לפני כמה שבועות, בקבוצה של מתמחים רפואיים שבדרך כלל עוסקת במאבק לקיצור בשעות המשמרות, שיתפה מתמחה בגינקולוגיה בכך שנמאס לה שנשים שבאות לבדיקות מתנצלות על שהן לא הורידו שערות "שם למטה". "זה נורמלי לגמרי, והאמת זה לא יותר מדי משנה (וגם לא זוכרים את זה אחר כך). תרגישו בנוח ותפסיקו להתנצל, כי אין על מה", היא כתבה. ולצד הסכמה גורפת מהמגיבים והמגיבות, הייתה גם הערת קטנה אך חשובה: "אני תוהה למה מתמחה בגינקולוגיה אומרת 'למטה' ולא אומרת פות". כנראה שזו הדוגמה הטובה ביותר לשורש הבעיה שלנו, כשאפילו רופאה לעתיד לא מסוגלת לקרוא לילדה בשמה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מאז ומתמיד לימדו אותנו להיות מובכות (ומובכים) ממילה כל כך ישירה, שמתארת את איבר המין הנשי בפשטות. אנחנו ננסה לגייס כינויים כמו "האזור הזה", "העניינים", "פושפוש", "תותה" או כל מילה אחרת שתפקידה למנוע מאיתנו להגות – חס וחלילה – את השם המפורש: "פות". ואם כבר אנחנו נאלצות לומר אותה, היא תהיה מלווה בהתנצלות או באיזה קול מתיילד, כאילו אנחנו חושפות סוד שהזהירו אותנו לא לספר.
אבל לאט-לאט – אולי מדי – המודעות לחינוך מגדרי ולמיניות הנשית החלו להעלות שוב מן האוב את המילה "פות", ולתת לה סוף סוף מקום של כבוד כמילה לגיטימית וכנראה הטובה והמדויקת ביותר שיש לאיבר המין הנשי כרגע. אמנם היא עוד רחוקה מלהתגלגל על הלשון שלנו בטבעיות, אבל על פי המרואיינים בכתבה, ב-2021 אנחנו כבר צריכות וצריכים להיות מסוגלים להגיד "פות" מבלי לבדוק אחרי זה אם מת העולם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מסתמן שמאז ומתמיד המילה פות לא הייתה נוחה לאנשים. הגילוי הראשון והיחיד שלה בתנ"ך הוא בספר ישעיהו פרק ג' פסוק י"ז, שם כתוב "וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן וה׳ פָּתְהֵן יְעָרֶה". המילה פתהן היא אחת מכ-1,500 מילים שמופיעות בתנ"ך פעם אחת, כך שנאלצו לפרש אותה מתוך הבנת הפסוק הזה בלבד, וכמעט כל הפרשנים (למעט רש"י, שכבודו במקומו מונח) הגיעו למסקנה שמדובר באיבר המין הנשי.
במקומות אחרים במקרא ובהמשך בחרו בכינויים אחרים כמו "גן נעול", "ערווה", "בית הבושת", "בית התורפה" ו"מקום הטינופת". לכן מובן מדוע כשהאקדמיה ללשון (שעוד נקראה ועד ללשון עברית) חיפשה את המילה הרשמית לאיבר, פות לא הייתה בעדיפות הראשונה. "אחד המפעלים של האקדמיה ללשון, שנמשך מהיום שהקימו אותה לפני 120 שנה ועד היום, אלו המילונים המקצועיים", מסביר ד"ר רוביק רוזנטל, סופר, חוקר שפה ובעל האתר "הזירה הלשונית". "יש מאות מילונים כאלה. ליצירת מילון כזה לוקחים קבוצת אנשים מהתחום ומחברים להם אנשי לשון, וביחד הם יוצרים את המילון המקצועי. ב-1939 הקימו ועדה של שישה רופאים בתחום הגינקולוגיה שנתנו את ההמלצות שלהם למילים, ואחר כך העבירו את זה לטיפול של בלשנים שהכינו רשימת מונחים. את שמות המונחים העבירו ב-1940 בירוקרטיה לשונית שלמה. הם בכלל לא המליצו על פות אלא על ערווה, כי המילה הזו הייתה כבר בשימוש וכבר התרגלו אליה. אבל הוועדה הסופית, שהיא הקובעת, החליטה על פות מהסיבה שערווה יש גם לגברים. בעיניי זה די מדהים שמילה שצצה בתנ"ך באופן חד-פעמי הפכה למילה הרשמית".
6 צפייה בגלריה
''מין נחשב לתחום הטאבו הבולט ביותר לאורך כל הדורות''. ד"ר רוביק רוזנטל
(תמונה: אריק סולטן)
אז למה בכל זאת כל כך קשה לנו איתה?
"יש הרבה תחומי טאבו, נושאים שלא מדברים עליהם, ושאם כבר מדברים עליהם יבחרו במילים עוקפות. בין התחומים הבולטים נמצאים הפרשות הגוף, כלומר קקי ופיפי, שיש להם הרבה כינויים כמו מספר אחד ומספר שתיים, גדולים וקטנים. אפילו בית שימוש הפכו להיות מילים לא מנומסות, אז עברו לשירותים או נוחיות. כמובן שמין נחשב לתחום הטאבו הבולט ביותר לאורך כל הדורות".
ועדיין, מילים שמתארות את איבר המין הזכרי פחות גורמות לנו לאי נוחות.
"הטאבו כלפי נשים הוא הרבה יותר חזק מסיבות תרבותיות. לגבר בדרך כלל יש סימנים חיצוניים לכך שיש לו איבר, וזה חלק מגאוות המין הגברי. יש אומרים שזה הסמל שלה. ולכן השימוש במילה 'זין' הוא כל כך שגור ובכל מקום. וסביב האישה תמיד היה הרבה יותר הסתרה. כמובן שזה קשור לשליטה בנשים ולערכי המשפחה השמרניים.
"במקורות היהודיים, ויש גם מקבילות במסורות האחרות, אסור בכלל להסתכל על הפות של האישה, כי הוא כביכול מפתה. תרבותית האישה היא פיתוי מהלך (יש גם כאלו שאומרים שהמילה פות מגיעה מפיתוי, ולמרות הפיתוי לחשוב ככה, אין לזה סימוכין). ואז באו רבותינו ואמרו על כל דבר מפתה שהוא 'ערווה', ושצריך להסתיר מפני שהוא פוגע בערך המשפחה – בין אם זה השיער שלה, הקול שלה וברור שגם הערווה שלמטה. היום החזה והשדיים הרבה פחות טאבו, הם כבר כמעט טכניים, אבל כשמגיעים לשם, למקום הכי נסתר, למקום שאליו הכול מתנקז, הטאבואים האלה הרבה יותר חזקים".
שרון אורשלימי, דוקטורנטית לניהול מערכות בריאות ומחנכת למיניות בריאה, ממקמת את ראשית הבעיה קרוב יותר על הרצף ההיסטורי, בתקופת המנדט. מבחינתה, במקום מתכון לפיש אנד צ'יפס פריכים או הומור משובח, הבריטים השאירו לנו את הבושה. "היהדות תמיד ספגה מהקהילות שמסביבה, ובסופו של דבר אנחנו היינו חלק מהמנדט הבריטי, מהקולוניות של האימפריה, והאימפריה ייצאה הרבה מהאתיקה המינית ומהחוקים שקשורים למיניות למדינות שהיו בשליטתה. הרבה חוקים שהיא הביאה היו נהוגים פה במשך הרבה שנים וחלק עדיין נהוגים, למשל חוק ההפלות שהיה נהוג פה עד 1977, או חוק גיל ההסכמה ליחסי מין. השמרנות הוויקטוריאנית הנוצרית עברה אלינו ופגשה את הלוקאליות – את היהדות והאיסלאם".
אורשלימי מספרת שאפילו היא עברה מסע עם המילה פות. "הרבה שנים ניסיתי להבין באילו מילים אני רוצה להשתמש. בתור סוציולוגית וחוקרת ברור שאני משתמשת במילה פות, אבל כמחנכת למיניות כל הזמן ניסיתי להבין באיזו מילה להשתמש, כי קודם כל פות זה תיאור חלקי, זה מתאר רק את החלק החיצוני, והנרתיק זה החלק הפנימי, התעלה. לכן תמיד אני אגיד פות ונרתיק – אבל מה, אני ארנק? אני גם רואה את הקהל שלי כשהן שומעות את המילה 'פות'. אני כבר רגילה אליה, אז אין לי בעיה איתה, אבל אני רואה את הפנים ואת חוסר הנוחות של השומעות.
6 צפייה בגלריה
''אני אוהבת את המילה 'פות' אבל אני יודעת שהיא קשה לאנשים''. שרון אורשלימי
(צילום: דפנה אייזנרייך)
"ניסיתי להבין מהי המילה שאני רוצה ומאוד אהבתי את המילה וגינה, שהיא גם נקבה, אבל היא בלועזית ואני לא רוצה. מה גם שנערות שלא צופות בפורנו לא מכירות את המילה. נערים מכירים כי הם צופים, אבל נערות שואלות 'מה זה?'. בסופו של דבר, אני אוהבת את המילה 'פות'. אני חושבת שזו מילה מאוד חמודה, אבל אני יודעת שהיא קשה לאנשים ולנשים".
איך את מסבירה את זה?
"אני יודעת שאנחנו מעבירות מסרים סותרים – בשיעורי חינוך מיני אנחנו אומרות שזה איבר פרטי, שגם מעניק הנאה וגם לפעמים כואב (בווסת למשל), ואז אני מראה להן תמונה – שזה סותר את הפרטיות. אני שואלת אותן למה זה שונה מאצבע, מכתף. הן הרי מכירות כל חצ'קון שצומח להן, כל שערה סוררת, אז למה הן לא מכירות את הפות ברמה כזו?"
למה באמת?
"אני חושבת שקודם כל זה כי לא לימדו אותנו. אין הרבה ספרי ילדים שמראים לנו את האיברים האלו – יש ספרים שמלמדים על גוף האדם אבל בלי האיברים האלו. זה כמו שאני אצייר גוף בלי ידיים".
קצת כמו ברבי וקן.
"נכון. אם אין חינוך מגיל קטן לניימינג, לשִיוּם האיברים האלו, אז בבגרות יהיה יותר קשה להכיל את השמיעה שלהם או את ההגייה שלהם. אני חושבת שהרבה פעמים שפה משקפת את המציאות. כלומר זה שאין לנו מילה למשהו – מה זה אומר על ההיכרות עם איבר המין? עם הקבלה של איבר המין? ואם אין לילדה קטנה את השם של האיבר, איך היא תגיד כשמשהו לא בסדר או כשמישהו פוגע בה? כלומר הצורך ללמד את המילה הוא לא רק ברמת האידיאולוגיה הפמיניסטית, או כדי לדעת מה עושה לי טוב ביחסי מין, אלא ממש פיקוח נפש. גם בכל הנוגע למחלות ובעיות של פות ונרתיק. נשים באות לרופאים ואומרות 'מגרד לי שם למטה', הן לא יודעות שפות ונרתיק זה לא אותו דבר, אז מאיפה הרופאה אמורה לדעת איפה מגרד לה? בשפתיים? באזור החיצוני? בתוך תעלת הנרתיק? אלו מחלות שונות לגמרי וטיפול אחר לגמרי. עצם זה שאין לנו שפה ואין לנו היכרות יכול להשפיע.
"כשהייתי מייעצת באתר אינטרנט, עניתי על 20 אלף שאלות. הרבה פעמים נערים ונערות כתבו 'כוס' ו'זין' כי אין להם מילים אחרות, ואני הייתי עונה ב'פות' ו'פין' ובסוגריים כותבת: 'אלו המילים התקניות שאני מעדיפה להשתמש בהן'. גם בקבוצות שאני מעבירה יש לי כללים. אני אומרת 'אתם יכולים להגיד הכול, אבל יהיו מילים שאני אסמן לכם לנסח מחדש, והן 'לזיין' שאני לא מוכנה לשמוע, 'כוס' ו'זין'. זה חשוב לי כי זה לתת דוגמה, תרגול וחינוך".
ולמה בעצם ההתנגדות החריפה למילה כוס?
''כמילה זה תרגום לפות בערבית, אבל היבוא שלה לעברית הביא להנמכה ולקונוטציה של לכלוך. היא הפכה למילת גנאי. העברות שלה עבר השפעה תרבותית שקשורה גם לגזענות. אבל אם הייתי ערבייה וזו הייתה השפה שלי – לא הייתה לי בעיה איתה. זה ההקשר התרבותי שבו היא נאמרת. וזין אני בכלל לא סובלת, בגלל שזה כלי זין, שזה אלימות".
ואולי באמת זו התמצית: בעוד שכוס זו מילת סלנג שנוהגים להגיד דווקא, כדי להראות שלא אכפת וכשרוצים להביע חוצפה ועזות רוח, ולעומת זאת וגינה היא מילה קרה ורפואית, שהופכת את ההתעסקות לסטרילית ונטולת מיניות, פות היא מילה ישירה וכנה, שמגלמת בתוכה את כל רובד המשמעויות של האיבר. ובהיותה חשופה ונטולת "הילות" שעוטפות אותה, בין אם סלנג "מלוכלך" או מדעיות "נקייה", היא הופכת לכל כך מביכה.
אך למרות כל אלו, אורשלימי מאמינה שהמצב כיום רק הולך ומשתפר. "באופן כללי אני חושבת שיש הרבה יותר חינוך מיני פמיניסטי שמכיל רב-מגדריות, יש הרבה יותר חינוך למיניות בריאה, וזה הרבה יותר ברור למערכת החינוך ולמערכת הבריאות שהדבר הזה צריך לקרות. יש המון מחנכות למיניות שחורשות את השטח. אני גם הכשרתי הרבה מורות, גם בקהילה הדתית וגם בקהילה החילונית. אני מודה שאנחנו חלשות יותר בקהילה הערבית, אבל זה השלב הבא לדעתי.
"כשכתבתי את התזה ב-2011, הייתי היחידה שדיברה על זה שיש לה כאבים כרוניים (וולוודיניה) בפנים גלויות, עם השם המלא. לא היה שום אתר בנושא. הייתה רופאה אחת בארץ שטיפלה בזה. זה היה הדבר הכי מושתק, והיום יש יותר מומחיות, זה מופיע בסילבוס של לימודי גינקולוגיה. אותו דבר עם חינוך מיני, יש מלא ארגונים ויוזמות עצמאיות. אני חושבת שהשינוי הזה מביא את המילה להיות הרבה יותר נוכחת במרחב, ואני גם חייבת להגיד שאולי מאבק MeToo תרם לזה, כי בין היתר זה עוסק בפגיעה באיברי המין. הפסקת הבושה סביב פגיעה מינית וגוף עלתה מדרגה, ובתוך זה גם יש יותר חשיפה למילה פות ודיבור שלה".
אורשלימי מצביעה על שינוי שמגיע מהכיוון של הדור הצעיר. "לפני כמה שנים, אחת מהקולגות שלי העבירה סדנה לחינוך מיני, וכשהיא אמרה 'פות' בנות אמרו 'איכס', אז היא הוציאה סטיקר 'לא אומרים איכס על פות'. היא הדפיסה את זה על מדבקות שהן התחילו לתלות בכל מיני מקומות. יש גם מחזה לילדים 'הגוף שלי הוא רק שלי', ושם מלמדים את שמות האיברים ואת המילים פות ופין. זה יחסית חדש, אבל יש מלא ניצנים שביחד מביאים לשינוי בסביבה ובגישה. גם היום סביר שאני אגיד ביותר קלות שכואב לי הראש מאשר שכואב לי הפות, או שמגרד לי בראש מאשר מגרד לי בפות. אבל אני רוצה שזה יהיה נוח להגיד את זה כשצריך, ולכן המשימה שלנו היא לתרגל להגיד את זה ולשמוע את זה".
מי שכבר עכשיו מתרגלת את זה ועוזרת לנשים אחרות לתרגל זו מורן ערד, אמא לשתי בנות, פיזיותרפיסטית רצפת אגן ומלוות נשים לבריאות ולאיכות חיים טובה. העוקבים אחריה ברשת נחשפים לא רק לצורה הכנה שבה היא מדברת על בריאות איברי המין, אלא גם לדרך הישירה שבה היא מחנכת את בנותיה, כבר מגיל צעיר, לקרוא לפות בשמה ולדעת איך הגוף הנשי נראה ופועל.
"אני חושבת שמה שבעיקר הניע אותי היו לימודי גינקוסופיה - קורס של שנה שכלל בתוכו את הבריאות של האישה ואת כל האספקטים של מה זה להיות אישה בפן הנפשי, הרוחני והפיזי. בין הנושאים שהתייחסנו אליהם היו גם הווסת, הפות ומיניות.
"שנתיים אחרי לימודי הגינקוסופיה החלטתי להתמחות בפיזיותרפיה של רצפת אגן, ואז גם המפגשים שלי עם נשים נהיו עוד יותר אינטימיים ממה שהם היו קודם. כחלק מהמפגש איתן אני שואלת הרבה שאלות שקשורות לאיברים. ואז צריך לדבר את זה – על הפות, על הווסת. שפה זה תמיד משהו שקרוב לליבי, וחשוב לי להיות מדויקת במה שאני אומרת ובמסרים שאני מעבירה, וגם פה. במפגש עם נשים שמתי לב שהן לא מצליחות לדייק את עצמן, שהן נבוכות, מתפתלות. אני שואלת שאלות פתוחות, והן פשוט מספרות על 'שם', 'למטה', 'במפשעה'".
לדבריה של ערד, הקושי לבטא את המילה הוא סימפטום של קושי פנימי יותר, מורכב יותר, ומצביע על חיבור בין השפה לגוף. "זה בהחלט חלק מהניתוק שחינכו אותנו אליו – אנחנו לא משתמשות במילה כי לימדו אותנו שזה אזור מלוכלך, גם בגלל הדם וגם בגלל ההקשר ליחסי מין או לחשק מיני נשי, ואנחנו לא מרגישות עם כל הדבר הזה בנוח ולא בטוחות שאנחנו רוצות להתחבר לדבר הזה. עבור הרבה נשים זו תיבת פנדורה: לפתוח משהו שלא ברור עד כמה עמוק הוא יכול להגיע ולאן זה ילך – ליחסים עם אמא, ליחסים עם אבא, להטרדות המיניות, לתקיפות המיניות שהן אולי מדחיקות, למיניות שלא מסופקות ממנה, למבוכה מול בן או בת הזוג.
"כל האזור עצמו טעון, וכל הנושא של הווסת טעון וכל הנושא של מיניות הוא טעון. יש פה כל כך הרבה מטענים שצריך מאיפשהו להתחיל לפרק את זה. הרבה נשים שבאו איתי במגע בסדנאות או בטיפולים אומרות לי אחר כך: 'עצם זה שראיתי אותך מדברת על זה, מניחה יד מבחוץ על הפות, שזה יצא ממך בכזאת קלות ובקז'ואל, זה הפך את זה ליותר נוח לדבר על זה'. אז עצם זה שאנחנו עושות מודלינג זה מאוד עוזר לפתוח את השיח".
למי שמעוניינת, או מעוניין, להצטרף למהפכה, ערד מציעה קודם כל להתחיל להתאמן על הרגע הזה לפני שאנחנו אומרים את המילה 'פות'. "להרגיש את האי נוחות ולהבין שאין לה באמת בסיס. שזה כמו שאני אגיד אף או כתף.
"כדאי להתחיל איפה שקל, אולי עם ילדים קטנים זה יותר קל כי הם פחות נושאים על גביהם את כל הפרשנויות שאנחנו אספנו לאורך השנים. לפעמים זה קל להתחיל עם חברות. להתחיל להגיד את המילה הזו קצת יותר. ולשים לב לאיבר הזה ביומיום שלי - אם אני מרגישה שם משהו - ולדבר על זה. כי זה כל כך לא מדובר בין חברות ונשים. כדאי להתחיל לפרק את הבושה ואת הבדידות והאיסור סביב זה. והדבר הבא זה להסתכל ולחשוב על המיניות שלנו - עם אילו מטענים גדלתי ועם מה באתי מהבית, ואילו חיים אני באמת רוצה לעצמי, איזו מיניות אני באמת רוצה לעצמי".
את חושבת שאם השיח יהיה יותר פתוח וחופשי, זה גם ישפיע על המיניות?
"לגמרי, כי אם אני אדבר על זה אולי אני גם ארצה לדעת יותר, ואולי אכיר יותר את המנגנון הנשי. ואז, כמו שאני אומרת את המילה פות, אולי אני ארצה לדעת איך היא נראית ואבין יותר את איבר ההנאה של הנשים ואיך הוא באמת נראה, ואבין שהעיקר בהנאה של נשים זה המוח, ושאנחנו צריכות להיות רגועות ונינוחות ואהובות, ושיחסי מין זה לא רק חדירה, ואלמד לזהות אם אני חווה אורגזמה או רק נהנית, ואם אני חווה אורגזמה מגירוי חיצוני או פנימי, וכמה זמן אורגזמה נמשכת, ואם אני יכולה לחוות יותר מאורגזמה אחת. אלו דברים שאני גיליתי מתוך המסע המפרך שלי, ומתוך הגילוי וההתנסות והרגעים הפחות נעימים והפחות מוצלחים, היום אני במקום אחר שבכלל לא דמיינתי שהוא אפשרי לי. ואני רוצה שכולן ירגישו את זה. זה מגיע לנו. זו זכות בסיסית".
את שמה לב שמתחיל להיות שינוי?
"הדוגמה הכי מוחשית שלי לשינוי זה אצל בן זוגי. לפני שנתיים פתאום שמעתי אותו אומר את המילה 'פות', לא זוכרת באיזה הקשר, אולי של אחת הבנות. הוא אמר את זה באגביות כזו, וממש טפחתי לעצמי על השכם, כי זו העבודה – לגרום לזה להיות נוח בבית".
גם ד"ר רוזנטל מצביע על מגמת שינוי: "החברה המודרנית נוטה בדרכים שונות לערער על תחומי טאבו ולדבר עליהם הרבה יותר, בוודאי ב-70-60 שנה אחרונות. אז גם הטאבו הזה מתערער, ולכן זה הופך למשהו שאפשר לקבל אותו, ואני מאמין שזו המגמה".
אז אתה מאמין שבעוד כמה שנים להגיד ''פות'' יהיה כמו להגיד ''חזה''?
"מאוד יכול להיות, אם כי תמיד זה יהיה המקום הכי דרמטי. אבל זה מקבל יותר ויותר לגיטימציה. עובדה שזה מה שקרה למילה 'וגינה'. הרי לפני כמה זמן רצה בתיאטרון הבימה, התיאטרון הלאומי, ההצגה 'מונולוגים מהווגינה', ואף אחד לא צייץ. 'מונולוגים מהפות' לא היה עובר עדיין להערכתי, אבל אני חושב שגם המילה פות תיכנס יותר ויותר לשיח. הפותמוביל שהתפרסם בפרשת אייל גולן הוא עדות לכך שזו כבר מילה שמשתמשים בה".
