מייקל ג'ורדן יש רק אחד. שחקן כדורסל שהוא הרבה יותר משחקן כדורסל. הוא אייקון. גדול יותר מהמשחק. גדול יותר מהאוהדים. גדול בקנה מידה של ישו. אין לו דמות הגוף ואין לו גוף. הוא לא בר השוואה לאף בן תמותה, גם לא לזה שהדביק לעצמו את הטייטל "מלך" לפני שם משפחתו או להוא שהפך לאגדה בזכות מותו הטראגי בהתרסקות מסוק לפני שנה. מייקל ג'ורדן הקדים את זמנו בכל מובן. כל מהלך שלו קוטלג בתודעה עוד לפני עידן יוטיוב, כל פיסת מידע על אודותיו נשלפה בספונטניות עוד לפני שהמציאו את גוגל, כל אבן דרך שלו תוזמנה בדיוק כירורגי עוד לפני שהמציאו את ווייז.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ובכל זאת, "הריקוד האחרון", יצירת המופת הדוקומנטרית של נטפליקס שחופרת לעומקה של השושלת המפוארת של קבוצת ה-NBA שיקגו בולס, העמידה במרכז הסיפור את שחקן הכדורסל הטוב ביותר שדרך אי פעם על פרקט - והציבה אותו תחת פנס שהאיר אותו באור שונה לחלוטין מזה שהכרנו עד אותו זמן. פתאום מייקל ג'ורדן, האלוהים הזה שקמנו בשבילו מדי לילה גם כאן בישראל בזמן האזעקות של מלחמת המפרץ, היה לא סתם אמן הכדור הכתום אלא יצור סדוק בעל אופי מרושע ואלים.
לצד הכוכב הבלתי מעורער קיבלנו בסדרה ההיא הצצה לעוד כמה דמויות מפתח: הג'נרל מנג'ר המנוח ג'רי קראוס שבנה והרס את השושלת; המאמן פיל ג'קסון שנודע בשקט הנפשי שלו ובהיותו מדען מטורף; השוליה סקוטי פיפן שנע בין נאמנות אבסולוטית לחתרנות בלתי נלאית; התולעת הצבעונית ועתירת הקעקועים דניס רודמן, שהתנהל בעולם בצורה אינפנטילית ולא מקצוענית; וגם טוני קוקוץ', סטיב קר ושחקנים משלימים נוספים שחוו בדרך כלל את התקפי הזעם של ג'ורדן, ולעיתים נדירות גם את ידו המלטפת. אומנם כל אחד משחקני המשנה מוצג בפרקים מסוימים כמו פיסת הפאזל החשובה ביותר, אבל בסופו של דבר ברור לכולם - מעריצים מושבעים וצופים אקראיים כאחד - שזו הסדרה של ועל מייקל ג'ורדן.
"הריקוד האחרון" הפכה בצדק מוחלט לרף העליון של ז'אנר הדוקו-ספורט. אבל למרות הגישה הנדירה בזמן אמת שניתנה ליוצרי הסדרה בתוך חדרי ההלבשה ולתוך הסודות הפנים-ארגוניים אי שם בשנות ה-90 - ולמרות היכולת המפעימה של הסדרה לשחזר אירועים במדויק ולהתחבר מחדש לסנטימנט - מדובר בסדרה מוגבלת, מיושנת, כזו שיש בה בסופו של דבר פרוטגוניסט אחד, שמתברר כפגום במקרה הטוב וכנבל במקרה הרע. וולטר ווייט, דון דרייפר, מרטי בירד, דאינריז טארגריאן ואפילו השם המפורש האדמו"ר טוני סופרנו. וכשמביטים לשם ההשוואה על סדרת הדוקו-ספורט המצליחה השנייה של נטפליקס, אפשר להבין שיש בה משהו אחר, שלם יותר, מקיף יותר, עמוק יותר. "פורמולה 1: המרוץ לניצחון" ("Drive to Survive") היא לא רק סדרה - היא יקום. כמו חוברת קומיקס, כמו פרנצ'ייז של סרטי אקשן. כמו סדרת הטלוויזיה הדרמטית הטובה ביותר שנוצרה - "הסמויה". אומנם אין לה מייקל ג'ורדן, אבל יש בה את כל המרכיבים האחרים שדרושים כדי להפוך לסנסציה טלוויזיונית, תוך כדי שהיא משפיעה לטובה על ענף שלם.
לפני שנוגעים בסיבה, צריך להבין מה בכלל קרה, כלומר איך הפכה סדרה על מכוניות מרוץ לדבר הכי גדול שקרה בעידן הקורונה, לצד החיבה לנמרים גדולים, משחק השחמט ועלייה אקספוננציאלית. הרי בניגוד לכדורסל, למשל - רק כי זו זירת ההשוואה שהתחלנו בה - ישנו קושי מובנה באפשרויות ההערצה; לילדים יש יותר מגרשי כדורסל מתחת לבית ופחות מסלולי מרוץ, יותר כדורים כתומים ופחות רכבים מהירים, יותר חוגים שמתרגלים בהם צעד וחצי ופחות חוגים שמתרגלים בהם עקיפה חיצונית. פורמולה 1 אמור היה להישאר ספורט יחסית נישתי ששמור לחובבי הז'אנר, אבל משהו בשלוש השנים האחרונות הקפיץ אותו לגבהים חדשים. לדבר הזה קוראים נטפליקס.
Formula 1 - The Drive to Survive - טריילר
לפי ESPN, בשנה האחרונה צפו 934 אלף בני אדם בממוצע בכל מרוץ, זינוק של 54% לעומת השנה שעברה. לפי דיווחים של אתרים כלכליים בינלאומיים, פורמולה 1 רשמה אשתקד לראשונה בהיסטוריה הכנסות של יותר מ־2 מיליארד דולר. ואם הגורל לוקח חלק פעיל במשחק ומסדר את הקלפים לסנריו של פעם ב-47 שנים, זה לא מזיק. השיא הגיע ב־12 בדצמבר 2021, בהקפה האחרונה של המרוץ האחרון של העונה באבו-דאבי, כאשר נרשם שוויון מוחלט בין שני היריבים הגדולים: לואיס המילטון הבריטי הוותיק שנהג עבור מרצדס, ומקס ורסטאפן ההולנדי הצעיר שנהג עבור רד-בול. נקודת פתיחה כל כך צמודה לא הייתה במרוצי פורמולה 1 מאז שנת 1974. זה לא קרה בגלל נטפליקס, אבל זה קרה לצד נטפליקס והעצים עוד יותר את הדרמה הגדולה ממילא. הריקוד האחרון של העונה אירע ביום ראשון אחר הצהריים. 7.4 מיליון בריטים תומכי המילטון, שמהווים כ-60% מנתח הצפייה באותו זמן, נצמדו למסכי הטלוויזיה. בהולנד, שמונה 17 מיליון תושבים בלבד, צפו בלייב לא פחות מחמישה מיליון הולנדים שהחזיקו אצבעות לוורסטאפן. 30% רייטינג ביום ראשון אחר הצהריים - זה נתון מטורף.
הניצחון של ורסטאפן ממש בקו הסיום הקנה לו את התואר בפעם הראשונה, וגרם להמילטון להסתפק בשבעת התארים הקודמים שלו. הדרמה הזו הזכירה לחובבי הז'אנר למה הם אוהבים את זה הרבה לפני שהצטרפו בשלוש השנים האחרונות כל הטרמפיסטים. הם נזכרו במאבקים בין ניקי לאודה לג'יימס האנט, שהיוו בסיס לסרט הקולנוע "Rush"; בטרגדיה של איירטון סנה; בשלטון היחיד של מיכאל שומאכר; ובעשור האחרון - בעלייתו המטאורית לליגת הגדולים ביותר אי פעם בענף של הכוכב השחור הראשון, לואיס המילטון. אבל הסיפור החריג הזה יהיה חלק משמעותי מהעונה הרביעית, שתעלה במהלך 2022. הדבר הכי מדהים בסיפור ההצלחה של הזיווג בין פורמולה 1 לנטפליקס זו העובדה שהוא התחיל באחת התקופות הכי משעממות בהיסטוריה של הענף. הענף נשלט על ידי שתי קבוצות בלבד, רוב הפרסים נגרפו על ידי נהג אחד בלבד, אף דמות משמעותית לא מצאה את מותה על המסלול ולמעשה, הדבר הכי מעניין שקרה בכל זאת בסביבה היה סרט תיעודי חדש על מיכאל שומאכר, שנאבק על חייו אחרי תאונת סקי קשה. ולמרות זאת - נטפליקס פיצחה את השיטה.
לא ברור למה החליטו בנטפליקס להינעל דווקא על מרוצי מכוניות. כאמור, זה לא תחביב שניתן לטפח תחת כל עץ רענן. בנוסף, מדובר בספורט שלכאורה יש קושי להזדהות איתו. אין לאום, אין מדינה, אין דת, אין צוות. בפשטנות, זה עולם קפיטליסטי קר, שמורכב משכירי חרב שעוברים מקבוצה מסחרית לקבוצה מסחרית - כמעט תמיד בשביל כסף. אוהדי ספורט צריכים מקום לשים בו את הלב, להוציא בו אגרסיות, להתחבר רגשית. אבל בנטפליקס הבינו מצוין מה הם עושים.
מי שצפה בכל פרקי הסדרה ובקיא בעונת המרוצים יודע היטב שיש המון סיפורים ספורטיביים "חשובים" שלא מצאו את מקומם ב"Drive to Survive". מדובר בדרך כלל בסיפורים שחסרים בעיקר למעריצים האדוקים של מרוצי המכוניות - אבל נטפליקס ופורמולה 1 לא יצרה את הסדרה הזו עבורם אלא עבור כל היתר. הם ציירו מראש את לוח המטרה סביב קהלים חדשים. 73 מיליון צופים חדשים - כאלה שלא ראו מעולם אפילו מרוץ אחד של פורמולה 1 - הצטרפו לשיגעון מעשרה שווקים בינלאומיים משמעותיים (כולל ברזיל, סין וצרפת), 77% מהם בין הגילים 35-16. באוסטרליה, למשל, מקום הולדתו של אחד הנהגים הבולטים ביותר בסדרה, דניאל ריקארדו, נרשמה השנה עלייה של 31% בצפייה במרוצים בשירותי סטרימינג ובאתרי צפייה בתשלום לעומת השנה שעברה.
הסיבה להצלחה היא היכולת של נטפליקס לספר סיפור בכל שפה, בכל סגנון. היא עושה את זה עם סדרות בספרדית, בקוריאנית, באנגלית, בצרפתית, בגרמנית, בעברית ובאיטלקית. היא עושה את זה עם הסדרות שמבוססות על ספרי הרלן קובן, עם הסדרות המדובללות של ריאן מרפי, עם קומדיות מטופשות, עם חומרי מדף שנשכחו וחזרו לאופנה וגם עם דוקו-ספורט משובח. נטפליקס יודעת להביא קהלים צעירים כי היא טובה בשילוב בין גבוה לנמוך, בין מקצועי לפופולרי. התכונה הזו עוברת כחוט השני בין חברות ההפקה שעובדות עם נטפליקס ומכוונות לנטפליקס ברחבי העולם, והיא בולטת במיוחד גם ב"Drive to Survive". הסיפורים הספורטיביים מונחים בצד לטובת סיפור זניח על שני בני דודים, פרננדו אלונסו וקרלוס סיינס, שמתחרים על אותו מסלול בשתי קבוצות שונות. אין להם סיכוי לזכות בתואר, הם לא נחשבים לכוכבים הגדולים, המכוניות שלהם הן לא בהכרח הכי מהירות - אבל הם בני דודים מספרד, וזה מספיק לנטפליקס וליוצרי הסדרה בשביל לספר סיפור משפחתי על חברות ותחרות.
זרקור נוסף מופנה לעבר היריבות הפנימית ברד-בול בין ורסטאפן לריקארדו, העקיצות בין רנו לרד-בול על רקע הרצון של חברת המשקאות להיפטר מהמנוע של רנו לטובת מנוע של הונדה ("זה כמו לקנות כרטיס למחלקה ראשונה ולטוס במחלקת תיירים"), הקריסה הכלכלית של פורס אינדיה, המשא ומתן האכזרי על הארכת חוזי נהגים, מלחמות האגו בין שני נהגים מאותה הקבוצה שבאות לידי ביטוי בפרצופים החמוצים של ורסטאפן הילדותי, הסיפורים האישיים של המנהלים ושאר אנשי הצוות, הפוקוס על יורשת העצר מעוררת ההערצה של חברת וויליאמס, המשקיע הקנדי שרוצה לקנות חברת מכוניות כדי לאפשר לבנו המפונק לנהוג בה, מעברים של נהגים בין הקבוצות ועוד עשרות סיפורי אלף לילה ולילה קטנים ומדויקים, שהופכים ספורט קשוח במיוחד לטלנובלה שאפשר לצפות בה גם אם לא מבינים את חוקי הפורמט. אחד הדברים מעוררי ההשתאות בסדרה זו העובדה שהמילטון, אולי הנהג הכי גדול בהיסטוריה, כלל לא נוכח בעונה הראשונה. למעשה, שתי היריבות הגדולות ביותר, מרצדס ופרארי, כלל לא אישרו לנטפליקס להתקרב אליהן בעונה הראשונה, אבל כשהן נחשפו לנתוני הרווח הפוטנציאלי - שמתחלק שווה בשווה בין נטפליקס לפורמולה 1 - הן רצו גם. אתמול דווח כי עוד ענף עשיר החליט לאמץ את הפורמט: סבב הגולף המקצועני (PGA) יעניק ליוצרים של "פורמולה 1: Drive to Survive" גישה חסרת תקדים אל מאחורי הקלעים של הספורט רווי האגו והכסף - במטרה להפיק סדרה תיעודית סביב הנעשה בענף.
כאמור, אין בכל פרק דרמה עוצרת נשימה ויוצאת דופן. סכנת החיים האמיתית היחידה שנראית בסדרה הגיעה לראשונה בפרק התשיעי של העונה השלישית, כאשר במשך שתי דקות וחצי מתועדים רגעי הלחץ והחרדה בזמן שמכוניתו של רומן גרוז'אן הצרפתי-שוויצרי עולה באש. רוב מה שרואים על המסך לקוח מעולמות הגיבורים והנבלים, הכסף הגדול, התככים והמזימות והסכינים השלופים, מציג לראווה גברים יפים וצעירים, מכוניות מהירות ונוצצות ונופים חלומיים בהפקה מושקעת ויוצאת דופן בממדיה. פחות חשוב מי מנצח, יותר חשובה הדרמה. גונתר שטיינר מחברת האס הצעירה והקטנה יחסית זיקק זאת היטב: "אתה רוצה לראות אקשן. אתה רוצה לראות דרמה. אתה רוצה לראות אנדרדוג שעושה תוצאה טובה. לכל מרוץ צריך להיות סיפור - והסיפור לא צריך להיות כל הזמן שמרצדס או פרארי מנצחות, כי הסיפור הזה יתיישן ויזדקן במהירות".
4 צפייה בגלריה
המכונית של רומן גרוז'אן עולה באש. הפעם היחידה שאחת הדמויות בסדרה הייתה באמת בסכנת חיים
(צילום: AP)
בהלימה מוחלטת, במקביל לסדרה, גם חוקי המשחק החלו להשתנות כדי לייצר תחרות ולצמצם את הפערים בין הקבוצות העשירות לקבוצות ה"עניות" - תקרת תקציב של 145 מיליון דולר (פרארי ומרצדס השקיעו בעבר כחצי מיליארד דולר בעונה כל אחת), כמו שמכתיבים הקומישנרים הדומיננטיים בליגות של הענפים הפופולריים בעולם. עכשיו יש סיכוי שווה יותר והוגן יותר לכל אחת מעשר הקבוצות שמשתתפות ב־22 המרוצים שמרכיבים את העונה המתישה של פורמולה 1.
אבל לא כל הנוצץ זהב. בעקבות הדרמה המטורפת בישורת האחרונה הגיעו טענות רבות על כך שנטפליקס הייתה מעורבת, או לפחות השפיעה בעקיפין מאחורי הקלעים על ההחלטות המקצועיות השערורייתיות שהתקבלו על המסלול באותו היום והביאו לניצחון של ורסטאפן. אפילו ורסטאפן עצמו דיבר על הנטייה של הסדרה להגזים וליצור יריבויות שלא קיימות במציאות "רק כדי להגביר את הפופולריות של פורמולה 1", כלשונו, והחליט לוותר על השתתפותו בצילומי העונה החמישית, שתצולם במקביל לשידור העונה הרביעית והדרמטית ביותר עד כה. אבל כפי שהסדרה הוכיחה - התוכן הוא המלך, האלוף הוא רק הסגן שלו.
