בישראל בורכנו בשמש חזקה. ככה זה במדינות מדבריות, לטוב ולרע. מעט מאוד ימי גשם, עונת הסתיו מופיעה יותר בשירים ובספרים מאשר קיימת במציאות שלנו, וכאמור, השמש. אין איך לברוח ממנה. לכן, חבישת כובע היא עסק מומלץ. למעשה, אפשר אפילו לומר שהישראלים לא הולכים מספיק עם כובע. וחבל, כי זה מאוד בריא, בטח לעור הפנים. אבל למרות ההמלצה הגורפת, יש מקומות שבהם חבישת כובע מעוררת שאלות, במיוחד אם יש להם גג ומיזוג. נגיד אולם מופעים. נגיד אולפן טלוויזיה.
אומנם קשה לדעת מדוע בוחר מישהו לשים על עצמו כובע בזמן שהוא נמצא באחד המקומות האלו, אבל כנראה יש סיבה. זאת יכולה להיות הצהרה אופנתית, איתות על תהליך של התקרבות לדת או שיש בזה אלמנט פרסומי כזה או אחר. אני לא פה לשפוט. אבל האמת היא שיצא לי לחשוב הרבה בהקשר הזה לגבי שניים מבעלי הכובעים היותר ידועים של הזמן האחרון - רביב כנר ונתן גושן. שני חבר'ה שיש להם הרבה במשותף, כלומר חוץ מהכובע שבלעדיו כמעט לא תמצאו תמונות שלהם. הם שניהם מוזיקאים מאוד מוכשרים ומאוד אהובים, הם שניהם צעירים, נראים מעולה באופן כמעט אובייקטיבי, ושניהם, איך לומר זאת, קירחים. או לפחות מקריחים, ננסח את זה ככה.
זה כנראה לא סוד מאוד גדול. קשה לי להאמין שאני מסכן פה את "בלייזר" באיזו תביעה עם המשפט הזה. ועדיין, זה מרגיש מוזר לכתוב את זה ככה. כאילו יש פה הוצאת דיבה. אם הם כל כך עסוקים בלהסתיר את זה עם הכובע בכל הזדמנות, אולי באמת יש פה משהו שאסור לדבר עליו, שעלול לגרום חלילה מבוכה למישהו. זה גם נכון לגבי כמה מגישי חדשות במהדורות מרכזיות, שנגד כל מה שאנחנו יודעים על הטבע וגוף האדם, ככל שהוותק שלהם גדל, כך רעמת ראשם הולכת ומתעבה באופן שיכול לעורר תהיות. אפילו בנג'מין באטן מביט בקנאה.
ופה, אולי תסכימו איתי, יש איזה עניין. שום דבר בגנות כנר וגושן, שאני באופן אישי מוצא סקסיים להפליא, כאמור, וזכותם המלאה ללכת איך שהם רוצים, אבל הם כן מנציחים איזושהי בעיה. ולא, ההתקרחות היא לא הבעיה. היא בשום מקום ואופן לא אמורה להיות בעיה. מה שעשינו ממנה, זה החלק הטיפשי.
יש באמת המון דברים חסרי פשר שמתישהו החלטנו עליהם וזהו. נגיד שנשים חייבות להיות חלקות בכל מקום, או שגברים לא יכולים ללכת עם שמלות. באמת שהדוגמאות לא נגמרות, וככל שחושבים עליהן יותר, כך זה הופך למביך יותר. עניין ההקרחה – אחד האלמנטים שיש לנו הכי פחות שליטה עליהם – נמצא בקלות בפסגה.
אז נכון, מודל היופי הונצח עם שיער. לדויד של מיכאלנג'לו יש רעמה שעל אף שהיא עשויה משיש ממש דורשת להעביר בה אצבעות, לדוריאן גריי היה "שיער זהוב ופריך" (כן, פריך) ובתנ"ך, בפעם האחרונה שמישהו התעורר בלי שיער, הוא ביצע פיגוע. כולנו מסתכלים בהערצה ובקנאה על הבלורית הבלונדינית של בראד פיט, השחורה של אלן דלון והשיער הארוך של כוכבי הרוק. אבל יש גם דוגמאות הפוכות, גם אם מועטות. יול ברינר, נגיד. עוד בשנות ה-60 השחקן האמריקאי-רוסי הזה היה סמל סקס עצום. ואם תצפו עכשיו ב"לוק סטוק ושני קנים מעשנים", הקונספט של ג'ייסון סטיית'ם עם שיער ייראה טבעי וקוסם כמו אנג'לינה ג'ולי עם שפם. נכון, שיער יפה זה כיף. אבל גם לקבל צ'יפס חינם עם כל מנה שמזמינים זה כיף, פשוט גם לגמרי אפשר בלי. שלא נאמר עדיף, חלק משמעותי מהזמן.
"יש כמה מישורים ליחס שלנו להתקרחות", אומר ד"ר גלעד פדבה, מרצה ללימודי גברים ותרבות פופולרית בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. "הראשון הוא המישור הפסיכולוגי. התקרחות מביאה איתה תחושה של אובדן שליטה על הגוף שלנו. זו לא בחירה, זה לא מכוון, זה משהו שמעבר לכוחנו לעצור בכוח המחשבה או אם נשנה הרגלים. בגלל זה גם מאוד שכיח לראות אנשים שמגלחים את הראש לחלוטין לאחר שהם מתחילים להקריח. ככה הם כביכול לוקחים את השליטה בחזרה על המראה שלהם. הדרישה שלנו כחברה, פה כמו עם הרבה דברים אחרים, היא למשהו מאוד אבסולוטי, לא משהו בין לבין, על הסף. אם נשאר מעט שיער, חייבים להיפטר ממנו. בעצם הפחד האמיתי הוא לא מהקרחת, אלא מתהליך ההתקרחות. צריך לזכור ששיער הוא אחד הדברים הכי בולטים בחיצוניות שלנו. אנחנו ברובנו מכוסים במרחב הציבורי, והראש כמעט תמיד חשוף. תשומת הלב שהוא מקבל היא בגלל ששינויים בו בולטים יותר מכל דבר אחר. לכן זה גורם לנו להיות מודעים אליו בצורה קיצונית".
את הפחד הזה מהתקרחות אנחנו – וב"אנחנו" אני מתכוון פחות או יותר לכל העולם המערבי – תרגמנו לקלון. לא משנה שזה לא בשליטת אף אחד, שזה לא תוצאה של רצף טעויות או התנהלות מסוכנת, שזה לא מעיד על שום אפיון ואין בכך שום מכשלה בריאותית. בסקר שנערך ב-2020 בארה"ב ובבריטניה הודו 42% מהנשים שקרחת זה סקסי בעיניהן, ורק 8% אמרו שלא היו יוצאות עם גבר מקריח (לעומת 21% מהגברים, אגב). אז בחיאת, איך כל הקטע הזה של איבוד תאים מתים מהקרקפת גורם לאנשים להתבייש?
אחת התשובות נמצאת ברוב אתרי האינטרנט, שם כמעט תמיד תמצאו באנרים פרסומיים לתכשיר החדש שהצליח "לפתור את בעיית ההתקרחות". זאת "בעיה", מסתבר. הרי המקריחים, כמובן, לא יוכלו להתמודד עם העולם המודרני בעקבות החולשה המחרידה הזו. ולמרות שאנחנו יודעים שאלו שטויות, מעבר לכך שהרי הפתרון המיוחל לא באמת נמצא עדיין, אנחנו לא מתקוממים. תארו לעצמם מודעה שאומרת שאפשר "לפתור את בעיית גדילת הציפורניים" או את "בעיית העור השחום".
"המישור הקפיטליסטי הוא חלק מאוד חשוב מכל העניין", מתייחס לכך פדבה. "זו תעשייה שלמה שמגלגלת הרבה מאוד כסף בתכשירים, בהשתלות. מאות מיליוני דולרים בעולם. השוק גילה שזו נישה לא טופלה ולא נוצלה עד הסוף. התקשורת גם קשורה לזה, כי יש אינטרס לחזק את הרעיון שקרחת זה דבר לא אסתטי, או לפחות לא רצוי. הרעיון הוא למכור פרסומות. הופכים אותנו למכוערים כדי שנוציא כסף על מנת לשפר את המראה".
"הסביבה בהחלט משפיעה על תפיסת השיער, גם על הסטרייטים", מוסיף יואב ארובס, שחי את השיער כל יום כאחד הבעלים של מספרת Cuts You Up. "אנחנו בעידן סופר-מטרוסקסואלי, כך שהרבה יותר מתעסקים בזה. גברים התחילו לטפל בעצמם הרבה יותר".
לפי ארובס, זה לא עומד להשתנות. אולי אפילו להיפך. "הנושא של השיער כיום הרבה יותר מדובר ממה שהיה פעם", הוא אומר. "יש הרבה יותר מספרות גברים מאי פעם, לא רק בארץ. הרבה ברבריות (מלשון Barber Shops, מספרות המתמחות בגברים - א"ס). גברים הולכים לספרים מיוחדים, משלמים מחירים שלא היו משלמים בעבר. זה הרבה יותר במודעות. מעבר לזה, בשנים האחרונות יש השתלות חדשות – מה שקורה בטורקיה – ומלא גברים נוסעים לשם. בגלל שזה נפוץ, יוצא שלאט-לאט הקרחת נעלמת מהמרחב הציבורי, או לפחות מצטמצמת, מה שעוד יותר מגדיל את החרדה ממנה. פעם היית רואה 30% קירחים, והיום פחות בגלל השתלות. זה גם קשור למה שקורה על המסך. אתה לא רואה מגישי חדשות מקריחים. והאמת? אני חושב שרובם הגדול עובר השתלות".
עוד משהו שצריך לקחת בחשבון הוא מה שפדבה מתייחס אליו כ"ביו-תרבות": "זה מונח שמישל פוקו דיבר עליו", הוא אומר, לוקח את הכתבה הזו על הפחד מהתקרחות למקומות פילוסופיים מפתיעים. "כשכופים קודים תרבותיים על הגוף הביולוגי. למשל החוויה הישראלית-מאוד של טירונות מזוהה אצלנו עם ספיחס, גאלח של השיער, וזה בתפיסה שלנו הופך קרחת לשעבוד. כאילו להיות קירח זה להיות חלק מחברה נשלטת. ככה יוצא שהתרבות שלנו משפיעה בדיעבד על המראה החיצוני. גם האתוס היהודי קשור לשיער, אפילו מעבר לסירוס המטאפורי ששמשון עובר כי גזרו לו את השיער".
פדבה מזכיר את הסיפור על אלישע, הנביא שלמרות כל מעלותיו הטובות היה דבר אחד שהוא ממש לא הגיב אליו בפרופורציה. כאשר כמה ילדים לעגו לו על מצב השיער שלו, וקראו לעברו "עלה קירח, עלה קירח", הוא החליט שזה קו אדום והשתמש בקשריו האלוהיים כדי להוציא מהיער דובה שהרגה כמה עשרות מהם. כן, אפילו במקרא מזהירים אותנו לא ללעוג למקריחים.
בתנ"ך, כמו היום, גברים מאבדים טונות של ביטחון עצמי בגלל אובדן השיער. דייטים, ריאיונות עבודה - הכול פתאום מאוים תחת הצל הגדול הזה. וזה מחלחל לגיל הצעיר. מתישהו בגיל 15 או 16, מסיבות שאינן לגמרי ברורות עד היום, חשבתי שאני מתחיל להקריח. שום דבר בגנטיקה המשפחתית שלי לא העיד שזה עומד לבוא, אבל אני החלטתי שזה קורה. יחד עם כל חוסר הביטחון שמאפיין את הגיל הזה, שלא לדבר על מופע האימים ההורמונלי שמתרחש בגוף, הגעתי למסקנה שהחיים שלי איבדו סיכוי לאושר. גררתי את אמא שלי לרופאי עור (כולם, אגב, היו קירחים), הכרחתי אותה לרכוש לי תכשירים מהמעמקים האפלים של בתי המרקחת ועקבתי באדיקות יומיומית אחרי העניין הזה. באיזשהו שלב החלטתי להתמודד עם הפחד וגילחתי את כל הראש כדי לראות מה צופן לי העתיד, מאמין שללא שיער אני כנראה אראה כמו קוואזימודו ובזאת יסתיימו כל חיי החברה שלי. לתדהמתי זה נראה לא רע בכלל.
לימים התברר שהחשש שלי מהתקרחות היה המצאה מוחלטת שלי, לא שום דבר שמעוגן במציאות. את הפחד הזה קיבלתי מהסביבה, וזה ממש דפוק כשצעירים כל כך מזועזעים שזה יכול לקרות להם. ופה אולי נמצא שורש (סליחה) הבעיה: שאנחנו מתייחסים לקרחת כמו משהו שמעיד על כך שנולדת לפני גג שלושה חודשים, או ששיא חייך עבר וההידרדרות אל המוות ממש מעבר לפינה - לא כמו משהו נורמלי שקורה לחלק גדול מהאוכלוסייה כבר בגיל 25.
אף אחד מאיתנו לא אוהב לחשוב שהוא מבוגר, ובטח שלא לחשוב שאחרים רואים אותו ככזה. בתפיסה המוזרה שהכניסו לנו, שיער על הראש מעיד על כך שיש לנו עוד לאן לשאוף, החלק הטוב עוד לפנינו, ושאנחנו יכולים להשיג מה שאנחנו רוצים. או שאולי יהיה נכון לנסח את זה הפוך – כשאין לנו שיער זה מרגיש כאילו הכול כבר נשלל מאיתנו. "זה חלק משימור הנעורים, בהחלט", אומר ארובס ומוסיף, "מכאן מגיע כל הנושא הזה של 'הלוואות', של הסתרת ההתקרחות על ידי שימוש במה שעוד נשאר. אני נתקל בזה המון. המון גברים ממש מנסים לשמור על מה שיש, ולפעמים אני פשוט צריך להגיד להם 'חלאס, תוותר. גלח הכול'. התגובה היא כמעט תמיד של התנגדות, לעשות הכול חוץ מפשוט להעביר מכונה ולהתמודד".
פדבה מזכיר שכמו בהרבה דברים אחרים, גם בתחום של איבוד שיער דווקא הגברים הסטרייטים יוצאים מזה באופן הכי טוב יחסית: "בקהילה הגאה זה הרבה יותר קשה כי פולחן הנעורים מאוד משמעותי. נשים סטרייטיות 'יסלחו' לגברים מקריחים יותר ממה שהגייז עושים בתוך הקהילה. המדיניות הרבה יותר קשיחה. זו אומנם הכללה, אבל הרוב הגדול יסרבו לאדם מקריח. וזה עוד טוב אם אתה מסתכל על התקרחות נשית, שם בכלל ההתייחסות היא אכזרית. אין נשים עם התקרחות בטלוויזיה או בתקשורת, כי המדיה שלנו היא מאוד פטריארכלית ומאוד שוביניסטית. אצל גברים זה עוד יכול לעבור בסדר, נשים ממש נתקלות בעוינות".
המרדף אחרי הנעורים איננה המצאה של הזמן האחרון, זה אחד מהדברים שהכי מאפיין אותנו כבני אדם. את זה לא נשנה ולא נתקן. לכן, נשירת שיער עוברת כמו גרגירים בשעון החול. הפחד מלהזדקן כל כך טבוע בנו, שהוא מתחיל כבר בסוף שנות העשרים שלנו. אנחנו נאבקים לשמר את הרלוונטיות שלנו לעולם, את התחושה הזו שפעם הכול היה בידיים שלנו. וזה גם מטופש אש, כי הכול אף פעם לא באמת היה בידיים שלנו. תמיד יש משהו מפחיד, תמיד משהו אורב מעבר לפינה.
ככה יוצא שאפילו הכוכבים הכי צעירים ומבטיחים מסתירים מאיתנו את הקרחת שלהם, אולי חושבים שזה יפגע להם בסקסאפיל, כשבעצם ההיפך הוא הנכון. התוצאה היא חבורות של אנשים שעוד לא הגיעו לגיל שלושים וחמש ומארגנים נסיעות משותפות להשתלות שיער בטורקיה. כל כך הרבה כסף ומאמץ שהיו יכולים להיות מושקעים בטיול מטורף מסביב לעולם, בהשקעה לטווח ארוך, בלקנות מתנות יקרות להורים בימי ההולדת שלהם.
לפחות על פי ארובס, "נשים נמשכות לשיער. חד-משמעית". את הקביעה הנחרצת הזו הוא מסייג עם אמירה מנחמת: "זה קצת כמו משקפי ראייה. יש אנשים שזה פשוט לא מתאים להם, ויש אנשים שזה עושה אותם סקסיים בטירוף. אם יש לך נתונים טובים אחרים, קרחת לא אמורה להפריע. להיפך, זה לפעמים עושה אנשים הרבה יותר גבריים וסקסיים. זה חלק ממכלול".
אף אחד לא רוצה להקריח, וגם אם נמשיך ונדון במחקרים וברציונל שמאחורי אידיאל היופי הרנדומלי הזה, ספק אם זה ישתנה בתקופה הקרובה. מצד שני, יכול להיות שקצת הגזמנו. אין "פתרון לבעיית ההתקרחות" בעיקר כי זו לא צריכה להיות בעיה, וממש כדאי שנפסיק להסתכל על זה ככה. נכון, קשה להיפרד ממשהו שהיה חלק גדול ממי שאתה - אבל הדרך משם להסתרה, לבושה או לתפיסה שלך כפחות סקסי וראוי זו טעות רצינית בכיוון, ומי שחושב כך עושה לעצמו עוול גדול מאוד. זה – באופן הכי מילולי שאפשר להעלות על הדעת – רק בראש שלכם.
פורסם לראשונה: 13:16, 07.12.21
