📷
"יום אחרי שהוא נעצר, נתן לו סוהר של 'נחשון' לחבק אותי בבית המשפט. הסוהרים די אהבו אותנו, אז הוא חיבק אותי עם האזיקים כזה מלמעלה. נראה לי שזה היה הדבר הכי רומנטי שקרה לי בחיים. זה כל כך דפוק לחשוב על זה ככה".
(מתוך עבודת הגמר "מה שאת זה בסדר", נורית ונשים מדברות כליאה)
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
(צילום: ירון ברנר)
הדבר האחרון שהיה אפשר לחשוד בו הוא שנורית גל תמצא את עצמה בקשר זוגי עם אדם שנכנס לכלא. לא בכל יום סטודנטית בבצלאל, טבעונית, צאצאית של אנשי העלייה השנייה, נכדה של שני חברי כנסת משני צדי המשפחה ומושבניקית מעמק יזרעאל, תתאהב ותיכנס לקשר רומנטי שכזה בעיניים פקוחות.
כתבות נוספות למנויים:
כבר כשהכירה את עמוס סילבר ("טלגראס") הוא היה מסובך בתיקים פליליים, ואופציית הכניסה לכלא ריחפה מעל ראשם. ואכן, חודשים ספורים להיכרותם הוא נעצר לשבעה חודשים, וגל מצאה את עצמה מעורבת עד מעל הראש. היא הגיעה לכל דיון בבית המשפט, ניהלה מלחמות, התראיינה לתקשורת כדי לשפר את תנאיו, הכניסה כסף לחשבון הקנטינה שלו, וכששוחרר, השגיחה עליו במעצר הבית שנעשה בדירתה. גם היום, שבע שנים לאחר שנפרדו, היא שומרת על קשר חם איתו מהכלא ועם אשתו שחיה בארצות־הברית. "אני מאוד אוהבת אותו", היא אומרת בכנות.
4 צפייה בגלריה
''הייתי מגיע הלדיונים ושומעת שהוא שבר את הרגל ולא מטופל''. עמוס סילבר
(צילום: פייסבוק)
זה היה רק טבעי שכשהיא הייתה צריכה לבחור על מה לעשות את פרויקט הגמר של סיום התואר בתקשורת חזותית, היא הבינה שלא תוכל להתחמק מהחוויה המכוננת כבת זוגו של אסיר. במובנים רבים החיים שלה נחלקים ללפני ואחרי. זה השאיר אצלה משקעים שגם אחרי שנים לא עברו. הדבר הזה לא קרה רק לו. הוא קרה גם לה. היא החליטה לערוך ראיונות עם נשות אסירים ולנסות להבין גם משהו על עצמה. בימים אלה היא יוצאת בהדסטרט לגיוס כספים, במטרה להוציא ספר שמופיעות בו 11 נשות אסירים, בנות 70-19, שבני זוגן כלואים לאחר שהורשעו בעבירות אלימות, סמים, חברות בארגוני פשיעה, הונאה במרמה ואפילו עבירות מין בקטינים. הן מתארות את החוויות והתחושות שעברו עליהן לפני הכלא, תוך כדי ואחרי. גל היא המספרת ה־12. סכום היעד הוא 70 אלף שקל. "הכסף נועד רק להדפסה ולהפצת הספר ב־1,000 עותקים, ללא רווח".
מה התחושות שהכי זכורות לך מהתקופה הזו?
"עמוס נכנס לכלא לשבעה חודשים ושבוע. אני לא משמיטה את השבוע מהספירה כי כל יום בכלא הוא יום שצריך לצלוח. הייתי רק בת 24, ולא הבנתי מהחיים שלי. זו תקופה שחוויתי בה גיהינום עלי אדמות. הייתי מגיעה לדיונים ושומעת שלעמוס, שגם הוא טבעוני, אין מה לאכול או שהוא שבר את הרגל והוא לא מטופל, ואני לא יודעת מה לעשות, איך לעזור לו. רבתי עם הסוהרים, רדפתי אחרי עורכי הדין, והתראיינתי על תנאי המעצר שלו. אלה חיים בהמתנה. את חיה מטלפון לטלפון. זו גם הפכה לתקופה הכי בודדה שלי.
"אם בהתחלה, כשלא יכולתי להגיע לדיונים, חברים שלי הלכו במקומי, לאט־לאט הרגשתי שאני לבד בזה. הסביבה כבר לא הכילה ולא רצתה יותר לשמוע. לכולם היו דעות על עמוס ודעות עליי, ואף אחד לא הבין למה אני עוד שם. הרגשתי שאני במצוקה גדולה וחברים מדברים איתי על שטויות. חברה רבה איתי כי אני לא עוזרת לה בארגון יום ההולדת שלה. הפכתי לאדם כועס שמאוכזב מכל העולם".
מניחה שלא פשוט כעבור כמה שנים לחזור לחוויות האלה כדי לכתוב אותן או לשמוע הדהוד שלהן בסיפורים של בנות זוג של אסירים אחרים.
"כשהבנתי שאני הולכת להיכנס לדבר הכי קשה שקרה לי בחיים, הקאתי כל הלילה. הגעתי למיון עם התקף חרדה. אבל החלטתי בסוף ללכת על זה. להיות בת זוג של אסיר זה חריג, זה לא מדובר, זה משהו נורא דרמטי שקורה לך בחיים, ואין לך עם מי לחלוק את מה שאת עוברת. זו פעם ראשונה שאני שומעת איך אחרות חוו את התקופה הזו".
גל (31) נולדה למשפחה שורשית. משפחתה של אמה הייתה ממקימי המושב "כפר־יחזקאל" שבעמק יזרעאל, שם נולדה וגדלה. ילדות מוגנת של טבע ומרחבים. סבתא רבתא של גל, חסיה דרורי, הייתה צירה בקונגרסים ציוניים, ומאוחר יותר התמנתה לחברת הכנסת הראשונה בכנסת הראשונה מטעם מפא"י. היא זו שיצאה בדרישה להפסיק עם המונח "בעלי" ולעבור ל"אישי".
"בן־גוריון 'גנב' לה את הציטוט הזה, אבל היום יודעים שהיא התחילה עם זה", גל צוחקת. גם סבה מצד אביה הוא נצר להתיישבות. משפחתו ממקימות המושבה מגדיאל. הסב, גדליה גל, היה מזכיר תנועת המושבים ולאחר מכן ח"כ מטעם מפלגת העבודה, ובשיאו כיהן כיו"ר ועדת הכספים. כיום הוא מתגורר בכפר־ויתקין ועוסק בחקלאות.
אמה של גל קואוצ'רית ומטפלת זוגית ומשפחתית, אביה מנהל במפעל לעופות. "הוא רואה בזה חקלאות ועשייה ערכית. אבל אנחנו, ארבעת הילדים ובני זוגם, כולנו טבעונים". בבגרותה הדריכה בתנועת בני המושבים והמשיכה לשנת שירות במטה יהודה. בצבא שירתה בחיל החינוך והפכה לקצינה. "במסגרת פרויקט 'עדים במדים' הוצאתי משלחות של צה"ל לפולין", היא מספרת. לאחר השחרור המשיכה לעשות מילואים.
שום דבר בביוגרפיה המוקדמת שלך לא רומז שהכיוון הוא אמנות.
"גם לי לא היה מושג. בשבוע שהשתחררתי פגשתי באירוע משפחתי קרובה רחוקה, והיא סיפרה לי שהיא לומדת בבצלאל. זהו, נדלקתי. השלמתי בגרויות הכי מהר שאפשר, נרשמתי למכינת עיצוב, ואז התקבלתי לבצלאל. ההורים שמחו שאני במסלול, עושה תואר. יש לי אחות שעובדת בגוגל בקליפורניה ואח שעבד במיקרוסופט ועכשיו עובד בסטרטאפ, והאח הקטן פעיל ב'תרבות', זו תנועה חברתית שעוסקת בתיקון עולם באמצעות חינוך, אמנות ותרבות. הוא חי בקומונה בנהריה. אני חרגתי מהמסלול".
החריגה מהמסלול הגיעה כשגל הכירה את סילבר באמצע שנה א' בלימודים. סילבר, שמבוגר ממנה בחמש שנים, לא היה מוכר אז בכל בית כמו היום, כמי שנמנה עם מקימיה של קבוצת הסחר בסמים "טלגראס" וכיום שוב יושב בכלא אחרי שהוסגר מאוקראינה באשמת "ניהול ארגון פשיעה, תיווך לסחר בסמים מסוכנים, סחיטה באיומים ועוד". התיק מתנהל והוא טרם הורשע. בשנת 2013, כשנפגשו השניים, סילבר היה פעיל ידוע בתחום הלגליזציה של הקנאביס בישראל.
"גרתי עם שתי שותפות בגבעה הצרפתית בירושלים והיינו בית פתוח כזה. יצרנו סביבנו קהילה. בתקופה הזו התחלתי להיות פעילה בתנועה הליברלית. הכרתי שם אנשים שהיו חברים של עמוס, כמי שחיבר בין התנועה הליברלית לעלה ירוק בבחירות 2013. כשהוא התחיל לארגן את פעולת המחאה "ליל הבאנגים הגדול" מול הכנסת, שבה השתתפו אלפי אנשים שעישנו קנאביס, כתבתי לו בפייסבוק שאני בעד לגליזציה, שהמשטר לא יתערב לאזרח, אבל אני נגד סמים, אז למרות שאני רוצה לעזור לו בהפקה, אני לא אגיע לערב הזה".
אוקיי. זה מפתיע.
"פחדתי אז מסמים. הוא אמר שאני יכולה לעזור בהדפסה של הפלאיירים לאירוע, הוא הגיע לקחת אותם וישב איתי. משם התחלנו להתקרב. הבנתי שאין לו איפה לישון בירושלים, ואמרתי לו שהוא מוזמן אלינו. הייתה קצת דרמה כשהוא הביא איתו את ננדי, הכלב האהוב שלו, ולנו היו חתולים, אבל התגברנו על זה. הגעתי בסוף לליל הבאנגים, וזו הפכה להיות הבדיחה שלנו שאני אגף הסאחים של הערב הזה".
מה הוא סיפר על עצמו?
"הוא אמר שבגלל שהוא פעיל בתחום הלגליזציה מחפשים אותו. הוא סיפר לי שכמי שהגיע מבית חרדי, הוא מגיל 15 ברחובות, אחרי זה הוא התגייס ליחידה קרבית בצבא. הוא היה פוסט טראומתי מהחיים שעבר, והקנאביס עזר לו לתפקד ולישון טוב בלילה. אני לא עישנתי איתו אבל הפסקתי לפחד מזה. המעצרים האלה פלטו אותו החוצה מהחיים הנורמטיביים. עד אז הוא עבד בגן ילדים והתכוון ללמוד באוניברסיטה. כשפגשתי אותו, לא היה לו איפה לגור ולא הייתה לו עבודה. הוא הידרדר לאט־לאט ועבר לגור אצלי. אהבתי את זה שהוא אדם רגיש, אוהב חיות, אדם של אידיאולוגיה, ומעל הכול, החבר הזה שעוזר, שמדגמן לי לעבודות שהגשתי וסוחב לי את הפרויקטים לכיתה".
הם היו כמעט חצי שנה יחד כשהוא נעצר לראשונה למשך חודשים. "ידענו שיש לו תיקים שמתנהלים ושכלא הוא אופציה, אבל לא ידענו שזה יקרה ביום שזה קרה וכמו שזה קרה. באותו הערב, בעלת הבית שלי הייתה צריכה להגיע לדירה. גירשתי את כולם כדי לנקות. מה שהכי הטריד אותי באותו היום הוא ששברנו לה שולחן זכוכית. עמוס הלך לחבר טוב שלו שהוא באמת מנהל מפעל רציני - נו, מוכר סמים. המשטרה עצרה את עמוס בטענה שמכר 1.05 גרם קנאביס לשוטר סמוי. התקשרו אליי מהמשטרה כדי שאבוא למגרש הרוסים לקחת את הכלב של עמוס. הייתי בטוחה שעוד כמה שעות, בתום החקירה, הוא יחזור הביתה. הוא לא חזר. למחרת הגעתי לבית המשפט. אחרי 24 שעות המשטרה חייבת לבקש מבית המשפט הארכות מעצר. בדיון אני שומעת את השוטר אומר שעמוס מכר סמים מסוכנים, ואני בראש שלי כבר כועסת 'עמוס, למה אתה מוכר סמים?', אבל אז הבנתי שהם מתכוונים לגראס. בהתחלה בכל פעם האריכו את המעצר שלו בכמה ימים, ואז זה הפך למעצר עד תום ההליכים במקביל להגשת כתב אישום".
ומה עבר עלייך בינתיים?
"הישיבה בכל דיון בבית המשפט הייתה קשה מאוד. חוסר הוודאות של מה יהיה איתו, המרחק ממנו. לא יכולנו לדבר ולא לגעת. פעם אחת סוהר ויתר לנו ונתן לעמוס לחבק אותי כשהוא אזוק. בהתחלה לא יכולנו לדבר בטלפון, ולא הייתה לי דרך לדעת מה עובר עליו. הבנתי ממה שסיפר לשופט שהוא שבר את הרגל, ורק אחרי כמה ימים חובש שראה אותו שלח אותו לבית חולים. שמעתי את זה והרגשתי נורא. לא הצלחתי להכניס לו נעלי ספורט, כפי שרופא המליץ. בסוף אסיר אחר מכר לו נעליים רזרביות שהיו לו, ואני שילמתי באמצעות כסף שהכנסתי לאסיר לקנטינה. ניסיתי להיות בקשר עם כל מי שיכול לעזור. ביליתי שעות במגרש הרוסים ובבית המשפט. התחלתי להתראיין על תנאי המעצר שלו ולכתוב על זה בפייסבוק כדי לנסות לעזור לו. המשפחה שלי מאוד לא אהבה שאני יוצאת עם זה החוצה".
כשהכול כבר היה יותר מדי, היא עזבה את הלימודים. "כולם האשימו את עמוס בזה. המשפחה שלי, החברים שלי ואפילו המורים בבצלאל. זה היה נוח. מבחינתם הוא העבריין המרושע ואני האישה הקטנה שנגררת לתוך הבוץ הזה. אבל זה ממש לא היה ככה. גם כשניסיתי לחזור ללימודים, לא הייתה אוזן קשבת עבורי שם. עמוס מעולם לא ביקש ממני כלום. הוא היה האדם הזה שאוהב אותי ושם בשבילי. אבל זה לא משנה. מה שתופס זה שהוא בכלא, אז הוא האיש הרע. נשארתי לבד בסיפור הזה. התחלתי לעבוד באבטחה ברכבת הקלה בירושלים ולהחזיק את שנינו. עבדתי במשמרות מסביב לשעון כדי לממן את ה'תענוג' של הכלא, הטלפונים, הקנטינות, הקנסות ועורכי הדין. וביום היחיד שלא עבדתי, הייתי מגיעה לכלא. גם אז זה היה אחרי משמרת לילה. הקשר שינה צורה, זה כבר פחות זוגיות ויותר תחושה שאנחנו צוות. השיחות הארוכות היו בעיקר על לוגיסטיקה ופרוצדורות".
מה ההורים שלך אמרו על הסיפור הזה, לא רק שמצאת בחור שמעשן באנגים, עכשיו הוא כבר בכלא, כתב אישום מתבשל נגדו.
"ההורים לא הסתדרו איתו מההתחלה. הפריע להם שהוא מעשן. בפעמים שהגיע איתי למושב, הוא עישן אצלם בבית כי זה צורך רפואי שלו והוא נכנס איתם לוויכוחים על זה. אז מבחינתם הוא היה הבן אדם הזה שכל היום מדבר על סמים. הבנתי אותו שהוא לא רוצה להסתיר את מי שהוא. מבחינתם אני אמורה להיות עם מתכנת, לא איתו. התרחקנו בתקופה הזו, אבל הם נזהרו לא להגיד משהו במפורש כדי לא להרחיק אותי. הרגשתי שאני בת כישלון. הייתה פעם אחת שהם באו לבקר אותי בירושלים כשהייתי מבואסת ובהיסטריה שעובר זמן והוא לא משתחרר".
סילבר הורשע ונגזרו עליו תשעה חודשים, אך בניכוי הזמן שישב וקיצור עונשו בוועדת שליש הוא שוחרר ב־2014. "אני זוכרת שישבתי בפרגולה מחוץ לוועדה וחיכיתי לשמוע מה הם מחליטים. ישבו איתי שם רוצחים ועבריינים כבדים שכל תקופה צריכים להתייצב בוועדה. סיפרתי להם מה עובר עלינו ובכיתי. גם כשראיתי אותו יוצא לא האמנתי. שבעה חודשים לא נגענו אחד בשנייה ופתאום הוא פה לידי. הלכנו לשבת רגע בספסל מחוץ לכלא, להירגע, ורק אז נסענו הביתה".
אבל בסוף הגיעה הפרידה.
"חשבתי שברגע שהוא ישתחרר הכל יהפוך להיות בסדר, שאפילו נעשה איזו מסיבת שחרור מטורפת. בפועל שום דבר לא היה טוב. שנינו היינו בטראומה מטורפת. נגמרה לי הסבלנות לסיטואציה. רציתי שיהיו לנו סוף־סוף חיים נורמליים, שיהיה לי בחור מתפקד, שלא מסתבך, שנתחיל לתכנן את החיים שלנו. אבל הוא היה בחוסר תפקוד. הוא אפילו לא ידע להחליט מה הוא רוצה לאכול. אחרי שביטלתי את כל המשמרות בשביל מעצר הבית, החזרתי אותן, ורק חיפשתי לצאת לעבוד ולברוח מהבית. הייתי מגיעה לעבודה ורק בוכה. הרגשתי שהוא מרוחק ממני, הוא כמעט לא דיבר. הרגשתי שעשיתי בשבילו כל כך הרבה, ועכשיו מגיע לי יחס בהתאם. היום אני יודעת שהוא היה צריך לעכל את מה שעבר עליו, אבל אני לא כועסת על עצמי שאלה היו הצרכים שלי".
השניים עוד נשארו יחד תקופה, ואז נפרדו. למחרת הפרידה נסע סילבר לארצות־הברית, וגל נשארה לאסוף את השברים ולחזור לעצמה. "חזרתי ללימודים רק כדי שלא יגידו שעמוס אשם בזה שאין לי תואר", היא אומרת בחיוך מריר. "אבל מאז אני לא מוצאת את עצמי, אני עוברת דירות וערים. גם לא היה לי קשר רציני אחרי עמוס. פה ושם יצאתי עם בחורים אחרים".
כאמור, בשנה האחרונה היא התחילה לראיין נשות אסירים אחרות, ובתוך כך להעלות על הכתב את מה שעבר עליה. "הכתיבה העלתה אצלי הרבה רגשות, רבתי הרבה עם המשפחה וכעסתי על כולם. אבל גם עברתי משהו עם הראיונות האלה, הבנתי שהנשים בסדר ואני בסדר. אין לי במה להתבייש. הסביבה שפטה אותי והיא שפטה גם את הנשים האלה, וסוף־סוף יש בנושא הזה שיח אמפתי. אנחנו לא צריכות להתבייש במי שאנחנו ובבחירות שעשינו בנקודת זמן כזו או אחרת. אני גאה שנשארתי לתמוך בחבר שלי. כך גם נולד השם של הספר. עכשיו אני מתרכזת בלהוציא אותו לאור. אני מרגישה שהספר רודף אותי, שזה משהו שאני חייבת לעשות".
נסיים בשאלת מיליון הדולר: היית חוזרת על אותו הדבר, נשארת לתמוך בחבר שבכלא?
"כנראה החיים שלי היו טובים יותר אם לא הייתי פוגשת אותו. אבל גם היום הייתי עושה אותו הדבר, תומכת בו ונמצאת שם בשבילו. הוא הופתע שנשארתי. מעולם הוא לא ביקש ממני את זה. אבל לא הייתי יכולה לחיות בשלום עם החלטה אחרת".
פורסם לראשונה: 10:31, 20.10.20
