אמש (ד') עלה ב-ITV NEWS, ערוץ הטלוויזיה העצמאי בבריטניה, סרט דוקומנטרי העוסק בפרשת האונס הקבוצתי באיה נאפה, ומביא לראשונה את עדותה של הצעירה בת התשע עשרה שנכלאה במשך חצי שנה בתואנה שבדתה את האונס, שבו מעורבת לכאורה קבוצת צעירים מישראל. כצפוי, הרשתות החברתיות מיד התמלאו מחדש בוויכוחים על המקרה, ובטענות שממשיכות להריח מהאשמת הקורבן - תופעה שאני נאבקת בה מדי יום יחד עם תנועת השטח 'כולן' ומאות הפעילות של צעדת השרמוטות תל אביב-יפו. קשה להסביר עד כמה אני כועסת כשהציבור בוחר שלא להאמין לנפגעת שכל פשעה היה שבחרה לסמוך על הרשויות הקפריסאיות ולהתלונן.
זה מרגיש כמו לפני אלפיים שנה, אבל זה קרה לפני בקושי שלושה חודשים. מרגע שהפרשה התפוצצה, ידעתי שכל רצוני הוא לנסוע לקפריסין ולעמוד לצידה של המתלוננת עם שלטי "מאמינה לך!", בדיוק כמו שאני ויתר הפעילות החברתיות עושות בשביל כל נפגעת אחרת בישראל. ידענו כולנו שיש כאן עוולה אדירה כלפי הנפגעת והתלבטנו מה לעשות ואיך יימצא התקציב הנדרש כדי להגיע אליה. ואז, ברגע אחד, הכריזו שיוצאת משלחת מאורגנת כדי לתמוך בנפגעת, ופתאום התחלנו לקבל עוד ועוד הודעות מנשים שמוכנות לעזור בלממן את הנסיעה הזו. משם השבוע הזה כבר זכור לי כטירוף אחד גדול. לרוץ להדפיס שלטים, חולצות באנגלית, לאסוף תמיכה ומשאבים, לארגן כרטיסים לארבע חברות מדהימות שהחליטו לעצור את חייהן ולהצטרף למחאה. לארוז, לדברר, לפרסם, לרגש.
אני לא חושבת שהספקתי אפילו להפנים לאן אנחנו נוסעות עד הרגע שבו נחתנו. ופתאום אמא שלה מגיעה אלינו, אומרת מילים של תקווה ואהבה, כאילו הבת שלה לא כלואה כבר חצי שנה במדינה זרה בגלל שהעזה להתלונן על אונס. חברות שהיו איתי שם יודעות שהלילה שבילינו בקפריסין היה לילה מאוד קשה עבורי. שתיתי כמו שלא שתיתי הרבה זמן. רציתי לשכוח למה אנחנו שם. רציתי להרגיש כמו בטיול שנתי, ולא כמו במשלחת שנוסעת לתמוך בנפגעת אונס קבוצתי מצמרר.
רק כשקמתי בבוקר הבנתי כמה קשה היה לי, ואפילו לא ידעתי להגיד את זה. כל עוד הייתי בעשייה, לא היה לי זמן לעצור ולהתמודד עם המשקל הרגשי של הנסיעה הזאת. אבל ברגע שנחתי פתאום עלו הדמעות וחשבתי עליה, צעירה שנסעה לחופשה עם חברות ומצאה את עצמה בסיוט מתמשך. לא יכולתי שלא לדמיין את בנות התשע עשרה שאני מכירה, וידעתי שזה יכול היה לקרות לכל אחת מהן. באותו רגע פרצתי בבכי על כל אותן נשים שפגשתי בשנים האחרונות, נשים שסיפרו לי על סיוטים כאלה ואחרים ועל עוולות של מערכת משומנת שמטרתה להצדיק אנסים.
בין רצון לחבק לרצון לשרוף את העולם על אכזריותו
בהפגנה עצמה היינו כמו צוות שטח מיומן - אחת מחלקת שלטים וסטיקרים, אחת מצלמת ומשדרת לשלוש רשתות חברתיות שונות, אחת מתראיינת למדיה ישראלית ובינלאומית, וכולנו עסוקות-עסוקות-עסוקות. למי יש זמן לחשוב על נערה אומללה כשאת צועקת מדם ליבך? וכל הזמן הזה הסתכלתי עלינו ואמרתי לעצמי: זה מה שחסר בעולם הזה. צבא של פמיניסטיות שיילחמו עבור כל נפגעת. ואז היא הגיעה, והיא נכנסה מוסתרת כולה, כאילו שיש לה במה להתבייש, כאילו שהיא הבעיה בסיפור הזה, ושוב רציתי למות. כל היומיים האלה נעו בין רצון לחבק אותה לרצון עז לשרוף את העולם על אכזריותו.
ההפגנה נגמרה, היא נסעה, ואנחנו המשכנו להתראיין ולהפיץ. אני זוכרת כתב בריטי שניהל איתי סמול-טוק על הפרשה והפעילות, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה האם התקשורת הבריטית הייתה עומדת לצד הנפגעת גם אם האנס היה בריטי והנפגעת ממדינה אחרת? האם הכל פוליטיקה או שיש סיכוי שהאסימון על האשמת הקורבן מתחיל ליפול בעולם?
הגענו לנמל התעופה מותשות לחלוטין. כשמישהי אמרה שהנפגעת נכנסת, הסתובבנו אחורה כדי לקבל את פניה. אני זוכרת ששלחתי לה נשיקות באוויר כי לא הצלחתי לחשוב איך עוד אפשר לחבק אותה. אני זוכרת שהיא ואימה ניגשו אלינו להגיד תודה, ושהיה לי את האומץ לומר להן כמה מילים של אהבה ותמיכה. כל מה שרציתי היה להגיד לה שכולנו מאמינות לה ועומדות לצידה. וכשהיא הורידה את הצעיף וחייכה אלינו, קיוויתי שהיא מרגישה עד כמה אנחנו איתה. איך כל אחת מאיתנו, מדם ליבה, מחבקת אותה ומאמינה לה. כי לתרבות האונס אין לאום ואין גזע, וכולנו חיות אותה, והצורך שיאמינו לנו כשאנחנו מספרות על הפגיעה שלנו הוא אנושי, ולא תלוי תרבות או מנהגים.
לא מקרה בודד
ופתאום זה מרגיש כאילו עברו מאז אלפיים שנה. כבר הספקנו לשמוע על עוד מקרי אונס, גם קבוצתי, כבר הספקנו לריב עם אלף טרולים באינטרנט ולהסביר לאלפי אנשים למה אנחנו מאמינות לכל אישה שמשתפת, אבל כשראיתי שהסרט עלה לשידור, שוב התחלתי לבכות. ממש כמו בקפריסין, באותו רגע שבו עיכלתי מדוע כולנו נמצאות שם. כי יש צעירה שנסעה לחופש וסיימה בתוך סיוט, ויש מערכת שלמה שעושה את העוול הזה לעוד ועוד נפגעות, ויש עולם שלם שצריך לשכנע שנשים לא קמות בבוקר לכדי בדות אונס, ולהאשים אותן בעדות שקר זה לא יותר מטריק עלוב של פוגעים.
אם לא הייתי מקדישה את החיים שלי כדי להאמין לנפגעות, אין לי מושג איך הייתי שורדת את העולם הזה, על כל האלימות שהוא מביא איתו. אני לא יודעת איך הייתי מצליחה לקום בבוקר ולהתנהג כאילו הכל בסדר, כשהכל ממש לא. ואם עדיין לא הצטרפתם למאבק שלנו, אני כאן כדי להזכיר שהנפגעת הבריטית היא לא מקרה בודד, ושיש לנו עוד דרך ארוכה עד שאמונה לנפגעות תהיה ברירת המחדל בחברה שלנו. אנחנו צריכות אתכן ואתכם איתנו במאבק הזה, בשביל הנפגעת הבאה.
ברכה ברד היא מנכ"לית עמותת "כולן" - תנועת שטח פמיניסטית הפועלת להשמעת קולן של נשים, ונפגעות אלימות מינית בפרט, ולעיצוב השיח הציבורי. לתמיכה בפעילות היכנסו לכאן.
