"אוהבת את בעלי, אבל גם את המאהב"
אין מצב בחיים שאפזול בכלל לכיוונו של גבר אחר שאינו בעלי, חשבתי תמיד. ודאי שלא אגיע למצב שבו אני שוקלת לעזוב אותו עבור מישהו אחר. אבל המציאות עולה על כל דמיון, מסתבר, והנה אני במצב בלתי אפשרי שבו אני מתחבטת בשאלה – אילו חיים טובים יותר: החיים שלי היום עם בעלי והמשפחה או החיים שיהיו לי עם המאהב?
אני במצב הזוי. אם היו אומרים לי לפני שנים, כשעמדתי מתחת לחופה עם אהובי ונשבעתי לו אמונים עד יום מותי, שאמצא את עצמי מתלבטת בינו לבין המאהב שלי, הייתי מגחכת לנוכח האבסורד. אין מצב בחיים שאפזול בכלל לכיוונו של גבר אחר שאינו בעלי, חשבתי תמיד. ודאי שלא אגיע למצב שבו אני שוקלת לעזוב אותו עבור מישהו אחר. אבל המציאות עולה על כל דמיון, מסתבר, והנה אני במצב בלתי אפשרי שבו אני מתחבטת בשאלה – אילו חיים טובים יותר: החיים שלי היום עם בעלי והמשפחה או החיים שיהיו לי עם המאהב?
האם אנו מתוכנתים לאהוב אדם אחד לנצח?
סקס לוהט על הפסנתר ודרכים לשבור שגרה
בואו נשים לרגע בצד את ההיבט המוסרי המתייחס לעצם הבגידה שלי בבעלי – זה כבר שייך לכתבה אחרת. המצב הוא נתון – התאהבתי במישהו אחר, שגורם לי להרגיש מדהים ואני שוקלת לפתוח איתו בחיים חדשים. מיותר לציין שבעלי אינו יודע על אותה מערכת יחסים והוא לא יראה אותה בעין יפה. תבינו, אני אוהבת את בעלי, מאוד, אבל אני לא מאושרת. לא טוב לי, זה כבר לא אותו דבר, התשוקה והריגוש נעלמו לחלוטין, אני מרגישה בלתי נראית, אנחנו כבר לא מדברים על דברים חוץ מענייני לוגיסטיקה והילדים. המאהב שלי מקשיב לי, תומך בי, הוא יודע בדיוק מה להגיד ומתי, הוא קורא אותי בלי שאצטרך לדבר, נוגע בי כמו שלא נגעו בי הרבה זמן, והוא בעיקר זמין לי, שם אותי במקום הראשון, יודע בדיוק מה עושה לי טוב ומשתדל לעשות זאת בכל פעם שאנחנו נפגשים.
השאיפה לחיים טובים יותר
אם הדילמה נשמעת לכן מוכרת, דעו כי מדובר בסיטואציה ובמשפטים שאני שומעת על בסיס קבוע בחדר האימון שלי – כמעט תמיד על ידי נשים נשואות שחושפות בפניי את הרגשות הכי אינטימיים שלהן. הן סומכות עליי שאקשיב להן ואעזור להן לקבל את ההחלטה הכי חשובה שיעשו. אין ספק שיותר ויותר נשים היום, בייחוד בעלות קריירה שעתידן אינו תלוי בהכנסה הבלעדית של בני זוגן, מרשות לעצמן לשאוף לחיים טובים יותר, מרגשים יותר ובעלי תוכן ומשמעות. הקלות הבלתי נסבלת, לכאורה, בה ניתן היום לסיים גירושים ולעבור לפרק הבא, מביאה נשים לבחון ביתר ביקורתיות את החיים הזוגיים, ולומר ללא בושה שהם אינם מספקים אותן.
לצערי הרב או אולי לשמחתי, אינני יכולה או רוצה לתת לאותן נשים את התשובה החד-משמעית להן הן מצפות. מי אני, שבעצתי המלומדת, אחרוץ גורלות של אנשים ומערכות יחסים? השאלה אם להישאר בנישואים או לצאת למערכת יחסים אחרת היא מורכבת ואין לה תשובה נכונה או לא נכונה. לכל אחת מאותן נשים יש סיפור שונה ומיוחד ומערכת שיקולים, שאני כאדם מבחוץ לא מסוגלת לראות או להבין עד הסוף – אני הרי לא נמצאת בליבה של אותה אישה, ואני לא זאת שתצטרך לחיות את חייה לאחר החלטה כל כך מכרעת וגורלית.
תפקידי כמאמנת בתהליך כזה הוא לעזור לאישה להתחבר מחדש לעצמה, להבין מי היא ומהם סדרי העדיפויות שלה. יחד עם זאת, לשקף לה את המחירים והרווחים בכל החלטה, ולבדוק איתה אם היא תוכל לשאת את ההתמודדות בכל דרך שתבחר ללכת בה. לאחר שתחליט על הדרך שלה, אוכל לתת לה את הכלים האימוניים המתאימים שיקלו עליה את התהליך. זה מסע כואב, של עמידה חשופה מול המראה, פורקן של רגשות, אבחנה בין דעות ועובדות והתמודדות מול אמיתות שרובינו לא ייכנסו אליהן מרצון.
האתגר שלי כמאמנת בתהליך שכזה, הוא לא לתת לתפיסת העולם שלי, השקפת החיים שלי והדעות שלי, להשפיע על הדרך של אותה אישה שמחפשת את דרכה – אלא לשאול שאלות ולא לענות עליהן. לתת לשתיקה ולכאב להיות נוכחים בחדר, להיות אמפטית ולתת לאישה תמיכה בלתי מסויגת, גם אם אינני שותפה להחלטתה הסופית.
ליבי אקוניס יודוביץ היא מאמנת לתקשורת, עובדת סוציאלית ומגשרת. מחברת הספר "טבעת פנדורה".
