אנחנו מלמדים ילדים בגיל ינקות לצחצח שיניים, אם חלילה הם נפצעים אנחנו מניחים להם פלסטר על הפצע כדי שלא יזדהם, וכל ילד קטן יודע שאם קר בחוץ, הוא צריך להתלבש בהתאם. אבל האם אותו הילד יודע להתמודד עם דחייה שהוא חווה בגן?
הפער בין המודעות לבריאות הפיזית למודעות לבריאות הנפשית אינו בלעדי לילדים. גם מבוגרים אינם בהכרח יודעים כיצד לטפל בכאב כשהלב שלהם נשבר, כשהם נכשלים או כשהם נדחים.
ד"ר וינש רוצה לעזור לכם לעשות סדר ברגשות. זה שני עשורים הוא חי בניו יורק, למד לדוקטורט באוניברסיטת NYU וכיום מחזיק בקליניקה במנהטן ומרצה לחברות מובילות ברחבי העולם. הוא ניחן בכישרון להנגיש את הפסיכולוגיה המורכבת באמצעות שפה רהוטה ולא מעט הומור, שהופכים את הרצאותיו ואת כתביו לפופולריים מאוד. ההרצאות שלו ל-TED שעלו ליוטיוב צברו כבר מעל ל-7.5 מיליון צפיות. הוא פרסם שלושה ספרים שאחד מהם, "לצאת ממצוקה רגשית", הפך לרב-מכר אפילו ביפן.
הרצאה של גיא וינש ל-TED
"לפסיכולוגיה באופן עקרוני אין שגרירים טובים", אומר וינש. "המחקרים נכתבים בשפה מורכבת ולא נוחה, גם כשאני קורא אותם לוקח לי רבע שעה להבין פסקה. לאנשים אין כלים להתמודדות עם פגיעות רגשיות כמו דחייה, כישלון ופחד. זה מפריע לי, כי יש דברים בסיסיים שאפשר לעשות. הרציתי בפני מפקדי משטרה בוויסקונסין, חלקם חשבו בהתחלה שרגשות זה בולשיט. אם אני רץ עם אקדח לזירת שוד, מה מעניין איך אני מרגיש כלפי זה? אבל חמש דקות אחרי הפעולה, העניין של הרגשות דווקא יכול מאוד לעזור לך. אנחנו עדיין ברמה מאוד פרימיטיבית בכל הנוגע להיגיינה רגשית".
מהי לדעתכם הפעולה הכי פחות בריאה לגוף שלכם? אנשים רבים יגידו עישון, ולא בכדי. ארגון הבריאות העולמי מעריך שטבק מביא למותם של שישה מיליון איש ברחבי העולם מדי שנה. העובדה הכואבת הזו רק מעצימה את התוצאות המסעירות של מחקר משותף שערכו חוקרים מאוניברסיטת בריגהם יאנג ואוניברסיטת צפון קרוליינה, שעל פיהן בדידות פוגעת בבריאות בדומה לעישון של 15 סיגריות ביום. אם לא די בכך, ארגון הפסיכולוגים האמריקאי קבע ב-2017 שבדידות היא איום גדול יותר על הבריאות הציבורית מהשמנת יתר.
מהי בכלל בדידות? האם אדם בודד חי לבד ומסתגר מן העולם? מחקרים דווקא לימדו שאנשים רבים החשים בדידות הם אנשי משפחה עם ילדים או כאלו שנמצאים במערכת יחסים. "כולם יודעים שלעשן סיגריות זה לא בריא ויכול לגרום לסרטן, אבל אנשים לא יודעים אפילו להגדיר מהי בדידות", אומר ד"ר גיא וינש, פסיכולוג קליני מומחה.
"בימינו, ישנם אנשים שמתקשרים בעיקר דרך הרשתות החברתיות ופחות באופן אישי. הם מרגישים קרובים אבל לא ממש קרובים לאף אחד, ואפילו לא מבינים שהם בודדים", מסביר ד"ר וינש. "האסוציאציה לבדידות היא קשישים שגרים לבד, ולנו הרי יש חיים מלאים: עבודה, בן זוג, ילדים, חברים. עם זאת, לעיתים אין שום תקשורת עמוקה עם בן הזוג, התקשורת מסתכמת ב'קנית חלב?' או 'שילמת את חשבון החשמל?', אם יש יחסי מין אז הם שקטים, מתקיימים אחת לחודש. אנשים חושבים שהם מדוכאים, אבל כשהם מבינים את הנושאים הם יודעים לזהות בקלות מתי הבעיה היא בדידות".
נגיד שהבנתי שאני בודדה, מה אפשר לעשות?
"בדידות גורמת לנו לעיוותים במוח, וזה מה שהופך אותה לבעיה חמורה יותר. אנחנו מאמינים שלאנשים סביבנו פחות אכפת מאיתנו. עיוות נוסף הוא בהמעטת הערך של מערכת היחסים – זה פוגע לנו במוטיבציה לנסות לגשר על הפער, ואם כבר עושים את זה, זה בא ממקום של מצוקה ואז זה יכול לצאת בכעס, עם משפטים בסגנון 'בטח כבר שכחת ממני'. אני מציע לאנשים לעשות זאת בכתב, להשתמש באימוג'ים. אתם רוצים להיות בטוחים שהשורה שכתבתם לא שלילית מדי? תוסיפו אימוג'י של חיוך".
במחקר שנעשה בעבר, אספו אנשים שחוו פרידה רומנטית וביקשו מהם להביא איתם תמונה של האקס. את התמונה הדביקו למכשיר ה-MRI, וביקשו מהם לשחזר את הפרידה תוך כדי התבוננות בתמונה. הנבדקים הוכנסו למכונת ה-MRI, והמכשיר בדק את רמת הכאב הרגשי במוחם.
לאחר מכן הניחו על היד של כל אחד מהנבדקים מעין מעביר חום בעל עשר דרגות חום, ומדדו איזו דרגת חום הם יכולים לסבול במשך שבע שניות. הדרגה העשירית והגבוהה ביותר נחשבת לכאב בלתי נסבל. הכאב הפיזי שחשו בדרגה השמינית גרם לתגובה במוחם הדומה לזו שהתחוללה אצלו כשהנבדקים סיפרו על הפרידות והתבוננו באקס.
המחקר הזה מלמד על הכאב הרגשי הרב הכרוך בתחושת דחייה. ד"ר וינש מספר שבעבר, כשבני האדם היו נודדים בשבטים, אדם שהיה נזרק מחוץ לשבט לא הצליח להסתדר לבד. אנשים שחששו מכאב הדחייה שינו את התנהגותם, וכך גם ניצלו מהדחה מהשבט ושרדו. "בעצם היה צורך בכאב הדחייה כאלמנט הישרדותי, אבל אנחנו תקועים עם זה עד היום", מסביר וינש. "גם כשיודעים שהדחייה לא אמיתית, זה עדיין כואב כי זה עניין כל כך עוצמתי במוח שלנו".
"המוח שלנו פועל באופן כזה שהוא הרבה יותר ער לסכנות מאשר לדברים טובים", מוסיף וינש. "הנטייה הביולוגית שלנו היא להיות במגננה. המוח מזכיר לך לא לעשות משהו שעשית בעבר וכאב לך. אם דחו אותך בדייט – המוח יזכיר לך עד כמה שהוא יכול שזה כאב לך. ניסית להתקבל לאוניברסיטה ולא הצלחת? המוח יגיד לך לא לנסות שוב. המוח לא מבחין בכך שהלימודים באוניברסיטה חשובים לנו להתקדמות בחיים – הוא מגן עלינו מפני סכנה. אכזבה ודחייה נחשבות אצלו לסכנות. המוח למעשה נכנס לפעולה גם כשהוא לא צריך. אנחנו לא יודעים את זה אז אנחנו מקשיבים לו, על אף שבסיטואציות כאלו אני אומר שהמוח הוא כלי חזק שצריך מבוגר אחראי".
מה אתה מייעץ לעשות כשהילד שלנו חווה דחייה?
"אם לא הזמינו את הילד למסיבה והוא מרגיש נורא דחוי, רוב ההורים נוהגים לומר לו, 'תפסיק, זה לא משנה מה כל האחרים חושבים, אל תדאג', ואז הילד מרגיש לחלוטין לוזר, כי מבחינתו זה כן חשוב מה שאחרים חושבים וזה נורא כואב לו. רצוי לומר לילד שזה תמיד כואב, צריך להזכיר לו שיש אנשים שכן מקבלים ואוהבים אותו, ולהציע לו שיבואו אליו חברים לשחק איתו אחר הצהריים, כי זה יותר חשוב משיעורי בית כרגע. צריך להחזיר לילד את ההרגשה שכן אוהבים אותו, שהוא חלק מקבוצה מסוימת ושמקבלים אותו במקומות אחרים. באותו הרגע זה יעזור לשים פלסטר על הכאב של הילד. אם תגידו לילד דברים בסגנון 'תפסיק להיות ילד קטן' או 'תעזוב את זה', המסר שהוא מקבל זה ש'אם כואב לי, אז כנראה משהו לא בסדר איתי'".
וינש מספר על פציינט שלו שנפגע קשה מאוד בפיגוע במגדלי התאומים. "הוא נכנס אליי לקליניקה ואמר שהוא לא רוצה לדבר על זה: 'חזרתי לחיים, חזרתי לעבודה, אני לא רוצה לדבר על זה'".
האם באמת אדם שעבר טראומה חייב לדבר עליה ולא להשאיר בפנים? "הדחקה בדרך כלל נשמעת כמו משהו לא טוב, אבל זה לא בהכרח נכון", אומר וינש. "יש אנשים שאחרי אירוע מסעיר בחיים מסוגלים להתנתק ולתפקד. לא לכולנו יש היכולות האלה, אלו סוגים שונים של דפוסי הגנה. עבור אנשים שמסוגלים להתנתק, להוציא את מה שהם דחקו למגירה זה להחיות להם את הטראומה מחדש וזה מזיק להם, אז להם זה לא נכון.
"הדיבור על הטראומה חייב לבוא מהבן אדם", הוא מרחיב, "צריך לשים לב לנטיית ההתמודדות הטבעית שלו ולחזק את המנגנונים שאיתם הוא עובד בדרך כלל. לפעמים יש מצבים שהמטופל מנסה להדחיק ולא מצליח. מטופל שלא מפסיק לדבר, אבל דווקא עכשיו צריך להגיע איתו למקום של סגירת הפצע וריפוי".
אז מה בעצם ההמלצה להתמודדות יעילה עם אובדן או טראומה?
"צריך להגיע למצב שבו יש לטראומה שלנו איזושהי משמעות. צריך להסיק מסקנה מהטראומה על סיפור החיים שלנו – אחרי שעברתי את זה הבנתי שאני צריך כך וכך, זה גרם לי לשנות כך וכך. אסור לתפוס את הטראומה רק כ'דבר שהרס לי את החיים'".
כשאנחנו במצוקה אנחנו נוטים להרהר שוב ושוב בגורם המצוקה, אבל נראה שאין בזה באמת תועלת. למה ההרהור אינו יעיל?
"כשאנחנו חופרים, זה לא מוביל לשום מקום. זה כמו לפתוח את הפצע ולגרד אותו כל הזמן. למוח יש נטייה לחפור, אנחנו צריכים להיות המבוגר האחראי ולהפסיק. צריך לנסות להסיח את הדעת כשזה קורה, אם מספיק פעמים מסיחים את הדעת ולא נותנים לעצמנו להגיע למחשבות האלה, זה נהיה פחות מפתה ומאפשר לנו להניח את המחשבות האלו בצד. זה כמו לאמן שריר, צריך לאמן את השריר עד שהוא מתחיל להתחזק, והשריר פה הוא הסחת הדעת שמונעת מאיתנו להגיע למקומות החשוכים".
ספרו השלישי של וינש, "איך מרפאים לב שבור" (ידיעות ספרים), התפרסם לאחרונה בעברית ועוסק בשברון לב. "הנטייה שלנו במקרים של שברון לב היא לדבר עם חברים ולקבל תמיכה", אומר וינש. "חלק מהאנשים עושים זאת הרבה ולאורך זמן, ולחברים יש סיבולת שאוזלת בשלב מסוים. הם מתחילים להתעצבן מזה, הסבלנות שלהם נגמרת, ואנחנו לא מספיק מבינים את זה. גם כשאנחנו זקוקים לתמיכה רגשית, אנחנו צריכים לדעת לפזר קצת – יש נגיד חברה אחת שטובה מאוד בלהקשיב ולתת פידבק, חברה אחרת לא טובה בלהקשיב אבל מצוינת בלהסיח את הדעת. צריך להיעזר באנשים סביבנו באופן שמתאים ליכולות שלהם.
"אם חבר קרוב שלי במצוקה, אני לא רוצה לראות אותו כואב או עצוב ולכן אתמוך בו, אבל בשלב מסוים, אחרי שתמכתי ותמכתי והוא עדיין במצוקה, אני ארגיש שאת החלק שלי עשיתי כחבר ואם אין שינוי אז הוא לא עושה את החלק שלו - זה בתת-מודע כמובן. התחושה היא: 'אתה צריך להיות במקום אחר, ואם לא זו בעיה שלך'. אנחנו לא מביעים את זה אבל מרגישים את זה".
אז מה כן נכון לעשות במצב של שברון לב?
"צריך לעשות צעדים מאוד קונקרטיים בשביל להחלים, חפירה היא לא אחד מהצעדים האלו. את לא תחלימי אם תסתובבי סביב השאלה 'למה זה קרה לי'. צריך לסגור את השאלה הזו ולהתקדם הלאה, לשחרר, להרפות. הנטייה שלנו היא לעשות את כל הדברים הלא נכונים, לחזור לאינסטגרם, לפייסבוק ולראות מה בדיוק האקסים עושים שם כרגע, זה לא עושה שום דבר – רק מכאיב לנו יותר. כשיש פגיעה רגשית המוח לוקח אותנו למקומות הלא נכונים, צריך לא להישמע לאינסטינקטים האלה, לקחת את עצמך בידיים ולעבור הלאה. שברון לב מביא שינויים גדולים בפרקטיקה של החיים – בזוגיות הכול היה יחד, צריך להגדיר את עצמך מחדש. ההגדרה הזוגית היא חזקה מאוד, וכעת צריך לחשוב על מי אני עכשיו ומי אני רוצה להיות".
אילו עוד סוגים של שברון לב פגשת בקליניקה?
"בקליניקה פגשתי שני סוגי שברון לב שקיבלו מעט מדי התייחסות. כלפי גירושים רשמיים יש הבנה, אבל אם אדם מבוגר נפרד מחבר או חברה יש כלפי זה פחות הבנה. הדבר נכון גם לגבי חיות מחמד, היו לי פציינטים שבורים לחלוטין בגלל מוות של כלב או חתולה שהיו איתם 20-10 שנה. הם היו במצוקה נוראית ואמרו לי 'אני עורך דין בכיר. איך אני לא אגיע לעבודה בגלל שהחתול שלי מת? אני גבר, אני אפילו לא יכול להגיד שהייתה לי חתולה'. במצב כזה, מלבד המצוקה עצמה אנחנו גם מחביאים אותה מרוב האנשים. ב'ניו אינגלנד ג'ורנל' פורסם שאישה בת 60 סבלה משברון לב בגלל שהכלב שלה מת וחוותה את סינדרום התקף הלב – סינדרום שדומה מאוד להתקף לב, התגובה ההורמונלית חזקה כמו בהתקף לב".
אז מה צריך לעשות כשמאבדים את חיית המחמד שלנו?
"כמה שיותר מהר לאמץ חיית מחמד חדשה. אנשים יודעים שזה אפשרי, אבל חושבים שהם בוגדים בזיכרון של הכלב. אני תמיד אומר שיש הורים עם ילד שמביאים לעולם ילד נוסף, כי יש מקום בלב לשניהם. גם אם תרגישו שאתם לא מוכנים לכך, אתם בתוך יום תתאהבו בחיית המחמד החדשה שלכם".
כשזה מגיע לזוגיות, וינש מציע לכם לא להסתמך על אגדות הילדים שקראתם או לחשוב שזוגיות מוצלחת נוצרת מעצמה. "כשאומרים לי 'נועדנו להיות יחד', אני אומר 'תפסיק לראות 'סינדרלה'. תאמין לי שסינדרלה והנסיך עבדו על הזוגיות שלהם אחרי שנפגשו - אם הם אכן היו מאושרים לנצח, הם בטוח עבדו על הזוגיות, לא יכול להיות אחרת".
כיצד אתה מטפל בזוגות מסוכסכים שמגיעים אליך?
"כיום אנחנו יודעים שסוד הקשר של זוגות טמון באופן שבו הם מתווכחים. יש זוגות שלא מצליחים להתווכח בצורה פרודוקטיבית. הם פשוט כועסים זה על זה ובסוף שמים את זה בצד עד לפעם הבאה. כשהם מגיעים אליי לקליניקה, בפגישה השנייה אני כבר אומר להם: 'לי כבר משעמם, אז איך אתם חיים זה עם זה עשר שנים? איך לא משעמם לכם?'. אני כבר יכול לנבא מה כל אחד יגיד במשפט הבא. אני נותן להם להרגיש נורא טיפשים כדי שיהיה להם ברור מה הם עושים, שלפחות ירגישו מטומטמים כשהם עושים אותו הדבר שוב. לעומת זאת, אם הם מנסים משהו חדש יש לזה יותר סיכוי להצליח. אם היינו עוצרים לשקף את הרגשות שלנו זה לזה, הכול היה אחרת".
תסביר.
"אם למרות שאתה עסוק בעניינים שלך, אתה מסוגל לעצור רגע כדי להקשיב למה שיש לבת הזוג שלך לומר לך, זה סימן טוב. אם לעומת זאת תגיד לה: 'רגע, אני באמצע האימייל!', זה לא כל כך טוב. זה רגע נורא קטן, אבל הוא רגע של חברות בסיסית וזה חשוב מאוד. אם את יודעת מה בן הזוג עומד להגיד וכל ויכוח מתפוצץ מהר מאוד, זה סימן לא טוב. אם לעומת זאת באמצע ריב אחד מבני הזוג מנסה לרכך את הריב, זה סימן טוב. אם אתם רבים בנוגע לבן שלכם אחרי שתפסתם אותו מעשן, ואחד מכם אומר 'זוכר מה אנחנו היינו עושים כשהיינו בני 15?', זה טוב. אלו רגעים קטנים שצריך לדעת לתפוס אותם".
כולנו חווים כישלונות – ולכולנו יש תגובות לכישלונות. אפשר לראות את זה אפילו בדברים שוליים לכאורה: חלק מהאנשים שמשחקים "קנדי קראש" ייאנחו לאחר שייפסלו וינסו מחדש, ואילו אחרים יזרקו את הפלאפון בעצבים.
"אני רואה בקליניקה הרבה אנשים שהנטייה הטבעית שלהם היא להיות מתוסכלים ולהגיד לעצמם 'זה לא חשוב לי יותר, אני כבר לא אגיע לשום מקום'", מספר וינש. "אני רואה אנשים בני 40 שלא התקדמו מקצועית בחיים, כי בכל פעם שמשהו לא הלך הם קפצו לתחום אחר. זו לא צורת התמודדות טובה, כי הם לא ניסו ללמוד שום דבר מהכישלון הזה. כישלון הוא מורה מדהים, אנחנו יכולים להבין איפה טעינו, איפה זה לא היה מספיק טוב".
האם המוח שלנו מתעתע בנו גם כשאנחנו נכשלים?
"יש לכך דוגמה טובה. ביצעו בעבר מחקר אנגרמות (מילים הנוצרות מערבוב אותיות של מילים קיימות, ג.ק.) על תלמידי קולג', נתנו להם אותיות מעורבבות והם היו צריכים להרכיב מהן מילים ברמה של ילדים בני עשר. גם מהקבוצה השנייה ביקשו להרכיב מילים, אבל נתנו להם אותיות שלא ניתן לחבר מהן מילים. מובן שהקבוצה הראשונה פתרה בקלות את האנגרמות והשנייה נכשלה. בחלק השני של המחקר נתנו לשתי הקבוצות אנגרמות פשוטות ברמת בית ספר יסודי. גם הפעם הקבוצה הראשונה פתרה בקלות והקבוצה השנייה לא הצליחה. למה? כי החלק הראשון של המחקר שכנע אותם שהם לא מסוגלים לפתור אנגרמות. הם היו כל כך משוכנעים שהם לא טובים בזה, שהם בעצם ויתרו על משימה שלחלוטין יכלו לבצע.
"המחקר הזה מדגים את חוסר האונים שאנחנו חווים כשאנחנו נכשלים. הנטייה הטבעית של המוח גורמת לנו לא לנסות שוב, אבל אדם שיצליח בחיים זה אחד שיודע לנתח את הכישלונות שלו, ללמוד מהם ולדעת ליישם את מה שלמד בפעם הבאה".
