כי בונים לי בניין ענק ליד הבית כבר איזה שנתיים. חכו נו, אני יודע שזה לא נשמע קשור עדיין, תנו לבנות סיפור. אז בונים לי בניין ענק ליד הבית כבר איזה שנתיים, ולאחרונה כשעברתי שם שמתי לב לגבר בן 70 בערך, שפשוט עומד באמצע הרחוב ומתבונן בעניין בבניין. הצוואר מתוח לכיוון מעלה, הידיים מחזיקות זו את זו מאחורי הגב שלו, ורק העיניים זזות. עוברות מהפיגום למנוף, עוקבות אחרי שניים סינים עם צינור גדול שניסו להעמיס אותו על משאית בשטח האתר. אפילו לא היה נראה שהאיש נתקע שם בדרך לאנשהו. לא היו לו תיק או שקיות בידיים (שזה בעצם תיק של אנשים בגיל 70), תנוחת העמידה שלו לא העידה על כך שהוא יצא היום מהבית עם תוכנית מוגדרת, וכל-כולו היה שילוב של נינוחות עם סקרנות. אני מניח שככה בערך אני נראה מול איזה דוקו על חיות טרף בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. נינוח כי הנופים האלה של אוסטרליה באמת עושים אותך כזה, וסקרן כי תמיד ישנה האפשרות שהאיגואנה הזאת תפסיד בדו-קרב לפיתון הבורמזי שנקרה בדרכה.
כשעליתי הביתה צייצתי בטוויטר את התהייה הבאה: "מעניין אם למדע יש שם לנטייה הזאת של גברים פנסיונרים לעמוד ולהתבונן בעניין באתרי בנייה שנקרים בדרכם ברחוב". זה לקח בדיוק 4.7 ננו-שניות, ואז קיבלתי את התגובה הבאה מאיזה צייצן שאני לא מכיר: "ומה אם אגיד לך שדווקא יש", פלוס לינק לעמוד ויקיפדיה (ויקיפדיה!) שעוסק בדיוק בתופעה הזאת. כן, אני יודע, מהההההה?!?!
מפה לשם, מסתבר שיש אשכרה שם באיטלקית לאנשים בגיל הפנסיה שמסתכלים על אתרי בנייה. קוראים להם "אומרל", ולפחות לפי האנציקלופדיה השיתופית החופשית והמהימנה (נו, ויקיפדיה), הכוונה היא ל"גברים בגיל הפנסיה המעבירים את זמנם בצפייה ממושכת באתרי בנייה, ובמיוחד באתרי עבודות בכביש. האומרל הסטריאוטיפי עוקב במשך שעות ארוכות אחרי המתרחש כשידיו משולבות מאחורי גבו, מציע לפועלים ולמנהלי העבודה עצות ומנסה לפתוח בשיחה עם עוברים ושבים אקראיים".
כן, אני יודע, מההההה?!?!
וזה עוד לא הכול. מסתבר שהתופעה כל כך נפוצה שלפני כמה שנים, באיזו עיר קטנה ליד בולוניה, ממש הקצו תקציב מיוחד כדי לשלם ל"אומרלים" שיפקחו על כמה אתרי בנייה בעיר. ביקשו מהם לספור את המשאיות שנכנסו ויוצאות מהאתר, ולוודא שאף אחד לא גונב ציוד או חומרים בשעות שהשומר של האתר בדיוק קפץ לשירותים או מעורבב עם הקוזה נוסטרה המקומית.
ואז, בדיוק כשהתחלתי להרים את הלסת שלי בחזרה למקומה הטבעי, התברר שהאיטלקים נוהגים להנפיק תעודות אומרלים רשמיות, ואף הרימו אפליקציית סמארטפון המעדכנת באופן תדיר על קיומם של אתרי בנייה הפועלים ברדיוס סביר מסביבך, על פי מיקומך הנוכחי. אתם יודעים, כדי שלואיג'י פנסיונרי יוכל לקבוע עם חברו פבריציו גימלאינו ליד הכיכר המשתפצת של שכונת זמן פנויו.
ואת כל הזהב הטהור הזה מצאתי באינטרנט. סתם כגבר מעט משועמם שנתקל בגבר מעט מבוגר ומשועמם יותר ממנו. והאינטרנט מיד לימד אותי משהו שאחרת לא הייתי מגלה בחיים. הייתי יכול להגיע עד הגיל הממוצע של האומרל האיטלקי הממוצע מבלי לדעת שמדובר בתופעה גלובלית שיש לה שם. שבעצם מדובר בתנועה אזרחית, של אזרחים שדווקא לא מרבים בתנועה. בעיקר לא אם ממול מישהו עושה טיח למשהו.
שמח, משתאה וטוב לב סגרתי את הלפטופ שלי מיד בתום השיעור המאלף. בליבי כבר החלטתי שבפעם הבאה שאפגוש אומרל מקומי שכזה, אחלוק איתו את המידע המדהים שליקטתי. אולי אפילו אפתח את השיחה עם איזה בונג'ורנו בניב הספציפי של גבעתיים. הוא בטח ישמח לגלות שמישהו כל כך מושקע רגשית ואינטלקטואלית בתחביב שלו. או שהוא יגיד משהו כמו "שחרר אותי יא אהבל, אתה מסתיר לי את המערום של החצץ". בכל מקרה יהיה מרגש.
פשוט יש לנו חברים טובים שנולדה להם בת מתוקה, ובמשך כמה ימים צפיתי בהם מנסים לג'נגל את התוספת הזאת לתוך החיים הקיימים שלהם, ותנו לי לומר לכם שמדובר בתמונות קשות. כי בתכלס, בכל הקורסים של הכנה ללידה מתמקדים רק בכמה שעות האלה שאשתך שוכבת על מיטה ונראית כמו פס האטה, ועוד דופקת לך מבטים של "עזוב כבר את הטלפון!".
הרי ממילא שום דבר שלימדו אותי בזמנו בקורס הכנה ללידה לא היה רלוונטי לכלום. ממילא הייתי כל כך מבועת וחסר מושג שפשוט עשיתי מה שהאחיות והמיילדות אמרו לי, ומה שאשתי צעקה עליי. בשום שלב לא שקלתי אפילו בצחוק להגיד "רגע! שמרית מקורס הכנה ללידה אמרה לי שאתם תנסו לעשות את זה, אני מעוניין לקיים דיון מקדמי בנושא, ורק אז לקבל החלטה. בואו ניגש לחדר הישיבות הסמוך".
חוץ מזה, הלידה זה משהו שעובר תוך כמה שעות, שמרגישות כמו חודשים ליולדת, ואחרי זה מגיע החלק שאליו כדאי להגיע כבוגרי קורס. בעצם, הרבה יותר רלוונטי שיהיה "קורס הכנה לאחרי הלידה". שיסבירו לך איך להפוך את גב כף היד שלך למדחום משוכלל, שיודע לזהות אם החלב לא חם/קר מדי בשביל יוצא חלציך שמונח עליך עכשיו.
מישהו שימליץ לך על סדרות בנטפליקס שהן גם סבבה, וגם אפשר לנקר מולן לפעמים לרבע שעה בכל פרק, ואתה לא מפסיד המון פרטים שחשובים לעלילה. שילמדו אותך מה להגיד לכל החברים ובני המשפחה שרוצים לראות את התינוקת, אבל עושים לך פרצוף כשהם באים הביתה ואתה מדבר איתם על סטריליזציה, ויושב מולם עם טרנינג מנוקד בפליטות של שלושה ימים אחורה. אתם יודעים, את הדברים החשובים באמת!
לא, באמת, את זה אני ממש רוצה לדעת. עליהם אף אחד לא מדבר. הייתי רוצה לדעת מה קרה איתם בשעה שאחרי הנחיתה. הייתי רוצה לשמוע את שיחת הטלפון עם הדוד שלהם בברוקלין, שעליו הם בנו הרים וגבעות, ובטח אמר להם: "נשמה, אני באתי לכאן לפני שנתיים עם מזוודה אחת ומאה דולר בכיס, ומאז אני אחראי כרעיים בסניף של KFC, ובורח מהר כשאני רואה מישהו שנראה כמו אימיגריישן".
הייתי מעוניין להיות זבוב על הקיר בסניף הראשון של דאנקן דונאטס שאליו הם נכנסו כדי להעביר את הטעם של הבוטנים המסריחים מהטיסה, וגילו שבעוד קפה בינוני ושלושה דונאטס מעכשיו, המאה דולר שלהם זה כבר 93.50 דולר. וזה עוד אחרי שהם התפשרו והלכו על הדונאטס הפשוטים, אלה עם הסוכר מלמעלה ובלי מילוי בפנים.
את האמת? אף פעם לא באמת אכלתי את הסיפורים האלה. בחיאת, מי בכלל נוסע לאמריקה רק עם מאה דולר בכיס? הרי להוציא ויזה עולה כסף, והביטוח נסיעות עולה כסף, והנייקי שהבטחת להביא לאחיך עולות כסף. איזה מין תכנון לקוי זה? איפה כאן הרומנטיקה? אני חושב שזה סתם חוסר אחריות. או שהם משקרים. יש לי הרגשה שאם נתחקר את זה כמו שצריך, נגלה שהיו שם שתי מזוודות ענקיות ועוד טרולי אחד עם המון תאים. וזה לא היה מאה דולר אלא 3,500, וגם זה רק כי הם לא רצו להסתובב עם יותר מדי מזומן, אז לקחו איתם גם שני כרטיסי אשראי. גם למה זה תמיד באמריקה? למה אין סיפורים על ישראלים שנחתו בפולין עם 200 זלוטי בכיס ותיק גב, והיום הם ראש העיר של קרקוב? למה אף פעם לא שמעתי על ישראלים שנחתו בונציה עם 40 לירטות ופאוץ' שהם קיבלו מהבנק, והיום הם הבעלים של חברת השכרת הגונדולות הכי גדולה בעיר. איכשהו זה תמיד אמריקה. אפילו לא ארצות הברית, כן? תמיד אומרים אמריקה. יופי נו, עכשיו בא לי KFC.
זאת אומרת משקפי ראייה, לא משקפי שמש. את אלו דווקא יש לי, כי לא מזמן הייתי עם הילדה בקניון והיא נכנסה לאחת החנויות האלה שמוכרות שטויות לילדות, אז בזמן שהיא בחנה בעניין מארז 150 גומיות לשיער בעשרה שקלים, אני קניתי משקפי שמש בעשרים. אבל ברצינות עכשיו, כבר היו אמורים להיות לי משקפי ראייה. קודם כל מבחינת הגיל. אני כבר כמה שנים אחרי הגיל שבו כולם הבטיחו לי שהראייה שלי תחווה ירידה באיכות, כמו נטפליקס אחרי השנתיים הראשונות שיש לך מינוי. חברים בגילי כבר יודעים להסביר מה זה בדיוק מולטי-פוקל, שהוא כידוע שלב אחד לפני שאתה מתוודע גם למולטי-ויטמין.
טוב, אבל האמת היא שהראייה שלי כן נדפקה קצת. לפחות בכל מה שקשור לקריאה של דברים מקרוב. נגיד את מה שאתם קוראים עכשיו? אם זה היה מודפס על נייר, הייתי צריך להרחיק אותו איזה חצי מטר מהראש כדי להיות מסוגל לקרוא. מצד אחד זה מעצבן, כי תפריטים של מסעדות או פלאיירים של אינסטלטורים בתיבת הדואר הפכו למשימה כמעט בלתי אפשרית, אבל מצד שני אני לא מהסוטים האלה שעדיין קוראים ספרים, אז זה לא באמת נורא. הבעיה היא שיש דברים שאני כבר לא יכול לקרוא, ולא משנה כמה אני מרחיק את זה, כי האותיות פשוט קטנות מדי. נגיד רשימה של מרכיבים על מוצרי אוכל. לא שאני באמת מבין מה זה מעכבי חמצון ותרבית לפתית, אבל לפעמים הבנאדם רוצה לדעת מה יש ברוטב הזה, ואז להגיד לעצמו "חפיף, כמה טיפות זה לא כזה סיפור".
גם הוראות כביסה על תוויות של בגדים לא רלוונטיות עבורי בהנחה שאני בדיוק בלי הזכוכית מגדלת שלי, אבל צריך לומר בכנות שאם אתה צריך שאיזה בנגלדשי יסביר לך מה עושה טוב לקפוצ'ון הזה, יש לך בעיות יותר גדולות מקריאה לטווח קצר.
חוץ מזה, את רוב הדברים שאני קורא אפשר ממילא להגדיל. טקסט בוורד, הודעות בוואטסאפ וכאלה. זה אומנם מוביל למצב שבו אתה גולל הרבה יותר, כי ככה זה כשכל המסך מכיל רק איזה שבע מילים, אבל האצבעות שלי - בניגוד לעיניים - עדיין בכושר של בן 17. אגב, דברים רחוקים אני עדיין רואה כמו גדול. מסוגל לקלוט ארבעה פסים כחול-לבן של חניה פנויה גם ממרחק של 40 מכוניות ושני רמזורים, ולצעוק "די יא מכור, לא נגע בו!" לשופט ששרק לעבירה שהתבצעה ברחבה שמרוחקת ממני כמעט מגרש שלם.
באוריגינל? אשתי טוענת שאני סתם מחכה עם הקטע הזה של המשקפיים כי אני מסרב להכיר בהזדקנות שלי. שזה מגוחך, כי מאפיינים זקנים אחרים אני מאמץ כבר שנים בכיף וברצון. כולל הקטע של לנסות להיות מצחיק ובסוף לצאת מביך עם מלצריות, לכבות אורות שסתם דלוקים בבית או להעדיף חולצות עם כיסים מקדימה. אני חושב שזה ממש לא זה. זה סתם שאני לא רוצה להתחיל לרדת במדרון החלקלק הזה. בהתחלה זה משקפיים רק לקרוב, אחר כך גם לרחוק, אחר כך בשביל קריאה, אחר כך אתה אשכרה מזמין משקפי שמש שהם גם ראייה, משם אתה מידרדר לחוט הזה שמחזיק את המשקפיים כשהם נחים לך על החזה, ולפני שאתה מבין מה קורה, אתה נהיה מהמבוגרים האלה שיש להם מסגרת צבעונית ומיוחדת למשקפיים.
בקיצור, בינתיים אני מחכה עם זה. נראה כמה זמן זה יחזיק. וכשאני אומר נראה, אני מתכוון בהנחה שזה לא יהיה קטן מדי או מקרוב מדי.
פורסם לראשונה: 12:50, 11.05.22
