אחרי ששבעה מבוגרי בית הספר הריאלי העברי בחיפה נהרגו בקרבות מול המחבלים בעוטף עזה, כתב מנהל התיכון, מנדי רבינוביץ, דברים על תפקיד אנשי החינוך בעת הזו:
"בחרתי להיות מנהל בית ספר בישראל כדי להשפיע על עיצוב זהותם של הדורות הבאים, להעניק להם תקווה, לעזור להם להגשים את חלומותיהם הגדולים. רציתי לפגוש את בוגרי בית הספר בפסגות הגבוהות של חייהם – לא בחלקות בתי העלמין הצבאיים. רציתי לשמוע מהם על חוויות בית הספר ממרחק הזמן ולא מחבריהם הספדים קורעי לב עד כמה הם היו טובים ויפים, לשמוע ממפקדיהם על גבורתם המופלאה, אותם אלו שהיו לעיתים בורחים מהשיעור אבל רדפו את אויבי ישראל עד כלותם, עד נפילתם.
"שבע הלוויות של גיבורי ישראל פקדתי השבוע – שישה בוגרים ועוד אחת של בנו של חברי הטוב. לא ניתן לדבר על קושי וכאב של מחנכים לנוכח כאבם של המשפחות שהצטרפו השבוע למעגל השכול, למשפחות שיקיריהן שבויים וחטופים.
"זו הייתה התקפה על מרכיבי זהותנו הבסיסיים ביותר – כאזרחים ישראלים שגדלו על הידיעה שהגנתם מופקדת בידי צבא שיצילם בעת מצוקה, כיהודים שהאמינו שטבח המוני והשמדה הם נחלתם רק של שיעורי ההיסטוריה, כבני אנוש שלא האמינו שבני מיננו, גם אם הם אויבים, שוב מסוגלים לבצע זוועות ופשעים נגד האנושות.
"בתוך סיוט הבלהות בו אנו שרויים חוקר בראשי ללא הרף – מה תפקידנו אנשי חינוך בעת הזו? מה נדרש מעימנו כשעמנו ותלמידנו שרויים בשעתם הקשה ביותר. מה הוא המסר החשוב ומזוקק ביותר שנכון במיוחד לנו להעביר הלאה לדור הבא? לבוגרינו הקוברים את אחיהם , למשפחות תלמידנו.
"התשובה היא הפצת זרעי התקווה. זו המידה המצויה בין הייאוש מרפה הידיים לבין האשליה שסופה לאכזב. אל העבר עוד נגיע, אל מלאכת האבל והיגון. גם בעתיד עוד נעסוק, כשנטפל בשאלות הקשות והנוקבות. בעת הזו – התקווה שנתגבר היא התרופה הטובה ביותר לחוסנו של העם אל מול רוחות המלחמה הנושבות. אין זו תקווה חסרת בסיס, הנאמרת בעלמא ופוטרת שומעיה ב"יהיה טוב" המוכר. היא יונקת ומתפרנסת מהעוצמה האזרחית הנדירה ששוב נחשפת בימים אלו. מתעצומות הנפש של עם היודע מצוין להתווכח אבל כשנדרש - מפגין חוסן לאומי וערבות הדדית מעוררות השראה, מפתיעות אפילו את עצמו ומביאות להשתאות העולם כולו. מתוך הגדלות הזו עלינו לשאוב תקווה. הבטחתי זאת לכל אחד מתלמידיי שנפלו – לא נאבד תקווה לעולם וניטע אותה בלבו של כל אחד מחבריכם שנשארו. זה הוא הנשק הסודי האמיתי של מדינת ישראל.
"ועוד מסר אחד חשוב – עלינו להיאבק עם יצרינו הראשונים להמשיך להיות אנושיים. הזעם כובש כל חלקה פנויה בגופנו, הדחף הבסיסי להשיב לאויבנו האכזריים כגמולם, לאטום ליבנו לכל דבר אחר חוץ ממשימת מחיצתם, למחות את עמלק כפי שצווה שאול מלכנו הראשון. דווקא בעת הזו, מבלי להוריד כהוא זה מחובתנו המוסרית להשיב לעצמנו את ביטחוננו בכוחנו ולהבטיח חיינו לעתיד לבוא - נישמר שלא לאבד צלם אנוש, שלא להידמות לעולם לאויבנו וגם כשייפגעו חפים מפשע בכורח הנסיבות שאליהם הביאו אותנו אותם שלוחי שטן – לא נשמח ולא נצהל.
"להיות מפיציה של תקווה, לשמור שלא יאבד צלם אנוש - זהו מקור כוחנו בעת הזו".
