אחרים שלא היו עובדים בשדה הקרב הקדום פותחו באוניברסיטאות. ברבע המאה הבא, כמעט בכל מפגש בין לוחמי שיטת הקוסן ללוחמי הקודוקאן ניצחו הסטודנטים בקרב.
לקאנו היו תוכניות אחרות לג'ודו. הוא רצה להפיץ אותו בעולם כספורט, רק שהצופה התקשה להבין מי נגד מי על הקרקע. לא היו טלוויזיות עם יכולת התקריב שלהן ועם הפרשנים, והקהל באולם לא הבחין בניואנסים. לצורך העניין, הטלה מעבר לכתף כל אחד רואה וכל אחד מבין. אלא שהקוסן המשיך לגרור את הקודוקאן למטה.
קאנו שילח את מורי הקוסן העקשנים ביותר להפיץ את הג'ודו בעולם. הוא ידע שהג'ודו שלהם לא יבזה את שם האמנות מעבר לים, ובו בזמן הסיר את האיום שהציבו לג'ודו שלו ביפן. הוצגו חוקים נוספים שקבעו כי לוחמים מוכרחים להתחיל את הקרב בעמידה, ואז הגבילו את הזמן הניתן על הקרקע. ב-1925 שילב קאנו מחדש את ג'ודוקות הקוסן בקודוקאן, אבל המשיך את התוכנית בקומץ אוניברסיטאות אימפריאליות לצורכי שימור ומחקר.
ג'יגורו קאנו מת ב-1938. אחרי זמן לא רב נסגרה תוכנית הקוסן באוניברסיטאות באופן סופי. האמריקאים אסרו את קיומן של האוניברסיטאות האימפריאליות עצמן, וכשהן נפתחו שוב בתצורה אחרת כבר לא חזר איתן הקוסן. 50 שנה אחרי קאנו הלך לעולמו מורה הקוסן האחרון.
אחד מהעקשנים שלימדו ג'ודו בתיכון, כנראה בחוקים דומים לקוסן, היה מיטסויו מאידה. הוא התחיל בסומו אבל לא ניחן במבנה גוף מתאים, אולי התנסה מעט בג'יו-ג'יטסו אבל בסוף בחר בג'ודו, אחרי שהתרשם מניצחונות הטורנירים המפורסמים של הקודוקאן.
ב-1904 עלה מאידה על ספינה עם המורה שלו טומיטה, החגורה השחורה המקורית ומארבעת מלכי הקודוקאן, והשניים הפליגו לארצות הברית. הוא הגיע לאמריקה הצפונית וממנה לאירופה ולאמריקה הדרומית, ובדרך הביס בקרבות אתגר מתאבקי קץ', מתאגרפים ולוחמי רחוב. הוא ליטש את האמנות שלו ואסף את הכינוי "הרוזן קרב", ואז הגיע לברזיל.
