"אני יודע/ת בוודאות שעם האדם הזה אני לא רוצה לחיות. אני פשוט מחכה שהילדים שלנו יגדלו קצת". את המשפט הזה אני שומעת הרבה בקליניקה, לפעמים אפילו משני בני הזוג, במסגרת השיחות האישיות שאני מקיימת איתם כחלק מהתהליך הזוגי. כשאני שואלת עד מתי הם מתכוונים לחכות, כמעט תמיד התשובה היא: "כשהילדים יהיו יותר בוגרים ויתחזקו קצת".
אפשר להבין את התפיסה הזו. יש בה היגיון, היא חשובה, נכונה בהרבה מובנים וניזונה מעמדות ואמירות די נפוצות. יחד עם זאת, כמו עם כל הנחת בסיס נחרצת שיש לה משקל גדול מאוד בחיינו, חשוב שנבחן ונאתגר אותה, נרחיב את ההשקפה הקיימת ונאפשר לעצמנו בחירה מושכלת ומודעת שתאפשר לנו פשוט לחיות טוב יותר. בדיוק בשביל זה הכנתי מספר נקודות למחשבה, צדדים נוספים של הסוגייה הזו שכדאי להכיר, ושאלות ששווה שנשאל את עצמנו.
מה עוד הם לומדים מאיתנו?
ילדים זקוקים ליציבות וביטחון, וגירושים הם אחד מאירועי החיים שללא ספק מערערים ומוציאים מאיזון. יחד עם זאת, חוץ מביטחון ויציבות, ילדים גם זקוקים לדברים נוספים. הם צופים בנו, מרגישים אותנו וסופגים את האווירה הכללית בבית.
גם אם אנחנו מאמינים שהם גדלים בסך הכול בבית רגוע ונעים שלא רואים בו ריבים, הם מסתכלים על הניואנסים הכי קטנים של השיח בינינו ושל הבעות הגוף והפנים שלנו, יודעים אם ההורים שלהם שמחים ומרוצים או כבויים, דחויים, בודדים או מרוחקים, ובעיקר, הם לומדים מאיתנו איך מערכת יחסים נראית, ומה צריך לעשות כשיש משהו בחיים שמפריע לנו.
במובן הזה, הרעיון הוא לא בהכרח להחליט שאני אלמד את ילדיי ואראה להם שאני הולכת אחר האמת שלי, או לא נשארת במקום שלא טוב לי. מה שחשוב הוא להבין שהילדים שלנו מרגישים יותר ממה שנדמה לנו, ולומדים מאיתנו כל מיני דברים שגם עליהם יש לנו אחריות.
כלומר, כדאי מאוד שנבין שאם רע לנו במערכת היחסים ואנחנו בכל זאת נשארים בה, זה לא בהכרח יותר טוב עבור הילדים שלנו. חשבו על הדברים שוב מפרספקטיבות נוספות, היעזרו באנשי מקצוע שיעזרו לכם לבחון את ההשלכות במקרה הספציפי של כל אחד מהילדים שלכם, ונסו להבין מה הילדים לומדים מכם במובן הרחב.
יש דברים חשובים לא פחות מגיל הילדים
שני, בת להורים גרושים, שיתפה אותי בהרגשתה: "הם בקושי דיברו, וכשהם כבר כן היו מדברים, השיחות שלהם התגלגלו מהר מאוד לריב. הרגשנו את הזלזול ואת הדחייה, ואת כל הסבל שהם גרמו האחד לשנייה. מה שמדהים הוא שהיום הם חברים ממש טובים".
הספר "ילדים להורים מתגרשים" (הוצאת ספרים "אח" בע"מ), אשר מביא ממצאי מחקר שבוצע בבריטניה על ידי צוות רב-תחומי של חוקרים מובילים בתחומם, מתאר כיצד בעבר התקיימה התפיסה שילדים צעירים יושפעו יותר מהפרידה, בגלל שהם מפחדים יותר נטישה, פחות נגישים לתמיכה ופחות מבינים מה קורה.
אך תפיסה זו הוטלה בספק כשגורם הגיל התערבב לעיתים עם משתנים אחרים. על פי אותו מחקר, היבטים נוספים שמשפיעים על הילדים הם היחסים האישיים עם כל אחד מההורים, איכות מערכת היחסים בין ההורים עצמם, הנגישות למקורות תמיכה כמו חברים, סבים ואנשי חינוך, שיתוף נאות של הילדים בהחלטות הנוגעות להם, ומעבר מהיר והתבססות בשגרת חיים חדשה. כלומר, כשאנחנו שמים את כל ההחלטה שלנו להיפרד על היבט גיל הילדים בלבד, אנחנו עשויים להתעלם משיקולים חשובים נוספים שצריך להתייחס אליהם.
המלצתי היא שתבדקו עם עצמכם מה הילדים באמת רואים ומה זה יכול לעשות להם, ושאלו את עצמכם איך העובדה שאתם מחליטים להעביר שנים נוספות של מרחק ובדידות תשפיע על שאר המשתנים, כמו איכות מערכת היחסים שתהיה ביניכם לאחר הפרידה. חשבו גם על הדברים הנוספים שמשפיעים עליכם ועל הילדים, ואם אתם מחליטים להישאר, דאגו שבאמת יהיה להם נעים, בטוח, טוב, אוהב ויציב.
יותר מהגיל, חשובים החוסן הנפשי ואופי הפרידה
"לכל גיל יש את האתגרים שלו, וההורים צריכים לרכוש כלים שמתאימים לכל ילד ולכל משפחה", מייעצת ד"ר אלישבע זוהר-רייך, מטפלת זוגית ומשפחתית, מגשרת ומחברת הספר "להתגרש חכם" (הוצאת כרמל). "יותר מההתייחסות לגיל, מה שחשוב הוא האישיות הספציפית, החוסן הנפשי של הילד, סגנון ההתקשרות שלו, שלב ההתפתחות הנוכחי שבו הוא מצוי והמוכנות שלו לשיח".
"כדי למנוע את נזקי הפרידה", ממליצה זוהר-רייך, "על ההורים לוודא שהם עושים אותה נכון. אם היא נעשית בכבוד, בלי לערב את הילדים, תוך ניהול הורות בשיתוף פעולה ובתיאום, אזי הילדים מקבלים את הגירושים ביתר הבנה, ויכולים לעבור את הפרידה בשלום".
למי שמתלבט לגבי הפרידה, היא ממליצה להיעזר בתהליך אישי, זוגי או משפחתי. "אי אפשר להקריב את החיים האישיים למען הילדים, ויש בתים שהילדים אפילו מקבלים את הגירושים בשמחה", היא אומרת. מהניסיון המקצועי שלה, כשמחליטים להמתין עם הפרידה, בסופו של דבר משהו קורה במהלך הדרך. "צריך לטפל בבעיות בזוגיות ולא לתת להן לגדול כמדגרה, כי בסופו של דבר דברים מתפוצצים".
לוודא שהילדים הם לא רק תירוץ
אם יש דבר שמטריד אותי כשאני שומעת מאנשים שהם מתכוונים לחכות עם הפרידה עד שהילדים יגדלו, זה שהאמירה הזו מפריעה להם לתקן את מצבה הקשה של מערכת היחסים שלהם, ואיתה גם את איכות חייהם בשנים הקרובות.
כשאני אומרת לעצמי שרק בגלל שהילדים קטנים אני לא יכולה ללכת כרגע, אני לא מאפשרת לדברים טובים לקרות, כי אני מורידה מסדר היום את האפשרות לשפר את הקשר, ומפריעה לעצמי לבדוק את עצם עדכניות התפיסה הזו דרך שאלות חשובות כמו: האם אני עדיין חושבת שהקשר הזה חסר תקנה? למה כל כך רע לי? מה הכי מפריע לי? מה חשוב לי שיקרה כדי שהמצב יהיה טוב יותר? מה בכל זאת טוב בבן/ת הזוג ועובד במערכת היחסים? מה חיבר בינינו ויכול אולי לחזור?
ממה שאני רואה, הקסם קורה ברגע שאנשים מסכימים לשחרר ולהניח לרגע בצד את התפיסה הזו שהם נשארים בבית רק בגלל שהילדים עדיין קטנים. רק כשמנטרלים את הילדים מהמשוואה, ניתן לראות דברים שאולי לא ראינו קודם לכן, ולהגיע לתובנות חשובות שישפרו את תחושתנו.
במובנים מסוימים, להסכים להניח את שיקול הילדים בצד לרגע, זו בדיוק הדרך לוודא שאנחנו לא משתמשים בילדים כתירוץ מעוור ומקפיא, לא שמים עליהם משקל של קורבן שהם לא ביקשו (ושבעתיד אנחנו עשויים לנטור להם בגללו), ובעיקר שאנחנו לא מבזבזים זמן יקר שלא יחזור.
שאלו את עצמכם כבר עכשיו - האם בלי קשר לילדים אני באמת ובתמים לא רוצה את מערכת היחסים הזו? מהן הבעיות המרכזיות שבה? עם אילו מתוכן אני מסוגלת לחיות ועל מה אני לא יכולה בשום אופן להתפשר? אם תגלו שהתשובות אינן מוחלטות, המשמעות היא שיש פתח, ושאפשר וכדאי לעבוד כדי לנסות לתקן את הקשר.
שימו לב שהעבודה העצמית הזו חשובה גם אם תחליטו ללכת, כדי שלפחות בינתיים תוכלו להפוך את השהות שלכם ושל הסובבים אתכם לנעימה יותר. מה שחשוב הוא שנוודא שאנחנו רואים את התמונה השלמה, שאנחנו לא ניזונים מהנחות בסיס שהן לא בהכרח נכונות במקרה הספציפי שלנו, ושאנחנו לוקחים אחריות ונוקטים בפעולות כדי שיהיה לכולנו טוב יותר, הורים וילדים כאחד.
חדי אקסלרד היא יועצת זוגית ומשפחתית (M.A) מגישה פינת טלוויזיה בנושא משפחה, כותבת ומרצה.
