חודש אוגוסט, שנות ה-50, חיפה. כמדי יום שישי חגגו אריק (שם בדוי) וחבריו במסיבה ביתית. ואז, בערך סביב חצות, החבורה שכללה צעירים וצעירות בתחילת שנות ה-20 לחייהם יצאה מהדירה והחלה לצעוד לכיוון חוף הים. שם, בחסות החשיכה, הם הסירו את בגדיהם ונכנסו למים כשהם עירומים כביום היוולדם. המים החמים ליטפו את גופם בעדינות ובאין מפריע, והתחושה הייתה, כך תיארו לעצמם, קצת כמו זו של עובר ששוחה ברחם אימו.
אחרי הרחצה בים שכבו על החוף עירומים והביטו בכוכבים. שום טיפת בושה לא הייתה שם. להיפך, הם נהנו מתחושת חופש והיו גאים בעצמם שאינם נכנעים לתכתיבי החברה.
הישראלים שמשאירים את הבגדים בארון
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מאז עברו לא מעט שנים ואריק, שמסרב לחשוף את גילו ("בואי נאמר שאני מהראשונים שקיבלו חיסון בארץ"), הוא כבר סבא לנכדים. אשתו, אגב, הייתה גם היא חלק מאותה חבורת צעירים שרחצו בים בעירום באותן שנים עליזות. למרות גילם המתקדם של בני הזוג, הם מסרבים לוותר על השהייה בעירום לצד אנשים אחרים, ולהבדיל משנות ה-50, המפגשים הללו הפכו בשנים האחרונות למאורגנים וממוסדים, כמו שקורה פעמים רבות כשמתבגרים.
"במשך שנים הייתי מנותק מכל החוויה של הנטוריזם והעירום, עד שלפני 25 שנה נסעתי יחד עם חבר לכפר נופש נטוריסטי בדרום צרפת, שם הולכים עירומים לגמרי גם בתוך בנקים, מסעדות ובעצם בכל מקום ציבורי שאת יכולה לחשוב עליו, והאהבה לנטוריזם חזרה", מספר אריק. כשחזרו ארצה, החליט לחפש שותפים לאהבתו לעירום במרחב הציבורי.
"כל הסיפור של העירום בארץ היה אז ממש בחיתולים. איכשהו שמעתי על בחור בשם פנחס ברק, שהחליט להקים עמותה לנטוריסטים בארץ. התקשרתי אליו ומהר מאוד התחלנו, אשתי ואני, להגיע למפגשים. זה היה בערך בשנת 2000, היינו אז מעט מאוד אנשים ואנחנו היינו למעשה בין הראשונים בחבורה - ועד היום אנחנו שם", הוא מוסיף. ברק, אגב, נפטר שנים בודדות לאחר הקמת העמותה, אך היא ממשיכה לפעול עד היום.
מה אתם עושים במסגרת העמותה?
"עד הקורונה היינו מקיימים מספר מפגשים בשנה, בעיקר בבריכות מחוממות בחורף או בחופי ים ובבריכות פתוחות בקיץ. כמובן שהכול נסגר במיוחד בשבילנו. לפעמים יש גם מסיבות עם די.ג'יי וכאלה, למשל בפורים. לאירועים הגדולים מגיעים 400-300 איש, בערך 20% מתוכם צעירים".
ומה, מגיעים לאירועים האלו וקודם כל מתפשטים?
"בגדול, הרעיון המרכזי הוא באמת להוריד בגדים ולהרגיש נוח ונעים בעירום, ולהתנהג בחופשיות כמו שמתנהגים בכל אירוע. יושבים, משוחחים, שותים או אוכלים משהו, מעבירים את הזמן בחברה".
ואין מבוכה בכלל?
"בהתחלה אולי שמים לב לכל דבר, אבל פתאום את שמה לב שאת מסתכלת ואת לא רואה בעירום הזה שום דבר מיוחד, את אפילו מפסיקה להבדיל בין גברים לנשים פתאום. היום הגעתי למצב שיש מולי נשים עירומות ואני לא רואה את העירום שלהן, וכמובן שזה גם הדדי. עכשיו, ברור לי שנשים בדרך כלל יותר רגישות למראה החיצוני שלהן מאשר גברים, ולמרות זאת יש לא מעט נשים בגיל 60 ומעלה שהולכות עירומות, ולא מעניין אותן מה אומרים עליהן. מי שבאמת נטוריסט נהנה מהחופש שבעירום, ולא חושב על שום דבר אחר".
שהייה בעירום במרחב הציבורי אינה דבר חדש. נתקלנו בה לראשונה בסיפור אדם וחוה בגן העדן, ועד היום יש שבטים באפריקה שבהם נהוג להסתובב עירומים למחצה. למעשה, לאורך רוב ההיסטוריה האנושית עירום נתפס כחלק נורמלי וטבעי מהחיים. בגד הים, אם כבר, הוא זה שנחשב להמצאה חדשנית שצצה רק לפני כמאה שנים, במקביל להתפתחות המדע והתיעוש.
ודווקא אז, בסוף המאה ה-19, מתוך רצון להיות ההמשך הטבעי של מסורת העירום האירופית הקלאסית, נוסדה בגרמניה תנועת Freikörperkultur (תרבות הגוף החופשי או בקיצור - FKK) שעודדה גישה נטורליסטית לספורט, לחיים ולטבע בתקופה שבה גרמניה סבלה ממחלות ומצפיפות רבה, וכל זה מבלי לקשור את העירום למיניות. זמן קצר לאחר מכן, ב-1919, אלברט קוך, מורה לחינוך גופני מקרויצברג שבברלין וגם מי שנחשב לאחד ממובילי התנועה שהייתה בעלת השפעה רבה על הנטורליזם (או הנודיזם) באירופה ובעולם כולו, ייסד שיעורי ספורט בעירום מלא לנערים ונערות יחד עם הוריהם, בדומה למה שהיה מקובל ביוון העתיקה (באותם ימים לגברים בלבד). נראה שאם זה היה קורה כיום, קוך היה נשלח לבדיקה פסיכיאטרית (במקרה הטוב) או למעצר מאחורי סורג ובריח (במקרה הפחות טוב).
10 צפייה בגלריה
אירופה מקבלת את תרבות הנטוריזם באהבה (מתוך אירוע של העמותה הישראלית לנטוריזם)
(צילום: באדיבות העמותה הישראלית לנטוריזם)
לאורך כל המאה ה-20, תרבות הנטוריזם ידעה לא מעט עליות ומורדות, החל מחופי הנודיסטים הראשונים שהוקמו בשנות ה-20 ועד להקמת ריזורטים המיועדים אך ורק לעירום. התרבות הזו אומנם נדחקה לשוליים, אך לא נעלמה לגמרי. עד היום - גם במרחבים שאינם נחשבים נודיסטיים כמו אגמים ופארקים במערב אירופה - אפשר לראות לא מעט משפחות המגיעות ומתרחצות בעירום. התופעה כנראה פחות נפוצה מכפי שהייתה בעשורים הקודמים, אבל עירום בציבור במרחב האירופי מקובל גם כיום.
"להיות עירום זה להרגיש חופשי, הייתי מגדיר את זה להיות מסומם בלי סמים", אומר אריק. "אני לא אשכח איך בעיירה הנטוריסטית בצרפת, כשהיינו הולכים בבוקר למאפייה, עירומים לגמרי כמובן, הופתענו מהתור המתוקתק של האנשים העירומים שעמדו שם. אני זוכר שהתכופפתי למדף התחתון, וכשהתרוממתי נכנסתי עם הכתף הישר בתוך השדיים של האישה שעמדה מאחוריי. באופן מדהים, היא מיד אמרה לי 'פארדון, מיסייה'. את מבינה? אנשים נטוריסטים לא מתייחסים לעירום הזה, זה דבר כל כך טבעי עבורם".
אבל אם נחזור לביצה המדברית שלנו, אז ברור לכול כי הגישה הישראלית כלפי עירום שונה בתכלית מהגישה האירופית הליברלית. תרבות של ספא וסאונות בעירום לא קיימת אצלנו, חופי נודיסטים אין כמעט בכלל, מלבד רצועת החוף של געש, והמקומות הבודדים כמעט שבהם העמותה הנטוריסטית רשאית לקיים את המפגשים החברתיים שלה מסרבים להיחשף.
ד"ר גלעד פדבה, מרצה לגברים וגבריות בתרבות הפופולרית במסגרת התוכנית לתואר שני בנשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, מסביר את היחס הישראלי לעירום באמירות נחרצות: "היחס השמרני יחסית של הישראלים כלפי עירום נובע משמרנות מסורתית, ציוויים דתיים, הומופוביה נפוצה, פרובינציאליות, צביעות, גילנות וגזענות. ההשערה שלי היא שמאחר שהחברה הישראלית קטנה מאוד, יש אולי חשש שעמיתים מהעבודה או שכנים יצפו בנו כשאנחנו עירומים לחלוטין, במצב חשוף ופגיע, וכך הגבולות החברתיים יקרסו, ואולי אף יתערערו ההפרדות המעמדיות, אם תתלקח סערת חושים שיכולה להוביל בנסיבות מסוימות להתמזגות והזדווגות".
העם היהודי בארץ ישראל היה שמרן ופוריטני כבר מתחילתו. ההסבר לכך, סבורים חוקרי תרבות שונים, קשור קשר ישיר לכך שהחברה כאן הייתה נתונה תחת השפעה חזקה של דת ומסורת. גם בחוגים החלוציים, כמו הקיבוצים למשל, הקפידו לחגוג את חגי ישראל, התחתנו כדת משה וישראל וראו חשיבות רבה בערכי המשפחה. הנודיזם, כך הם האמינו, לא הסתדר עם הערכים הללו.
"אני מעריך שהשינוי בחברה הישראלית בנוגע לעירום יתרחש באופן איטי מאוד, אפילו בקרב הציבור החילוני שרואה עצמו כליברלי ביותר, בכל הקשור לחשיפה הדדית של עירום באימוני כושר, בשהייה בסאונה מעורבת של גברים ונשים או בשיזוף בחוף ים רשמי מוכרז", מוסיף ד"ר פדבה. "רחוק היום שבו חשיפה של ואגינה או פין על שפת בריכה ציבורית בישראל תיחשב למחזה טריוויאלי כמו חשיפה של האוזן או האגודל.
"יחד עם זאת, ייתכן שרצועות החוף הנודיסטיות הלא-רשמיות בישראל יתרחבו. אני מעריך גם שמשלוח צילומי עירום בין הגולשים באתרי ההיכרויות ייעשה פופולרי יותר ויותר. צילומי עירום כאלה, מצד אחד, מאשרים מחדש את הקודים האידיוטיים שלפיהם 'מידת-הגבריות-היא-כגודלו-של-הבולבול' ו'סקסיות-נשית-היא-כגודל-החזה-הנשי'. מצד שני, יש כאלה שסבורים כי צילומים כאלה מסמלים את יופיים האסתטי והארוטי המעורר של איברי המין, ואף חוגגים את פוטנציאל ההנאה החושנית, האישית והמשותפת שטמון בהם".
בינתיים, עד שהשינוי המיוחל יתרחש, העירום ממשיך להיות טאבו בישראל, והתפיסה השמרנית הזו מקבלת גיבוי מלא גם מצד הממשלה. כך למשל, בשנת 2017 מירי רגב, שכיהנה באותה תקופה כשרת התרבות, דרשה להוציא שני מופעים מפסטיבל ישראל בשל העובדה שהכילו עירום מלא. במכתב נוקב למנהל הפסטיבל כתבה השרה כי היא תשלול את תקציב הפסטיבל אם מופעי העירום לא ייגנזו. למורת רוחה של השרה, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט קבע אז כי פנייתה לפסטיבל ישראל והבעת התנגדותה למימון מופעי עירום נעשו בחוסר סמכות, ואין ביכולתה לבצע זאת.
10 צפייה בגלריה
העירום ממשיך להיות טאבו בישראל - והממשלה מגבה
(צילום: באדיבות העמותה הישראלית לנטוריזם)
"לא קל להיות נטוריסט בישראל. היו כבר מקרים שקיימנו אירועים בחופים סגורים והגיעה משטרה. יש מקרים שמנהלי בריכות שנהגנו להגיע אליהן התחלפו במנהלים דתיים שסגרו בפנינו את השערים. זה מעליב ומאוד חבל", אומרת רותי אלעד, יו"ר העמותה הישראלית לנטוריזם ב-15 השנים האחרונות. "מי שמכיר אותנו מבין מיד מי אנחנו ואיך אנחנו שומרים על הסדר ומחזירים את המקום בדיוק כפי שהוא היה, בניגוד להרבה אירועים אחרים".
לדבריה, בעבר היו כמה רצועות חוף שאליהן יכלו הנטוריסטים להגיע בחופשיות, אולם בשנים האחרונות גם הן נסגרו: "החוף לא היה מתוחם, ואנשים לא קיבלו את זה שאנחנו יושבים שם עירומים". עד להופעת הקורונה נהגו חברי העמותה לערוך את המפגשים החברתיים שלהם בבריכות סגורות בקיבוצים או במרכז הספא היחיד בארץ שלא סגר את שעריו בפניהם.
מהי המטרה המרכזית שלכם בעצם?
"לספח אלינו כמה שיותר אנשים, ושיאפשרו לנו לחיות בהרמוניה עם הטבע. זאת נשמעת בקשה לגיטימית, אבל בארץ יש הרבה גורמים שמפריעים בדרך".
אלעד ובעלה חברים בעמותה משנת 2002. את הנטוריזם הם גילו לפני 35 שנה בחוף נטוריסטים ברודוס. העמותה עצמה שייכת לפדרציה הבינלאומית ופועלת על פי חוקיה. היא מתוקצבת על ידי חברי העמותה, ובכל אירוע נדרשים המשתתפים לשלם דמי כניסה.
בעמותה חברים כמעט 3,000 איש ללא הבדל דת, גזע ומין, חלקם משפחות עם ילדים, חלקם צעירים בני 21 ומעלה וחלקם מבוגרים יותר. בין החברים יש חיילים בלי רגליים, נכים וגם ערבים ודתיים. "כשאת עירומה את מקבלת את האדם כאדם, בלי התחפושת של הבגדים, ומרגישה חופשייה יותר עם הגוף שלך", אומרת אלעד.
על מנת להתקבל כחבר בעמותה יש לעבור את ועדת הקבלה המחמירה שבראשה היא עומדת. "יש לנו לא מעט אמצעים לבדוק אם הפרטים שהאדם שרוצה להצטרף לעמותה רשם על עצמו נכונים. בנוסף, הוא גם חותם על מסמך שכולל עשרה סעיפי התנהגות שאם יעבור על אחד מהם - יורחק מהעמותה לצמיתות. בין היתר אסורה פעילות מינית, אסור לנעוץ מבטים, צריך לשמור על מרחק בין האנשים, אסור לגעת ואסור להיות עם הפלאפון באירועים, ובטח ובטח שלא לצלם".
היו בעבר מקרים לא נעימים?
"היו, ובאותו הרגע אותם אנשים הורחקו לצמיתות. ואני לא מדברת רק על הטרדה מינית - שאגב מחקרים הראו כבר שבחברות של נודיסטים יש הרבה פחות, אם בכלל, פגיעה מינית - אלא גם על אקט מיני מכל סוג שהוא במהלך אירוע, גם אם הוא מתקיים מחוץ למתחם".
איך מנתקים את הקשר בין עירום למין? לדברי אלעד אין כל קשר בין זה לזה, ואף יותר מזה - מה שמגרה הוא דווקא הנסתר ולא הגלוי. "וגם אם למישהו יש זקפה, לא קורה שום דבר. הוא מתכסה במגבת וזהו".
לדברי ד"ר פדבה, "כשהגוף נחשף בעירומו בבדיקה רפואית, במקלחות משותפות, בחדרי הלבשה או בסאונה שאינה למטרות מין, הוא לא אמור לתפקד כמעורר תשוקה מינית. במקומות ובהקשרים האלה, זקפה תיחשב בדרך כלל כתקלה מביכה, וגבר שחש בה ישתדל להסתיר אותה מחשש שייתפס כמי שמתגרה מעירומם של הגברים שמסביבו, ועלול לעורר חרדות בקרב ההומופובים שביניהם.
"אבל, במובן מסוים איברי המין של כל אחד מאיתנו מסמנים פוטנציאל ליחסי מין, אפשרות לגירוי מיני, גם כשחשיפתם אינה בהקשר ארוטי כלל. זה לא מקרי, למשל, שרופאי עור ומין, גיניקולוגים ואורולוגים חוששים מתלונות על הטרדות מיניות, בשל המורכבות והרגישות הכרוכות בחשיפת איברי המין של הפציינטים כדרך שבשגרה".
ועכשיו קצת היסטוריה, או נכון יותר שמועות: האגדה מספרת כי לפני כמעט אלף שנה דהרה גברת בשם ליידי גודייבה על גבי סוס ברחובות העיר קובנטרי באנגליה - ועוררה לא מעט התרגשות. גודייבה, אשתו של הדוכס מושל המחוז, רכבה על הסוס כשהיא עירומה לגמרי ורק שערה הארוך מסתיר חלקים מגופה, כחלק ממחאה על עוולות חברתיות וכקריאת תיגר על אטימותם של גברים בעמדות כוח.
מקרה דומה קרה ממש כאן אצלנו ביולי 2020 כשס', סטודנטית ישראלית לעבודה סוציאלית, חשפה את גופה בפומבי במחאה על עוולות חברתיות. אותה גברת (ללא הסוס) בשינוי אדרת.
המעשה החתרני הוביל לתגובה היסטרית, כזו שלא משתמעת לשתי פנים. יו"ר הכנסת יריב לוין נזעק אז להגן על כבוד האומה ואמר: "אני מצפה מרשויות אכיפת החוק לפעול באופן מיידי להעמדתה לדין של המפגינה, לא רק לשם הענישה אלא בעיקר לשם המסר החינוכי והאזרחי, שחייב להיות חד וברור".
מה יש באותה תעוזה נשית, שיש שיכנו אותה חוצפה, שגורם לחשש גדול כל כך? "גוף האישה זה דבר יפה, ויש מוסר כפול לגביו, במיוחד כשהוא מגיע בסיטואציות לא מיניות שמערערות על הסדר הקיים", אומרת מעיין פדן, מרצה בתוכנית למגדר באוניבריסיטת בן גוריון ומתמחה בהיבטים סוציולוגיים של מיניות.
10 צפייה בגלריה
משמאל: ס' מפגינה בעירום על פסל המנורה בירושלים, מימין: מפגינה בעירום בפורטלנד, ארה"ב
(צילום: רויטרס , EPA)
"כמעט כל גבר שייתקל באישה מיניקה בכל מרחב בישראל, יתקשה להכיל את הסיטואציה שבה אישה חושפת את השד שלה לצורך האכלת התינוק. למה? בגלל שזה לא מיני. הרי מה אישה מיניקה עושה? היא לוקחת אתר שמזוהה מאוד עם המיניות והאטרקטיביות שלה - השדיים שלה - והיא מבצעת העתקה מוחלטת של התוכן שלו. הוא עכשיו מקור מזון, הוא חלק מתהליך של חיים וקיום. יש בזה קריאת תיגר מאוד גדולה על הסדר הקיומי, פתאום האישה היא זו שמחליטה על השדיים שלה.
"חוקי התועבה האמריקניים מגדירים חשיפה של פין כפורנוגרפיה, ולכן באף סדרה או סרט אמריקניים לא תהיה חשיפה מלאה של גוף זכרי. אבל הדמויות הגבריות הן כן אטרקטיביות, אז ברור שאמורה להיות משיכה מינית אליהן, היא פשוט אף פעם לא מסתכמת רק בגוף שלהן. זה מעביר מסר שהמשיכה לגברים תמיד מורכבת ממשיכה גופנית במקביל למשיכה אינטלקטואלית או רגשית. לגבי נשים, החוק האמריקני לא מגביל חשיפה של איברי גוף, אז דמויות נשיות יכולות להיות מוצגות כשהן עירומות או כמעט עירומות. המסר שמועבר כאן הוא שהמשיכה לנשים היא משיכה גופנית בלבד, שאינה כוללת תכונות אופי. מעבר לזה שזה מוביל לרידוד של נשים ושל המשיכה אליהן, נוצרת פה גם היררכיה בין גוף נשי נגיש ופרוץ לבין גוף גברי מסתורי ומכוסה".
איך הנטוריסטים מצליחים לנתק את ההקשר המיני מהעירום?
"האקט שהנטוריסטים עושים הוא בעצם ניתוק בין הגוף למיניות. הם מחייבים את עצמם להיות נינוחים בגוף שלהם ולנטרל מצד אחד את המבט החיצוני, ומהצד השני את הקדושה הנוצרית שתופסת את הגוף שלנו כדבר פרטי שצריך להסתיר. לנטוריסטים יש המון שליטה, וזו גם הסיבה שאין שם אלימות ופגיעות מיניות. בואי נגיד שהסיכוי שייגעו לך בטוסיק במסיבה רגילה, שבה את מגיעה עם מיני וגופייה, גדול יותר מאשר אם תהיי עירומה במפגש חברתי של נטוריסטים".
כאמור, יש בחברה הישראלית שמרנות ופוריטניות בנוגע לעירום, בפרט כלפי העירום הנשי. הוכחה טובה לכך היא הביקורת הקשה כלפי הדוגמנית עדן פינס, שהעזה להעלות לרשת תצלומים שנתפסו בעיני רבים כנועזים מדי. אך לא רק היא סבלה מתגובות אלימות כאלו: כמעט כל אישה שמעלה תמונות עירום או כאלה שנתפסות כחושפניות חוטפת קללות ובריונות מצד טוקבקיסטים ומגיבים אלימים. מנגד, קשה להתעלם מכך שתמונות כאלו מעלות את מספר העוקבים של אותה בחורה, למרות המסרים האלימים.
"היחס המעליב הזה כלפי מי שמעיזות להופיע בעירום נובע מצביעות, אכזריות, מוסרנות וטמטום גם יחד. ייתכן שהעירום של אותן נשים מעורר חרדות מיניות, אי-ודאויות וחששות בקרב אותם גברים, כמו גם בקרב נשים שמאמצות דפוסי חשיבה גבריים שוביניסטיים, וחבל", אומר ד"ר פדבה. "ככלל, בעידן טינדר, גריינדר, אטרף ושאר אפליקציות ההיכרויות, רבים ורבות הופכים ליצרנים ויצרניות של פורנו ביתי. זו זירת עירום חדשה, מעוררת וסוחפת, שמשמרת דפוסי חשיבה פטריארכליים אבל גם ממוטטת גבולות תוך שהיא מבקשת לחגוג לכאורה את היופי הגופני בכלל, ואת יופיים של איברי המין ופוטנציאל ההנאה שלהם בפרט, עם כל הרע והטוב שבדבר.
"באופן כללי, אנחנו חיים בעולם פטריארכלי דכאני, שבו אני יכול להסתובב בבית בקיץ בלי חולצה בלי לחשוב פעמיים, ואילו אישה בדרך כלל לא תעז להסתובב בחזה חשוף בבית לפני שווידאה שכל החלונות סגורים".
פדן אף מוסיפה כי "יש איזו נקמנות גדולה של אנשים כלפי אחרים שמרגישים בנוח עם הגוף המיני שלהם, בפרט אם מדובר בבחורה. זה מערער את הסדר הקיים, הרי את אמורה לשנוא את הגוף שלך, אמורה לא להרגיש בנוח עם המיניות שלך - ואם יש מישהי שכן מרגישה נוח עם עצמה ולא מתביישת להציג את זה, היא בעצם נחשבת כמי שעוברת על החוקים. ואז, דווקא בגלל שזה לא מקובל, מצד אחד אנשים מאוד נמשכים לזה - ומהצד השני מנסים לשמור על התפיסה השמרנית בנוגע לעירום".
