📷
"הצרפתים אומרים
להיפרד זה קצת כמו למות
ואני אומר
למות זה הרבה להיפרד"
(יהונתן גפן)
חיפוש קצר בגוגל של המילה "פרידה" מעלה מאות תוצאות. מרבית הכתבות, המאמרים והעצות בנושא עוסקים בסיום מערכות יחסים רומנטיות ובגירושין. משום מה, פרידות מחברים ומחברות שאיתם/ן לא חלקנו קשר רומנטי נדחקות הצידה. למרות שכיחותן הרבה, אנחנו ממעטים לדבר עליהן.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
רובנו סיימנו במודע חברויות כשהרגשנו שהן לא מיטיבות איתנו יותר, או כאלה שאיבדנו בהן עניין. החברה הטובה מכיתה ד' ועד הצבא גדלה להיות אישה די מעצבנת, החבר מהעבודה התגלה כאיש חופר שמרוכז בעצמו והקשר עם ההיא מהאוניברסיטה היה נהדר כל עוד למדנו יחד למבחנים. איך מזהים שקשר כבר לא עובד? איך "מתגרשים" מחבר טוב? מה עושים כשרק צד אחד מרגיש ש"זה כבר לא זה", ואילו הצד השני לא מבין את הרמז וממשיך לסמס? ומה עושים כשחברה טובה אומרת לך במילים יפות שנמאס לה ממך?
ספוילר: גם הצרפתים וגם גפן צדקו. להיפרד זה כואב מאוד, וממש במקביל, החיים עמוסים בפרידות ובלתי אפשרי להגיע לגיל בגרות ולהימנע מהן.
"הכרנו בטיול אחרי צבא והתחברנו תוך רגע. היא הייתה מצחיקה והיו לה מלא סיפורים. ממש נדלקתי עליה, לא במובן הרומנטי כמובן. פשוט רציתי להיות לידה. אני זוכרת ששיניתי קצת את מסלול הטיול שלי כדי שנוכל להמשיך לטייל ביחד. כשחזרנו לארץ עברנו שתינו ביחד לתל אביב. אומנם לא חלקנו דירה, אבל גרנו די קרוב ונפגשנו כמעט כל ערב. היינו רווקות תל-אביביות קלאסיות. רוב הזמן שתינו מלא יין וריכלנו על גברים. החברות הקרובה הזו נמשכה כמה שנים טובות. מתישהו היא הכירה את מי שהפך בהמשך להיות בעלה. ליוויתי את הזוגיות הזו מהרגע הראשון ומאוד שמחתי שהיא מצאה אותו. אחרי שנתיים הם התחתנו, וארגנתי לה מסיבת רווקות מהסרטים.
אני חושבת שהפער הגדול באמת נוצר כשהגיעו הילדים. בהתחלה, כשהראשון נולד, עוד הייתי שם. ביליתי שעות בשיחות על קקי וגזים וסימני מתיחה. ישבתי איתה שעות בגינות ציבוריות. אחר כך נולד הילד השני ואז השלישי, ולאט-לאט התחלנו להתרחק. אני נשארתי רווקה והתקדמתי בקריירה שלי. היא שקעה כל כולה באימהות. השיחות, בעיניי לפחות, הפכו למשמימות. זה לא שהיא לא התעניינה בחיים שלי, היא דווקא ניסתה. פשוט לא היה לה הרבה מה להגיד. מדי פעם היו לנו רגעים כיפיים שהזכירו את מי שהיא הייתה פעם, אבל רוב הזמן כבר לא היינו באותו מקום. נפגשנו פחות ופחות, ובכל פעם שהיא הציעה היה לי קשה להודות ביני לבין עצמי שממש לא בא לי. המפגשים האלה מעייפים אותי. הם לא כיפיים יותר. מתישהו היא אמרה לי שהיא מרגישה שאנחנו מתרחקות. גיחכתי בשקט ותהיתי בלב "עכשיו נזכרת? אנחנו מתרחקות כבר שנים". לא אמרתי לה כלום. מה אני יכולה להגיד? 'תקשיבי, נהיית משעממת ואני מעדיפה נטפליקס על פני עוד שיחה על הילד שלך?'"
(ד', בת 34)
"יש חברויות שמלוות אותנו המון שנים, ויש להן המקום שלהן לצד אירועים ושינויים שקורים בחיים. במקביל, יש כל מיני מערכות יחסים עם אנשים שאנחנו פוגשים במרוצת השנים", מסבירה ענת סלע, מומחית למערכות יחסים, יועצת זוגית, מגשרת משפחה וגירושין מוסמכת, מאמנת נשים וגברים למציאת זוגיות ומלווה בתהליכי פרידה. "האנשים האלה שאנחנו פוגשים באוניברסיטה, בעבודה או בצבא הופכים לאדם משמעותי שאיתו אנחנו חולקים את החוויה או את התקופה. ברגע שתם האירוע או מסתיימת התקופה מגיע המבחן האמיתי של החברות - האם מערכת היחסים הזאת באמת מחזיקה מעבר למסגרת שדרכה בעצם נפגשנו? הרבה פעמים החברות 'נכשלת' במבחן הזה, ומגלים חוסר התאמה. לפעמים זה מאוד מתעתע, כי יכול להיות לנו חיבור מאוד טוב עם אותו אדם סביב המאורע או התקופה, ואנחנו לא מצליחים לעכל שהוא הגיע לקצו.
"בנקודה הזו אדם מתחיל להרגיש שלא בנוח מול אותה מערכת יחסים, מול אותו חבר שהוא חלק איתו הרבה דברים אינטימיים בתקופה מאוד משמעותית. הבעיה היא שברוב המקרים אין איזה פיצוץ גדול. זו לא חייבת להיות מערכת יחסים רעילה ופוגענית. הצד השני לא בהכרח רע או עשה משהו רע, וזה בדיוק הקונפליקט. איך יכול להיות שמישהו שהייתי כל כך חשופה אליו ושיתפתי אותו במלא דברים נהיה פתאום לא מעניין? איך זה יכול להיות שפתאום זה לא עובד? לאן נעלם המכנה המשותף, מה השתבש, איך זה יכול להיות? וזה בדיוק העניין. זה לגמרי יכול להיות. עברנו הלאה, התקדמנו, קרו דברים בחיים והתפתחנו לכיוונים שונים. זה גם עניין תקשורתי וגם עניין של הדדיות".
סלע מקפידה להבחין בין הדדיות, שנדרשת בכל קשר שהוא, לבין שוויון - שלדבריה לא מתקיים ולא אמור להתקיים במערכות יחסים.
"הדדיות לא אומרת שוויון. הרבה פעמים אנשים מחפשים שוויון, אבל מערכות יחסים הן לא שוויוניות אף פעם. יש תמיד מישהו שנותן קצת יותר ומישהו שנזקק לקצת יותר. זה לא אומר שאם אני נותנת 50%, גם הצד שני צריך לתת 50%. גם חלוקה של 80%/20% היא בסדר גמור כל עוד שני הצדדים מעוניינים בה. כלומר, כל עוד מתאים לי לתת לך 20% ולקבל 80% או ההיפך, זה בסדר גמור. זה קצת כמו קיבוץ - תן מה שאתה יכול, קח מה שאתה צריך. מה שכן, חובה שתתקיים הדדיות מסוימת.
"מתי כל העסק מתחיל להיות לא הדדי? ברגע שהאחוזים שאני מקבלת לא מספיקים לי, אני מרגישה לא נתרמת ממערכת היחסים. לדוגמה, חברה שכשאת מדברת איתה את מרגישה שהיא שואבת לך את האנרגיות - מדברת כל הזמן על עצמה, על העולם שלה, על החיים שלה, ואילו לעולם שלך אין מקום לבוא לידי ביטוי. כשיש חוסר הדדיות בדרך שבה אני מתוגמלת מתחיל הקונפליקט. הדבר הכי חשוב הוא קודם לזהות את זה קורה. זה לוקח זמן, כי קשה להפנים שהמפגשים והשיחות כבר לא מה שהיו פעם. לוקח זמן להכיר בעובדה שחזרתי עכשיו ממפגש עם חברה והמפגש היה לי קשה. משהו בחיבור לא זרם, תקוע, הרגשת שאני לא מצליחה לבוא לידי ביטוי או שאין לנו כבר יותר שפה משותפת".
אז מה עושים אחרי שזיהינו?
"יש שתי אופציות: לבצע שיחה ולשתף בתחושות ואז לחתוך את הקשר, או לא לבצע שום שיחה ופשוט לחתוך.
"ברמה האישית, אני פחות מאמינה בשיחה כזאת. אני לא חושבת שמתפקידי לחנך את האדם השני. בעיניי לומר בפועל לחברה 'בואי תשתני' או להגיד לה מהן הציפיות שלי ממנה זה קטנוני. זו לא מערכת יחסים רומנטית, אני לא הולכת לישון איתה בלילה, לא קמה איתה בבוקר והיא לא האמא של הילדים שלי. אני יכולה להעיר את תשומת ליבה, אבל סביר להניח שזה לא ישתנה. זה הבן אדם שהיא. מבחינתי האחריות פה היא עליי, הדרך שבה אני חווה את התקשורת בינינו - האם היא מועילה לי, כן או לא? אפשר פשוט להגיע להבנה שהתקופה המשותפת שלנו הסתיימה, תקופת העניין הגיעה לקצה, ומה שצריך לעשות זה להוריד הילוך ולהפחית בתדירות המפגשים והשיחות.
"איך מורידים מינונים? פשוט נהיים פחות זמינים. לא עונים מיד לוואטסאפ, לא ממהרים לחזור לשיחת טלפון ולא רצים לקבוע פגישות. חשוב לקחת אחריות על הסיטואציה ועל התחושות שלך בתוך הסיטואציה, כי נורא קל להיגרר למקום שאתה לא רוצה להיות בו מתוך אותו קונפליקט, כי 'לא נעים להתאייד' או כי 'אני עלולה לפגוע'. לדעתי צריך להיות אמיצים ולהעז, ולא להישאר במקום שלא עושה לכם טוב".
אבל מה עם מערכות יחסים שכן חשובות לי? נגיד 20 שנות חברות. מה, פשוט לוותר?
"לא בהכרח לוותר אבל כן למנן. להבין שכל אחד נמצא היום בתקופה אחרת, וכל אחד זקוק היום למשהו אחר בקשר. כרגע הצד השני לא יכול למלא לי את הצרכים, אז אני מורידה הילוך. לא חייבים להיפרד פור גוד. אפשר גם להיפגש אחת לחצי שנה".
יחסים זה דבר דינמי. יכול להיות שבתקופות מסוימות נהיה קרובות יותר ובאחרות החברות תהיה על אש קטנה?
"כעיקרון כן, אבל יש פה טריק. נניח שמדובר בחברות ארוכת שנים והפרידה היא חד-צדדית. כלומר, רק צד אחד מרגיש הוא זקוק כעת לאש קטנה, ואילו הצד השני לא זקוק לשינוי. לא בטוח שתוכלו לחזור לאש גדולה בשלב אחר בחיים, כי ייתכן שהצד הזה ייפגע. צריך שהמינון ייעשה בצורה אלגנטית. וזה המקום לסייג ולומר שבאופן כללי, פרידות הן לא אלגנטיות. פרידות זה קשה ולא כיף. אי אפשר להיפרד מחברה אבל עדיין להישאר חברה שלה. יש כאן מחיר שחייבים לשלם. אם את נשארת איתה בקשר, זה יגבה ממך מחיר - אנרגיות, תסכול וכו'. אם את ממננת את התקשורת בתקופה הנוכחית ולא ממהרת לענות להודעות, אז המחיר הוא שהיא עלולה להיפגע, ויש מצב שהקשר נגמר לתמיד. בכל מקרה יהיה תשלום על זה".
מה ההבדל העיקרי בין פרידה בזוגיות לפרידה מחבר טוב?
"ראשית, חברה טובה לא ממלאת את אותו ארסנל רגשות שבן זוג ממלא. עם בן זוג מידת האינטנסיביות גדולה מאוד. אני חווה איתו חוויות גדולות ומשמעותיות באופן תדיר יותר מכל קשר, אינטנסיבי ככל שיהיה, עם חברה. היא לא עונה על צורך מיני, על צורך רומנטי או על צורך בהקמת משפחה, ואני לא חולקת איתה חלל משותף 7/24. שנית, להיפרד מחברה טובה ולהיפרד מבן זוג נתפס אחרת מבחינה חברתית. זה כאילו בסדר אם אין לך חברות אבל אם אין לך בעל, יש בעיה שמצריכה לכאורה פתרון. יש לזה משמעות סוציאלית שונה. שלישית, מבן זוג אי אפשר להתאייד או למנן מפגשים. פרידה מחייבת אותך בשיחה".
"אנחנו מה שנהוג לכנות 'חברי ילדות'. האימהות שלנו חברות, כך שהכרנו עוד כששנינו היינו בבטן, אבל הפכנו לחברים באמת רק בתיכון. יחד עם עוד שני בנים מהכיתה הפכנו למעין חבורה, ואני משער שבכיתה י"א-י"ב ראיתי אותם יותר מאשר את ההורים שלי. היינו ארבעה, אבל איתו החברות הייתה קרובה יותר. החברות המשיכה במהלך השירות הצבאי, למרות ששירתנו בבסיסים מרוחקים ונפגשנו מעט. השנים הראשונות אחרי הצבא היו התקופה הכי טובה שלנו. אני והוא שכרנו דירה ביחד, והשניים הנוספים גרו קרוב. נפגשנו כל הזמן והיינו חבורת בנים עם נושאי שיחה לא עמוקים במיוחד. באיזשהו שלב התחלנו להתרחק. לא קרה שום דבר ספציפי, פשוט החיים. אני מרגיש שהתפתחנו לכיוונים אחרים. פעם התאים לי לשבת על בירה בבר ולדבר על איזה ציצים יש לזאתי וכמה ההיא שווה ובאיזה חוף יש יותר כוסיות. היום זה כבר לא מתאים לי. הם צוחקים עליי. אומרים לי 'נהיית פמיניסט'. אני לא יודע אם נהייתי פמיניסט. אני חושב שפשוט התבגרתי. היום זה מרגיש לי מטומטם לדבר ככה על נשים. הסגנון הזה הוא כבר לא אני. זה פשוט לא מעניין אותי יותר. החברות נגמרה"
(ע', בן 30)
"אפשר לחלק את סוגי החברויות שיש לנו בחיים לשני סוגים עיקריים", אומרת ד"ר מיכל נס-אל, פסיכולוגית ומטפלת זוגית ומשפחתית. "הקשר הראשון מבוסס על 'אני אוהב אותך כי אני צריך אותך', כלומר התקשרות ממקום של צורך, הצד השני מספק צורך מסוים - אהבה, משמעות, תמיכה, הכלה, לפעמים אפילו יוקרה - כי אם חבר נחשב למשמעותי בעיני אחרים ואני לידו אז אני מקבל קצת מהאור שלו.
"הקשר השני מבוסס על 'אני צריך אותך כי אני אוהב אותך', כלומר אתה פשוט אוהב את האדם השני ולא בגלל שהוא בהכרח מספק צורך מסוים. זה הסוג הבריא יותר.
"בתוך סוג הקשר הראשון יכולים להיות קשרים שמבוססים על צורך, אבל הצורך הוא הדדי וזה בסדר גמור, אבל יכולים להיות גם קשרים לא טובים. קשר לא טוב הוא כזה שבו אתה מרגיש שמבקרים ויורדים עליך כל הזמן. סביר להניח שהצד השני חושב שהוא עושה לך טובה, שהוא לכאורה מציב לך מראה ומסביר לך איך ואיפה אתה צריך להשתנות, אבל בפועל מדובר בקשר רעיל. אם אני נפגשת איתך לקפה ומספרת לך על משהו שקרה לי, והתגובה שלך היא 'אבל את יודעת שאת כזאת' או 'אבל למה עשית את זה?' או 'זה תמיד קורה לך', אני אצא מהשיחה הזו מותשת ושלילית. זאת מערכת יחסים שבה הצד השני חושב שהתפקיד שלו בקשר הוא לתקן אותך או לעזור לך להתפתח, אבל הוא עושה את זה באופן מוריד. בדרך כלל, בקשרים כאלה, כולם חוץ ממך רואים את הבעייתיות.
"סוג אחר של קשרים שלא עושים טוב הוא קשרים שהופכים לטיפוליים, כשמתקיים חוסר איזון וכשאתה כל הזמן בצד הנותן ולא בזה המקבל. זה לא בהכרח מגיע ממקום של ניצול. פשוט צד אחד כל הזמן זקוק ליותר. רוב האנשים נמנעים בכלל להגיד שמפריע להם משהו. מה הם עושים במקום? לאט-לאט פורמים את הקשר. הם פחות זמינים, פחות מתראים, ממציאים תירוצים כדי לא להיפגש, ואז הצד השני נעלב ובכל מקרה הם יוצאים לא בסדר.
"הסוג האחרון הוא מערכות יחסים שעבדו טוב בשלב מסוים בחיים, והחיבור אבד מתישהו. לדוגמה, היינו חברות מכיתה ט', היינו בצופים ביחד, גדלנו ביחד, אבל מאז התפתחתי ואת נשארת קצת מאחור וכבר אין לנו על מה לדבר. אלו קשרים שאין בהם כלום מלבד נוסטלגיה ומעין 'תחושת חובה' כלפי הצד השני וכלפי ההיסטוריה המשותפת, אבל את לא באמת רוצה להיות שם. נוסטלגיה היא לא חברות. יש תחושת שעמום כשנפגשים, וזו הרגשה לא טובה. הרבה פעמים שני הצדדים מרגישים את זה, אבל אין אומץ להגיד משהו".
מה עושים כשרק צד אחד מתעייף? "אפשר להגדיר תקופה של התרחקות", מציעה נס-אל, "להגיד 'אני רואה שלא כל כך כיף כמו שהיה פעם. בואי נחליט שאנחנו קצת משהים את הפגישות שלנו ונראה אם יש געגוע, נבחן את זה'".
לגיטימי להגיד דבר כזה לחבר?
"לגיטימי לגמרי, אבל יש סיכוי טוב מאוד שהצד השני ייעלב עד עמקי נשמתו".
זה באמת מעליב.
"מעליב זה להיפגש עם העליבות שלך באותו רגע שבו הצד השני לא רוצה אותך, אבל כשעוצרים לנשום וחושבים על זה מבינים שאתה באמת לא מתאים לכל אדם כל הזמן. תראי, נעים זה לא יהיה. גם מבן זוג אי אפשר להתגרש נעים. מתי זה יכול להיות נעים יחסית? כשאת מצליחה להסתכל על הדברים מהחלק הבוגר והענייני שבך, כשאת מצליחה לא להיכנס למקום של קורבנות נוסח 'למה היא עשתה לי את זה?', אלא להגיד לעצמך 'רגע, גם אני יכולה להיות בסיטואציה זהה כלפי אנשים אחרים'".
"הוא תמיד היה יצור שלילי ודיכאוני, אבל היה לו הר של קסם אישי שגרם לי לרצות להיות שם. הכרנו באוניברסיטה, והעברנו שעות על גבי שעות בלמידה משותפת למבחנים ובהכנת עבודות הגשה. הוא חכם מאוד, יש לו תפיסת עולם מעניינת וחוש הומור מעולה. בתקופה ההיא כיניתי אותו ובצדק 'החבר הכי טוב שלי'. כשהלימודים נגמרו קרו לו כמה דברים בחיים שהפכו אותו לעוד יותר דיכאוני ושלילי ממה שהוא כבר היה. בהתחלה קיבלתי את זה וניסיתי כמו חברה טובה לעזור לו. הקשבתי לו, נתתי עצות, דאגתי שירים את הראש מעל המים. בשנה האחרונה זה נהיה יותר מדי. אני מרגישה שכל הקשר הזה מבוסס עליו ועליו בלבד. לחיים שלי אין מקום בכלל. כאילו לי לא קורים דברים בחיים ואני לא צריכה אוזן קשבת. הוא מנסה לפעמים להיות חבר, אבל רוב הזמן הוא שקוע בצרות שלו. אני לא מאשימה אותו, באמת יש לו הרבה צרות, אבל גם אני בן אדם. החלטתי להוריד בתדירות המפגשים שלנו. לאחרונה אני מסננת אותו יותר ויותר. אני מרגישה קצת אשמה כי אני אוהבת אותו והוא יקר לי אבל חלאס, נגמרו לי הכוחות להכיל אותו. אני לא פסיכולוג"
(ט', בת 29)
אתם מכירים את הסצנה הזו: בחור נפרד מבחורה, היא חוזרת הביתה שבורת לב ונמרחת על הספה, ואז מגיעה החברה הכי טובה שלה עם קופסת גלידה מנחמת, טישו לניגוב הדמעות וידיים שנפרשות לחיבוק אוהב. כן, זה מה שחברים טובים עושים עבורנו כשמערכות יחסים רומנטיות מגיעות לקצן, אבל מי ינחם אותנו כשהצד הזורק הוא חבר טוב?
"אפשר להתנחם אצל חברה אחרת או אצל בן הזוג", אומרת ד"ר נס-אל, "אבל אני חייבת לומר שבאמת יש משהו בודד בלהיזרק על ידי חבר כי זה כביכול מקום לא לגיטימי. זה לא נמצא בתוך הקונצנזוס של הפרידות שאנחנו מקבלים ומכירים בהן כחברה. פרידה בין בני זוג היא מוכרת, ואנשים מתייחסים אליה בחמלה ובהבנה.
"ובנוסף, אם חבר טוב שלי זרק אותי זה אומר עליי שאני חברה לא מספיק טובה. יש הלקאה עצמית במקום הזה. 'זרקו אותי' בתוך זוגיות זה נורמאלי. זה קורה לכולם, אבל 'חברה טובה זרקה אותי' זה כבר לא משהו שקורה לכולם, אז זה בהכרח מעיד עליי משהו רע. כשנפרדים ממך בזוגיות הכעס הוא זה ששולט. בחברות, לעומת זאת, העלבון תופס יותר מקום. כאילו היא שמה עליי סטמפה של חברה לא טובה ולא ראויה. לפעמים יש ממש שברון לב, כאב גדול כמו אחרי זוגיות שהתפרקה - ואין מה לעשות מלבד לקבל את זה, להבין שמשהו הסתיים ולהכיל את זה, להבין שאתה כבר לא עונה על הצרכים וזה בסדר ולא להיכנס למקום של הלקאה עצמית. ובמקביל להיות במודעות - יכול להיות שבאמת הייתי ביקורתי מדי, יכול להיות שבאמת השתמשתי יותר מדי במרחב בשביל הצרכים שלי".
"לרוב, אף חברה לא תושיב אותך לשיחה ותגיד לך 'בואי ניפרד'", מבהירה סלע. "לפיכך, גם פה, האלמנט הראשון צריך להיות זיהוי. את צריכה לקלוט שיש פה איזה דפוס שהשתנה. אם היית רגילה לשיחה כל יום ופתאום אתן מדברות שלוש פעמים בשבוע, ובהמשך פעם בשבוע, והיא לא חוזרת להודעות טקסט, את צריכה לזהות את זה. אחרי הזיהוי, ובהנחה שאת לא מעוניינת בפרידה הזו והקשר חשוב לך, אפשר לשבת לכתוב את התחושות והפעם דווקא כן למען את המכתב. להסביר שאת רוצה להבין מה קרה, לשאול אם עשית משהו לא בסדר, אם פגעת, לומר 'אני מרגישה שאת חסרה לי' ולשאול אם אפשר לתקן.
"מה יקרה מהנקודה הזו? שתי אפשרויות: הראשונה, תקבלי מענה בסגנון 'אחלה שפתחת את זה, אני שמחה שדיברנו, אני מרגישה ש...', או שתקבלי את אותה המשכיות של העדר תגובה. כלומר, תגובה צוננת או התעלמות, ואז צריך לקחת צעד אחד אחורה בשביל לנסות להבין מה בעצם קרה פה ומה זה אומר".
ומה עושים אם זו לא הפעם הראשונה שבה זה קורה לכם? אם אתם מאבדי חברויות סדרתיים? אם אתם מרגישים שיותר מדי אנשים קרובים בוחרים להתנתק מכם?
"דפוס חוזר יכול להגיע משני הצדדים", מבהירה נס-אל, "או שאני נופלת כל הזמן לחברויות שבהן אני בנתינת יתר, ואז צריך לבדוק את זה עם עצמי - למה אני חושבת שאני כל הזמן צריכה לטפל במישהו אחר - או שאני נזרקת שוב ושוב על ידי אנשים קרובים, וגם פה שווה לעשות בדיקה עצמית. למה אני לא מצליחה לספק מענים לצרכים של החברים שלי? אולי אני לא מטפחת מספיק את הקשר, אולי אני לא יוזמת אף פעם את המפגשים אלא רק נענית להם, אולי אני תופסת חלק גדול במרחב, ואולי באמת אין לי משהו מעניין להביא למרחב, וזה כנראה החלק שהכי קשה לקבל - ההכרה שאתה קצת משעמם. אבל אין מה לעשות, יש גם אנשים משעממים".
פורסם לראשונה: 10:10, 31.03.21
