"אני נהנית לדחות גברים. אני לא בטוחה למה, אך דחייתם נותנת לי הרגשה טובה. לפעמים אני אפילו עושה את הצעד הראשון, מפתה אותם ואז אני דוחה אותם מאוחר יותר".
- אלמונית
שמחה לאיד היא רגש מורכב: מצד אחד, היא רגש מהנה, ויש שאומרים המהנה שברגשות. ומאידך, היא נראית מגעילה וסדיסטית. אחרי הכול, אנו אמורים להיות עצובים – לא שמחים – על מר גורלם של אחרים. מהו אופייה של השמחה לאיד הרומנטית, והאם היא כה שלילית?.
עוד כתבות למנויים:
"לא מספיק להצליח; אחרים צריכים להיכשל". גור וידאל
"לכולנו יש די כוח לשאת את צרותיהם של אחרים". פרנסואה דה לה רושפוקו
לשמחה לאיד יש שני מאפיינים ברורים: השמחה שלנו ומר גורלם של אחרים. ההשוואה היא ממהותה של השמחה לאיד (ורגשות רבים אחרים): העובדה שמצבם של אחרים רע יותר משלנו משפרת במקצת (בהיבט הפסיכולוגי) את מצבנו. כך, הפילוסוף עמנואל קאנט סבור שאנו יכולים ליהנות ממזג אוויר גשום וסוער כאשר אנו ישובים בטרקלין החמים והנוח שלנו וחושבים על אלו שמצויים כרגע בלב ים. מצבנו בדוגמה זו לא באמת השתפר, והרווח אינו אלא רווח פסיכולוגי השוואתי המעיד כי יש אנשים שמצבם גרוע משלנו.
שמחה לאיד אופיינית כוללת שלושה מאפיינים נוספים: (א) האדם ראוי לנזק שנגרם לו; (ב) מדובר בנזק קטן יחסית; (ג) לא אנחנו גרמנו לנזק.
ביסוד שמחה לאיד עומדת ההנחה שהזולת ראוי לנזק שנגרם לו. לדוגמה, כשאנו תקועים בפקק ונהג חותך אותנו מימין דרך השוליים, הכעס שלנו יהפוך להנאה אם נראה שוטר נותן לו דו"ח; אנו חושבים שהתנהגותו השלילית ראויה לעונש, ולכן נעשה פה צדק. שמחה לאיד יכולה לנבוע גם מטינה כללית לאדם ולאו דווקא ממעשה ספציפי שלילי שלו. מחקרים גילו שכשאנשים מעמדות רמות נופלים, הנפילה התקבלה בציבור בשמחה כשהיא נתפסה כדבר מוצדק שמגיע להם. שלהבת (לא גדולה, אך מוצדקת) בארזים חיממה את ליבם של אזובי הקיר. רבי מאיר לייב, פרשן התנ"ך בן המאה ה-19, אכן סבור שאדם המתנסה בשמחה לאיד מונַע בידי התשוקה למה שהוא תופס כהענשה צודקת. הענשה זו נתפסת לעיתים כהתערבות כוח עליון.
- לכל כתבות האהבה של פרופסור אהרון בן-זאב
בשמחה לאיד הנזק נתפס כקטן יחסית. אם תישרט מכוניתו של השכן גס הרוח שלנו, נרגיש הנאה מסוימת; אבל אם בתו תחלה במחלה קשה, נרגיש חמלה. כאשר התפרסם שג'ון קנדי הבן, שתואר כגבר הכי מושך בעולם, נכשל בחיזוריו אחר הזמרת שייניד או'קונור, היו גברים לא מעטים ששמחו לאידו; אדרבא, שיתנסה גם הוא פעם אחת בכישלון מסוג זה, שהוא נחלת רבים מאיתנו. אך כאשר הוא נהרג בתאונת מטוס, ירד אבל כבד על אנשים רבים, כולל אלה שבעבר קינאו בו או שמחו לאידו. כאשר ישנה הצדקה גדולה לענישת האדם, הנזק יכול להיות גדול - זה המקרה, למשל, של שמחת האמריקאים על הריגתו של רוצח ההמונים אוסמה בן לאדן.
שמחה לאיד קשורה לפסיביות, המבטאת כי אנו לא מעורבים אישית בגרימת הנזק לזולת. מעורבות אישית אקטיבית מנוגדת לכללי תחרות הוגנת, ובנוסף לכך אין לנו סמכות להעניש את הזולת. אנו רוצים שייעשה צדק מבלי שאנו "נלכלך" את ידינו, ברוח האמרה התלמודית: "צדיקים – מלאכתם נעשית בידי אחרים". זו מין מתנה בלתי צפויה. רבים מאלו הנהנים ממנת חלקו הרעה של עמיתם, יזדעזעו לנוכח המחשבה שעליהם לפגוע בעצמם באותו איש.
"אני אוהבת להגיד 'לא' לגברים, במיוחד המוצלחים שבהם, שרק לעיתים רחוקות נדחים. אני יודעת שאינני פוגעת בהם, אך אני בטוחה שהם תוהים למה אני לא נותנת להם להמשיך את המרדף אחרי". אלמונית
"אני שמחה שמי שזרק אותי נזרק כעת ע"י חברתו החדשה". אלמונית
שמחה לאיד קיימת באופנים שונים במרחב הרומנטי, שגם שם מצוי ההיבט ההשוואתי והמאפיינים האחרים של שמחה לאיד.
האישה שבציטטה, מסבירה רגשותיה: "אני אוהבת להביט בגבר מוצלח המתהדר בנוצותיו תוך הדגמת כוחו הרב לעומתי. המחשבה העוברת בראשי היפה היא שהוא ביצע את תצוגת הנוצות הרבה פעמים בעבר בפני שובל ארוך של נשים שדודות שהשאיר מאחוריו. כעת אני מבינה שזה טבעו של הטווס ואיננו ייחודי לי. זה גורם לי ליהנות מהתצוגה, כי אני יודעת שיהיה לה סוף מפתיע: אסרב לגבר זה". השמחה לאיד של אישה זו כוללת את מרבית מאפייני השמחה לאיד: שמחה ונזק מוצדק, אך לא גדול, לזולת. במקרה זה נראה שהפסיביות חסרה, אך מתיאור האישה אפשר להבין שלא הייתה לה ברירה ערכית מכיוון שהגבר למעשה לא שוחח איתה, אלא ערך תצוגת תכלית שבלונית שהוא עושה לכל הנשים.
מקרה אופייני נוסף של שמחה לאיד רומנטית מודגם בטענה, "אני שמחה שמי שזרק אותי נזרק כעת ע"י חברתו החדשה". גם כאן מאפייני השמחה לאיד קיימים: שמחה, נזק מוצדק אך יחסית לא גדול, ופסיביות בגרימת הנזק. מקרה דומה מצוי גם באמירה: "כדי שאהיה שמחה בפרידה שיזמתי, חשוב לי לדעת שהאקס שלי אומלל ביחסיו הנוכחיים". אישה זו מניחה שאם האקס יהיה מאושר ביחסיו הנוכחיים, ההשוואה תכאיב לה ביותר והוא לא ירגיש בחסרונה. ישנה תחרות סמויה ולא מדוברת בזוגות שמתגרשים: מי יהיה קודם בזוגיות, ובכך יוכל לשמוח לאידו של בן הזוג הקודם.
3 צפייה בגלריה
כאשר ישנה הצדקה גדולה לענישת האדם, הגיוני לשמוח לאידו גם כשהנזק גדול - כך היה למשל לאחר הריגת בן לאדן
(צילום: gettyimages)
יחסים רומנטיים עמוקים מבוססים על שוויון מעמד בני הזוג; אך אם למרות זאת יש בינם פערים, כאשר בן הזוג העליון יחווה כישלון (קטן), השני עלול לשמוח. כזהו המקרה האמיתי של זוג סופרים, שהגבר היה במעמד גבוה במיוחד בתחום, ואשתו רק התחילה את דרכה הספרותית. האישה מספרת שכאשר היא קראה ביקורות שליליות על ספרו של בעלה, היא שמחה על כך.
רגש הפרגון הרומנטי (פירגוש), שבו אדם שמח על אושרה של זוגתו עם מאהבה, הוא הפוך מרגש השמחה לאיד הרומנטי שבו אדם שמח שהאקסית שזרקה אותו, נזרקה על ידי מאהבה החדש.
"בנפל אויביך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך". משלי
הפילוסוף ארתור שופנהאואר טוען שתחושת קנאה היא עניין אנושי, אבל הנאה מאסונם של אחרים היא שטנית. לדעתו, השמחה לאיד, שביסודה עומד סוג של סדיזם, היא תכונה רעה ביותר. אני שולל את זיהוי השמחה לאיד עם סדיזם ומכאן את היותה שלילית ביותר. בעוד ששמחה לאיד היא רגש שבבסיסו ההיבט ההשוואתי, סדיזם הוא התנהגות אכזרית שמפיקה הנאה מגרימה מכוונת של כאב משמעותי לזולת. הפגם המוסרי בשמחה לאיד קשור ליסוד ההשוואתי ולא לסדיזם. כשההשוואה לא קיימת, כי סבלו של הזולת הוא משמעותי (או שהזולת הוא זר), גם השמחה לאיד נעלמת.
לאור טבעיות ההשוואה בחיינו, השמחה לאיד היא תופעה טבעית המציינת את הזכות להיות שמח כשמצבנו היחסי משתפר. טבעיות זו מתבטאת בעובדה, העולה ממחקרה של פרופסור סימון שמאי צורי מאוניברסיטת חיפה, כי גילויי שמחה לאיד קיימים כבר אצל ילדים קטנים בני שנתיים. במחקר הילדים שמחו לראות שכאשר אמם הושיבה על ברכיה ילד אחר וסיפרה לו סיפור, נשפך לפתע עליהם כוס משקה שעמד בצד.
3 צפייה בגלריה
שופנהאואר טוען שקנאה היא עניין אנושי, אבל הנאה מאסונם של אחרים היא שטנית
(צילום: Shutterstock)
מחקר אחר מצא שבניגוד לדימוי הרווח, שלפיו האדם הדוחה הצעות אהבה הוא שובר-לבבות סדיסטי, אדם זה אינו נהנה מהצער שהוא גורם; להיפך, הוא חש אשמה וחרטה, ולכן מנסה לצמצם את הפגיעה. מחקרים נוספים מצביעים על כך כי לשמחה לאיד יש ערך חיובי תפקודי: היא מסייעת לאדם להפיג לחצים, להרגיש טוב יותר לגבי עצמו, לחזק את הרגשת השייכות, וכל זה משפר את בריאותו.
שמחה לאיד אינה מעלת קדושים, אך היא גם לא אם כל חטאת שהמתנסים בה ראויים להיצלות באש הגיהינום. אכן, רבי יונה מגרונה, שחי במאה ה-13, טוען שלעג לרש, שהוא בבירור חילול-השם, חמור הרבה יותר משמחה לאיד, שאינה מזיקה לא בדיבור ולא במעשה. אימוץ תובנה זו מחייב הבנת טבעה המורכב של השמחה לאיד ובעיקר השוני שלה מסדיזם. מועדים לשמחה.
אהרון בן-זאב הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. הטקסט מבוסס על ספרו החדש, "אהבה, כמעט כל הסיפור", שיצא בהוצאת ידיעות ספרים/אוניברסיטת חיפה
