"יאללה, נעשה את זה?". אחרי סכסוך עם הילדים על רקע סוכריות גומי והשכבה-לשינה בלתי אידיאלית כרגיל, מותשים ומתנשפים, ירדנו ל"קומת ההורים", שם דוחה כמו השלב שהוא מייצג בזוגיות, וניגשנו לקופסת הדייט שלנו. זה הדייט הראשון מתוך ארבעה שהצבנו לעצמנו כמטרה לחודשיים הקרובים. הביטוי "הצבנו כמטרה" קצת עצוב, אבל מתאר בדיוק את היחס שלנו לדייטים אחרי שנתיים וחצי יחד ומגורים משותפים עם ילדיו. כשמנסים לשלב בין קריירה למשפחה לתחזוקה בסיסית של החיים, כל יום מרגיש מחדש כמו ג'אגלינג בשמונה כדורים, שחצי מהם בכלל דגים חיים ואחד פיראנה, וכל זה על חבל דק.
בסוף היום, הדבר האחרון שמתחשק הוא לייצר רומנטיקה, ודאי לא כזו שצריך לעבוד בשבילה, וכך הלכו ונמסו הלילות שלנו תוך בהייה משותפת בנטפליקס במקרה הטוב, וגלילה נפרדת בטלפונים במקרה הנפוץ. הפסקנו לחוות יחד דברים חדשים, הפסקנו לצאת, הפסקנו להשקיע בזמן המשותף שלנו. האהבה נשארה, אבל התשוקה והריגוש דעכו, ומצאנו את עצמנו תוהים על היעדרם משל היינו יגאל ושלומית, 60, נשואים 40 שנה וסקרנים "לפלפל את היחסים". הפכנו לקהל האולטימטיבי של "קופסת דייט לוהטת" ו"מסע זוגי מקרב", וחרף הסלידה העמוקה מכל אלה, החלטנו לתת להם מקום בקרבנו. מי יודע, אולי מהקיטש המתועש תבוא הישועה. כל עטופי הלבבות, מסולסלי הטקסט, מבטיחי העמקת הקשר - כל החשודים המיידיים במתן חסות ל"חתונמי" עברו בשערינו. המסקנות לפניכם.
הקורבן הראשון שנחת על ספת ההורים היה מארז "שובר שגרה" מבית "Oh My Box", שמציעה קופסאות לדייטיים ביתיים במשלוח לכל חלקי הארץ. טרם הזמנת המשלוח התבקשנו לענות על שלוש שאלות להתאמה אישית של הקופסה. כפלייליסט מוזיקה בחרנו אייטיז, כמובן; בין דרגות הנועזות המוצעות במשחק ה"אמת או חובה" הלכנו על הנועזת ביותר; ובכרטיס הגירוד שמבשר איך יסתיים הערב יכולנו לבקש טקסט על פי רצוננו. האופציה מיועדת, כנראה, לזוג שבו האחד מפתיע את השני, אבל במקרה הזה שלחנו את אלוהי הקופסה להפתיע את שנינו. "טוב, נלך על זה", אמרתי לשרון, שהלך והתחרט על הסכמתו להשתתף בניסוי. "מקסימום יהיה מצחיק", עודדתי אותו.
מיותר לציין שמבפנים - ואפילו לא כל כך עמוק בפנים, אלא די בחוץ למען האמת - הרגשנו טובים ומתוחכמים מדי בשביל כל מארז מהסוג הזה. הרי אנחנו אלה שמגלגלים עיניים על מנות רביולי לבבות בוולנטיינ'ז, על זוגות שמכינים זה לזה "קופוני אהבה" או אפילו מתחתנים. קשה לנו לומר אפילו "אני אוהב/ת אותך" בלי לעשות פרצוף אידיוטי תוך כדי, ואנחנו מתגרדים בכל הגוף נוכח כל גילוי של קיטש או ניחוח עדין ביותר של קלישאה, מה שמקשה עלינו עוד יותר בהחלפת מחוות רומנטיות.
"היי, אני הקופסה שלכם להערב", קידם את פנינו פנקס הוראות קטן וסגלגל. "שמעתי שבא לכם לשבור קצת את השגרה, אז הכנתי לכם דייט מיוחד - רק שניכם, לבד בלי הפרעות, מרימים אחד לשנייה, עפים אחד עם השנייה, צוחקים, אוהבים ומשתטים". כאילו לא קשה לנו כבר מספיק, שלחה אותנו גברת קופסה להפוך שעון חול קטן, והורתה לנו להחמיא זה לזה בכל פעם שהוא נגמר. בשלב הזה העיניים שלנו כבר התגלגלו אל אחורי המוח ונתנו היי פייב לטראומות הילדות, אבל אז, לחרדתנו, התחיל לקרות הבלתי צפוי מכל - נהנינו. מאוד. לא בקטע אירוני בכלל.
המשימה שפתחה לנו את הצ'אקרות הייתה "אתגר הזוגיות", שנשמעת כמו טרנד טיקטוק - והיא באמת קצת כזאת. זה הולך ככה: יש לכם קלפים עם שאלות על "מי יותר" מבני הזוג. מי מוותר יותר (שרון), מי מבשל טוב יותר (שרון) ומי בסיכון גבוה יותר לדרוך על חרא (אני). הזדמנות נפלאה לעלוב זה בזו כפרקטיקה זוגית. לצורך המענה, ברשותכם זוג שלטים לכל אדם - על אחד שפם, לייצוג הגבר, ועל השני ליפסטיק, לייצוג האישה. מִגדור בצד, זה יופי של קונספט. מכאן, על כל אחד מבני הזוג להניף את השלט שמייצג בעיניו את התשובה הנכונה לכל שאלה. את הניקוד מרוויחים יחד על תשובה זהה. לא היו לנו הרבה הפתעות, אבל זה לא העניין. מה שמשנה הוא שקיבלנו זמן לדבר יחד רק על עצמנו, ואלוהים, זה כל כך נדיר. גם כשיש לנו זמן, אין פנאי; הראש עמוס מדי ברעש לבן. פתאום זה רק אנחנו, יין, שלטים מטופשים ושקט. אפשר להיות יחד.
אחרי אתגר הטיקטוק הגיע חידון הרומנטיקה, פעילות מושלמת לשני אנשים תחרותיים להכעיס, שכולל, עשרים שאלות טריוויה עם ארבע תשובות אופציונליות לסימון. לא אספר מי זכה, רק אומר להגנתי ששרון חי בעולם הזה שמונה שנים יותר. משם המשכנו לרולטת הנשיקות - כשמה כן היא. מסובבים את החוגה על הגלגל, ומנשקים אצל הפרטנר את האיבר הנבחר. האיברים המוצעים היו וניליים כולם - אוזניים, פופיק ואפילו מרפק, מה שמצא חן בעיניי, כי אלה זוכים לפחות תשומת לב, במיוחד אם זו "נשיקה צרפתית, עם השפתיים, עם הלשון ועם כל הלב", כלשון ההוראה. בקריאה ראשונה ייתכן שניעור בכם קיא קטן, אבל תתפלאו - מסתבר שנשיקות לשון-מרפק הן לא רעות בכלל, רק לוקות ביח"צ.
אחר כך נשלחנו לריקוד סלואו בליווי שיר אייטיז רומנטי, שהוכן כקובץ פתוח על המחשב מבעוד מועד. תכננו לשנוא את המשימה הזו, כמובן, אבל המשימה הקדימה אותנו באירוניה עצמית כשאל השיר הצטרף קול של קריינית מפודחת לא פחות מאיתנו. כשההוראות "תניחו את היד על הכתף" ו"על המותן" הפכו להרהורים קיומיים כגון "אנחנו בטח נראים פתטיים" (ציטוט מזיכרון דליל ביותר), ידענו שהקריינית היא אחת מאיתנו, והפכנו לשלושה שהם אחד. איכס.
ואז הגיע החלק הסקסי באמת (או חובה): אמת או חובה. להזכירכם, בחרנו ברמת נועזות מרבית. גם כאן עבר המשחק טרנספורמציה לכרטיסיות. בכלל, כך גילינו מאוחר יותר, כרטיסיות הן אביזר אהוב מאוד על מסעות זוגיים למיניהם. החלטנו של אחד ייקח בתורו קלף חובה וקלף אמת - כך שנינו נוכל ליהנות גם מהשאלות וגם מהחובות המרנינות, בהן לפתות את הפרטנר עם חפץ מהמטבח או לדחוף אצבע לכל חור שנבחר. לא אכביר בפרטים, רק אומר שחורים היו, ועצמים נדחפו. זה הכי הרבה שאוכל לומר לפני ששרון נפרד ממני, ונושא איתו הלאה את תדמית המורה לתנ"ך מהטיקטוק.
רק אוסיף שנכונו לנו הפתעות, והופתענו שהופתענו. כזוג בדס"מי ודי קינקי, לא ציפינו להפתעות. אבל כמו בחיים, גם כאן, החוויה תלויה במידה רבה בפרשנות שלכם. אם אתם מספיק נועזים, יצירתיים ונכונים למנף את המשימות, תגיעו איתן רחוק. או נמוך. תלוי איך מסתכלים על זה.
נשארה חובה אחרונה: לעשות בבן/בת הזוג מה שרוצים למשך שלוש דקות. החלטנו לחלוק בה. אתם יכולים לתאר לעצמכם שבשלב הזה שכחנו מכרטיס הגירוד, והערב המשיך לשמחה רבה. מודה ומתוודה, הקופסה העירה מחדש את התשוקה שלנו. יותר מזה, היא החזירה לה צחוק וקסם ורוד בלחיים. שלכם, יגאל ושלומית.
מבין שלושת המסלולים של חדרי הבחירה (כן, בחירה. לא בריחה) של "הצופן הזוגי", הומלץ לנו ללכת על "מסע בשניים": "מסע על סיפון הספינה שלנו, שכל זוג חייב לעצמו", נכתב באתר הפעילות. "תחנות שמאפשרות תנועה ומסע פנימי וזוגי מחבר ומקרב". מאחר שתיאורי המסלולים האחרים נשמעו פחות או יותר אותו הדבר, הלכנו עם המלצת המקום.
המסע התחיל כבר שעה וחצי לפני הפעילות, שכן עבור תל-אביבים כל מעבר לעיר אחרת הינו מסע, אבל למען הקשר שלנו החלטנו לעשות הכול - ונסענו לרחובות. שם, בקול אוורירי ונמוך, על רקע נעימת מסאז' תאילנדי, קיבלה את פנינו אחת ממנהלות המקום, שהציגה את המסלולים כמבוססי מחקר. טרם הכניסה לחדר התבקשנו לחלוץ נעליים כדי להרגיש חופשיים יותר, בו בזמן שאוזקים אותנו זה לזו, והונחינו לחשוב על זה כדימוי לקשר. אני לא בטוחה על איזה מחקר זה מבוסס, אבל חשבתי על הדימוי, והוא עצוב.
החדר עצמו, ראוי לציין, היה מוקפד למראה, מזמין ומעוצב לעילא, בהתאם לקונספט הספינה: רצפת עץ, גלגל עץ ועוד דברים מעץ. ברקע, אותו ניגון מדיטטיבי שגורם לכולם לדבר בלחש. אווירה נעימה בסך הכול, יש שיאמרו נעימה מדי. נגיד, אני אומר את זה. האם אהבה מוכרחה להתבטא בדרכים מרדימות? למה היא לא נשמעת כמו דוג'ה קאט או ניקי מינאז'?
כרטיס היציאה לדרך שלח אותנו לעבר המשימות השונות שפוזרו בחדר, ממוספרות מ-1 עד 17(!!!). היד התחילה לעקצץ לי. המוזיקה החזירה אותי אל ימי כיתה ד' הקשים, שבהם נדרשנו לשבת בסוף כל הפסקה מבלי לעשות דבר לצלילי מה שכונה "רגיעון". זו הייתה מוזיקת מעליות שנוגנה במשך חמש דקות אצלנו, אבל בגיהנום כנראה לא נגמרת אף פעם, ונועדה כנראה לשכך את האדרנלין שלנו. אלה היו חמש דקות נוראיות.
ניגשנו למשימה הראשונה, וזו הורתה לנו להפעיל מין שעון עתיק למשך דקה, שבמהלכה נסתכל זה לזו בעיניים. אחרי 40 שניות שבהן צחקנו כמו ילדים מגעילים בצפירה של יום הזיכרון הצלחנו להתרכז. לבסוף הצלחנו לדלות כמה רגעים של חיבור עמוק, בלתי אמצעי, שבהם שנינו חשבנו בדיוק על אותו הדבר: למה זה לא נגמר? ובכן, זה באמת לא נגמר, כי השעון לא עבד.
מכאן הזיכרון מעורפל, ייתכן שאפפתני מחלת ים. אני זוכרת ראשי פרקים, לאו דווקא בסדר הנכון, ובחיאת, אלה היו 17 פרקים. בכל מקרה, בשלב מסוים נקרה בדרכנו משחק של קלפי מחמאות. הוא הכיל בערך 80 אלף קלפים, ונדרשנו לבחור מתוכם תשעה ולהעניק לבן הזוג השני, כולל הסבר. בין המחמאות היו מילים כמו "פרגון" (שחזרה על עצמה עוד כשלוש פעמים בתחנות אחרות) ו"אוהב", שהרי הן מחמאות רמאות. התעקשנו לחפש את המילים המדויקות שיבטאו את אהבתנו זו לזה, אבל היו יותר מדי. כך או כך, תשע מחמאות לאדם אחד, יקר ככל שיהיה, זה מספר מופרך לכל הדעות. השפע שחק את חיבתנו למילה הכתובה, והתחלנו לזרוק זה על זו מכל הבא ליד. אל תשכחו שיש עוד 16 משימות לדגום.
על שליפת הקלפים הזו היו לפחות עוד שבע וריאציות שונות בתחנות אחרות. לפעמים אלה לוחות עץ ולפעמים אבנים, אבל הטריק אותו טריק - בוחרים חתיכה של משהו עם מילים, ומתוכן מרכיבים סופרלטיב כלשהו על בן הזוג ו/או על מערכת היחסים. ידענו אומנם שלא נגיע לחדר בריחה כפי שאנחנו מכירים, ובכל זאת הגענו כדי לנצח. כאלה משחקים אנחנו אוהבים. רק תנו לנו לשמוח זה על חשבון זו, ואנחנו פורחים. אבל אף לא אחד מהמשחקים היה תחרותי, ובקצה לא חיכה לנו פרס מלבד החברות שנוצרה בינינו.
ז'אנר נוסף של תחנות, נוסף על תחנות הקלפים, היה ז'אנר האבחון הבלתי מקצועי: אנחנו מתבקשים לבחור משהו מתוך משהו וקלף כלשהו, שאלוהים יודע מי נתן לו את הסמכות, מספר לנו מהי משמעות הבחירה לחיינו. כך התבקשנו באחת המשימות לדרג כמה חיות "מהחשובה לפחות". מה זה אומר בכלל? לפי מה מודדים חשיבות של חיה? מספרתי חיות באקראי. הפרה יצאה ראשונה, ולפיה הכי חשובה לי הקריירה. תזכירו לי, על איזה מחקר כל זה מבוסס?
מבחן אקראי אחר טען ששרון אוהב סרטים עתיקים (לא, וזה דבר מוזר לציין על אדם), נמנע מטכנולוגיה וחושש מחידושים. מדובר באיש שישתול צ'יפ במוח של עצמו ברגע שניתן יהיה לעשות זאת. על פי ספר הקבלה שהתבקשנו לחפש בו את שמותינו, אני מתנהלת עם כסף מצוין - אני, אופיר, שלמדה רק השנה שיש דבר שנקרא "קרן השתלמות", ועדיין לא ממש מבינה מה הוא אומר. אני לא אומרת שציפיתי מספר הקבלה לאבחן אותנו היטב, אלא שמראש תמוהה הייתה בעיניי הבחירה להטיל את השיקוף שלנו על גורמים מפוקפקים, בהם קלף שנחתם בראשו "בבה מייל".
הניחוח הדתי שעלה פה ושם מהפעילות גם הוא עורר בנו התנגדות אוטומטית, ולא רק בגלל ספר השמות. בפעילות אחרת נאמר לנו שנבראנו "בצלם אלוקים", ועל כן הבריאה בתוכנו. קונספט יפה בסך הכול, שיכולתי להזדהות איתו אלמלא אווירת הטשולנט לשבת. כמורה לתנ"ך בהכשרתו, שרון דווקא אהב. בסדר, דבר על זה בטיקטוק.
עד שהובילו אותנו ההוראות אל המפתח שהתיר את האזיקים עבר נצח, ונשרכנו זה אחרי זו משל היינו בעונש שיצא מהחוק במאה שעברה. תחושת ההקלה עם שחרור האזיקים הייתה כל כך גדולה, שלא נותר אלא לראות בדימוי הזה מסר לא להתחתן לעולם. נעשה לי יבש בגרון. רציתי לשתות אבל התחשק לי להשתין, וגם את זה לא עשיתי, כי נותרו לנו רק עוד חצי שעה וכל כך הרבה קלפים עם מילים. פומו אחזני.
מהתנ"ך המשכנו לכותל, כלומר קיר המשאלות, שעליו משאיר כל זוג מבקרים משאלות לזוגיות. הצצתי במזכרות שהשאירו קודמינו. מהפתקים ניבטו מילים כמו "בריאות", "אושר ועושר", "הצלחה". קראתי את הפתקים בעיון, והבנתי: הגענו לשלאגר. חוויה מסחררת, מפעימה, מקרבת לבבות ומאחדת נפשות - רק לא בשבילנו. יכולתי להרגיש את החיוכים של הזוגות מבעד לפתקים. בעיני רוחי ראיתי זוגות נטולי סרקאזם, נוצצי עיניים, תמימי חיוך, אנשי משפחה ולמודי פק"ל קפה, שישמחו להעביר שעה וחצי בתוך כרטיס ברכה שדודה שלי העבירה בוואטסאפ. אלה זוגות שיצליחו ללמוד משהו על עצמם מקלפים, שאולי באמת הצליחו, ויצאו מכאן עם שיר בלב וזיכרון מכונן. אנחנו פשוט לא הזוג הזה.
מרוב שדאגנו לא לפספס כלום, נותר לנו זמן ספייר. בצד החדר היו משוטים שנוצלו לצורך הצלפות היתוליות. נשכבנו על רצפת החדר, צחקנו, התחבקנו. ואז עלה בדעתי שבמעין הפוך-על-הפוך כזה, המסע באמת חיבר בינינו. אולי זה הסוד עם מסעות זוגיים מהסוג הזה - אי אפשר באמת שלא ליהנות מהם. או שפשוט נהנים, או שנהנים בקטע אירוני. מתאחדים דרכם או נגדם, ובכל מקרה יוצאים חזקים יותר.
ביציאה מהחדר חיכתה לנו בציפייה מנהלת המקום. "נו, איך היה?". הסתכלתי על שרון, שהסתכל חזרה אליי. "היה ממש מיוחד, מעניין", אמרתי, והצטערתי מיד. בלימודי תיאטרון למדתי לשנוא את "מעניין" ו"מיוחד", ששירתו את כל מי ששנא הצגה ונאלץ להחמיא לשחקניה. אכזבה עלתה על פניה של המארחת שלנו. "רואים שמאוד השקעתן פה בחדרים", הוספתי, וכריתי לעצמי עוד את הבור. איפה קלפי המחמאות כשצריך אותם? רציתי לומר לה - המקום הזה נפלא לזוגות אחרים. ואני מתכוונת לזה, באמת. זה לא אתן, זה אנחנו.
את מסעדת בלקאאוט של מרכז "נא לגעת" הכרתי כבר משנות העשרים המוקדמות, אז הגעתי בלוויית ידיד שעבד בה, לכן ידעתי מה מצפה לי במסעדה המוחשכת שכל מלצריה עיוורים. זכרתי שהאוכל טוב, שהאווירה נעימה ושלא כדאי להגיע בבגדים לבנים, כי אם את מלכלכת בגדים סדרתית גם באור, צפי לצאת מהחושך כאילו התקלחת במיקסר.
את המנות שלנו זכינו לבחור באור, תודה לאל, מתפריטים שהוגשו לשולחנות סמוך למסעדה. למרות הביטחון שנסכו בי שמות המנות - כולן נשמעו נפלא - הלכתי דווקא על "דג הפתעה", בתקווה שלא מדובר באחד חי באקווריום. סביבנו ישבו עוד כמה זוגות, וקבוצה אחת של בנות 20 שחגגו יום הולדת לאחת מהן. אחרי אפריטיף נחמד ותדריך קבוצתי שנועד להרגיע חרדות הוכנסנו פנימה בקבוצות, מובלים על ידי מדריך או מדריכה. אנחנו הוצמדנו לאישה מבוגרת וחביבה בשם הילה, וצללנו אל החושך.
בפנים גיליתי שהייתי בטוחה מדי באשר לניסיון שלי. הפעם זה היה אחרת. תפסה אותי סחרחורת, וכבדות נפלה עליי. "תחשבי על החושך כפתוח", יעצה לי הילה, "לא סוגר עלייך. גדול, אינסופי". נשמתי לרווחה. אני לא יודעת אם זו היא, המגע הבוטח של שרון (בתוך העין שלי) או כוס היין האימתנית שהוגשה לי לשולחן, אבל משהו התחיל להשתחרר.
המנות הראשונות הוגשו, ותשמעו, הן היו פשוט מצוינות. פטריות ממולאות רכות ומנחמות וכיסונים מושלמים, ממולאים תרד ובטטה. העיקריות לא נפלו מהן, והקינוחים, שבדרך כלל נוטים לאכזב במסעדות, היו הפינאלה שחיכינו לו. גם אם מניחים את הגימיק בצד, בלקאאוט היא פשוט מסעדה נפלאה. מתחשק לי לחזור לשם, לבקש שידליקו שנייה את האור ולהתחרע על כל התפריט.
אבל גם הגימיק, הרי, הוא לא רק גימיק. יש קטע לאכילה עיוורת. קודם כל, ומעל הכול - אין מסכים. המלבנים הזרחניים שהתרגלתי להציץ אליהם במהלך כל ארוחה ננעלו בלוקרים. "אני לא זוכר מתי דיברנו ככה, שיחה ארוכה כזאת וטובה", אמר שרון, והסכמתי איתו. אנחנו מדברים הרבה, אבל שיחות חולין, וכשמגיעים לעומקים אנחנו נוטים להתכעס ולברוח. כאן אין לאן לברוח, וכעס לא מתאים. החושך הוליד בינינו איזה רוך.
ועוד עניין בחושך הוא האוכל. ללא הראייה, יתר החושים מתחדדים ואיתם הטעמים והריחות. כשמתגברים על החשש מהלא נודע, מגלים גם שיש באכילה בחושך משהו משחרר, כי אפשר לאכול כמו חורנים, מכל הלב, מבלי לחשוש מה יחשבו. מובן שיש כאן גם אטרקציה זוגית. בשלב כזה או אחר תמצאו את עצמכן שולחות מזלג אל גרוגרת בן הזוג, ומקבלות אחד לאף בניסיון לחלוק מנה. מתישהו, מישהו ישפוך על השני קנקן מים. זה מצחיק, זה חמוד וזה כיף.
"איך לא חשבנו ללכת לפה קודם?", אמר לי שרון בדרך החוצה, בזמן שיצאנו אל הטיילת ביפו. כמה דקות משם הייתה הדירה הקודמת שגרתי בה. כל כך הרבה פעמים חשבנו, מעל הספה הרעועה ההיא, איך לשבור שגרה - ומעולם לא עלה על דעתנו לצאת לדייט בחשיכה. אולי, חשבתי, נוטים להעריך פחות את מה שיש לנו קרוב לבית, אבל את מה שיש לי בבית הערכתי אחרי הערב הזה לאין שיעור - ולזה קוראים דייט מוצלח.
מהמותג "ג'נטלמן", שמציע משחקי אהבה נועזים לזוגות, קיבלנו שלוש קופסאות. בהיעדר סדר הפעלה התחלנו מזו שכתוב היה עליה "משחק מקדים", וכללה בתוכה משחק זיכרון עם טוויסט. בעצם, עם כמה טוויסטים. קודם כל, במקום זוגות קלפים חולקה החבילה לשלישיות - ככל הנראה בדיחת אבא שיצאה מכלל שליטה.
בכל תור הופכים שלושה קלפים, ורק אם מצאתם שלושה קלפים תואמים תזכו בהם - סיטואציה כמעט בלתי אפשרית במקרה שלי, אישה עם חשד לאלצהיימר מגיל חמש. מה שהחריף את האתגר זו העובדה שלא היו על הקלפים תמונות, אלא רק טקסטים על רקעים בצבעים אחידים. כל שלישיית קלפים מתארת פעילות מעולמות הקינק, ובסוף המשחק כל אחד זוכה בתפנוקים שליקט. אבל כאמור, לא ממש התרכזנו בזה אלא בלהצליח, למען השם, לזכור שלישיות של קלפים.
ואולי בכל מקרה היה עדיף שלא להתרכז בטקסטים. הם תיארו פעילויות רבות פוטנציאל, אומנם, אך מנוסחות באופן שעורר בנו פלאשבקים קשים לאסקימו לימון. כל זה היה נסבל, איכשהו, אלמלא החרוזים: "סעודה במיטה..!!" נכתב בראש שלישיית קלפים אחת, בזה הנוסח בדיוק. תחת הכותרת הזו, שיר מזמור: "רוצה שירות VIP / עד למיטתי.. / שוקולד, נשנושים, קפה, עוגה וכל המאכלים / שלמיטה מתאימים / איזה תענוג / שאותי מפנקים". בפתק אחר, גם הוא ניחן בחריזה נוסח מעיין אדם, נכתב "ידיים קשורות/ עיניים מכוסות/ לקק וחרמן אותי שעות".
"גם את מרגישה את זה בגרון?", שאל אותי שרון, ולא התכוון לשום איבר מין. אחרי צ'ייסר נפט קטן לשיכוך בחילת הליקוקים והתפנוקים, ניגשנו למלאכה. החלטנו שכל אחד מאיתנו יבחר אחת משלישיות הקלפים שהשיג (יותר מזה נשתגע), והשני ימלא אחר משאלותיו. אני בחרתי, כמובן, מסאז'. הפעילות האהובה עליי לעד תהיה זו שדורשת ממני את המינימום. הבחירה של שרון שמורה במערכת, אבל נאמר שהייתה נועזת יותר - ומזל שהעניינים התלהטו כבר אז, כי כשחזרנו למלא את חובתי העיתונאית הליבידו הלך וכבה.
על שתי הקופסאות האחרות, המעוטרות כתרי זהב, נכתב "מלך ליום אחד" ו"מלכה ליום אחד". שחררנו צחוק נחירה. "ממה נתחיל?", שאלתי אותו. "ממך, את המלכה שלי", ענה, והתכוון: "אני רוצה לישון". מאוחר יותר התברר ששתי הקופסאות זהות מלבד שינויי מגדר אחדים, ועליהם עוד נדבר. בשתי הקופסאות חיכו קלפי גירוד, רעיון מלהיב תמיד, ולזה אני מתכוונת בשיא הרצינות. על כל קלף נכתבה, שוב, פנטזיה אופציונלית, ותחתיה 18 עיגולים מוכנים לגירוד. בעל החבילה מגרד בכל קלף שני עיגולים, ואם מתגלים תחתיהם שני סמיילים מחייכים הוא זוכה בפרס הנכסף.
בשלב הזה נחשפתי כבר בפעם השלישית למושג "שמן מתלקק". קודם כל, מי רוצה ללקק שמן? ומה זה שמן מתלקק? שמן זית טעים לי, אבל אני מעדיפה אותו עם חביתה ובלי פין. שנית, "מתלקק"? היש מילה מצמררת מזו בשפה העברית מלבד, כמובן, "לפנק", שגם היא ליוותה אותנו לאורך כל הפעילות כחוט השני?
בכלל, עולה מהמשחקים הללו תמונה מצמררת של ערבוב בין מין לאוכל. אולי אנשים אחרים אוהבים את זה, אני לא יודעת. לי היה נדמה שתותים וקצפת מחרמנים רק בפרסומות או בסצנות ארוטיות. בפועל כשמזדיינים רוצים להזדיין, וכשאוכלים, כלומר כשאני אוכלת - מי שייגע בי ימות. מהקלפים, לעומת זאת, נשקף אלינו עולם שלם של קולינריה חושנית, כאילו זה אשכרה דבר. רבים מהקלפים הציעו הגשת אוכל למיטה, קונספט בלתי מתקבל על הדעת עבור כל אדם שמחליף את הסדינים של עצמו, מה גם שזה נורא לא נוח. מי אתם, אנשים שאוכלים בזווית 45 מעלות אחורה? אתם בדיכאון?
אם קלפי ה"מלכה" שעשעו אותי, קלפי ה"מלך" כבר הצליחו להרגיז. בעצם, קלף אחד ספציפי: "הפתיעי אותי בתספורת אינטימית, חלקה ומגרה". לצד הכותרת נכתב, בבועית-לב, "רוב הגברים אוהבים את איבר המין הנשי ממש כמו של ילדה שלא גדלה". "טוב, אני איבדתי את החשק המיני לעולם", הפך שרון את הקלף. "אני חושב שאני מעדיף שלא תגלחי יותר אף פעם". על הצד החיובי, הקלף הזה עשוי לבדו לגמול גברים מפורנו.
"רוצה לצלם אותך לסרט כחול פרטי שלנו", נכתב על קלף אחר, אבל אנחנו כבר היינו תשושים ועייפים. "אני לא מצלם סרט אם אין לזה ספונסר", נאנח בן זוגי הצלם. הנחנו את הקלפים בצד ונשכבנו זה לצד זה כדי לגלול בטיקטוק כל אחד במכשירו - פעילות זוגית שמוכיחה את עצמה כל לילה מחדש. את הארוחות, השמנים, הפינוקים והליקוקים נשאיר לפעם אחרת. נגיד, לגלגול הבא.
