אנשים רבים חשים חרדה עמומה ולא מוסברת סביב קשרים רומנטיים ובכלל, שמקורה בפחד להיפגע, להידחות או להיעזב. לעיתים החרדה כה משמעותית עד שהיא מונעת מהם להתמסר, להיחשף, להעניק לאחר, או פשוט לומר "אני אוהב אותך".
סוף הוא חוויה מפחידה לכולנו, והניסיון להימלט ממנו הוא הגרעין של הקונפליקט הנפשי שנדבר עליו בטור זה. כל אחד מפחד מהסוף ומשתמש במנגנוני הגנה כדי להילחם בו: לצפות לגרוע ביותר בכל סיטואציה, לשלוט בבן הזוג, או פשוט להיות במצב קבוע של אכזבה מתמדת ממנו - כל אלו הן דרכים שונות שאנו נוקטים בכדי לנסות ולצמצם את כאב המכה שאנו חוששים כל כך שתנחת עלינו. אך גם אם אנחנו פחות מופתעים כשמשהו רע כבר קורה, בינתיים אנו דנים את עצמנו לחיים של כיווץ וצמצום שפוגעים באושרנו.
אצל אנשים מסוימים הפחד מהסוף כה משמעותי עד שהוא אינו מאפשר להם להרפות לתוך הקשר, ומצמצם את היכולת שלהם להתנהל בחופשיות ובספונטניות שאולי דווקא כן מאפיינת אותם בתחומים אחרים של חייהם. נסביר את הרעיון הזה באמצעות הבדיחה הבאה:
איש אחד פוגש חבר שלו ברחוב ואומר לו, "אל תשאל, חלמתי שהמשטרה עצרה אותי פתאום ברחוב ושמה אותי במאסר לחודש!".
"אוי אלוהים", עונה לו החבר. "אז מה עשית?"
"פשוט מאוד, לא יצאתי מהבית חודש שלם".
ההגנה מפני הסוף היא כשלעצמה סוף חלקי, ואף מביאה על האדם את הסוף שהוא הכי חרד מפניו: פחד מדחייה מביא לדחייה, כפי שהפחד להיפגע גורם לנו בסופו של דבר לפגוע בעצמנו בעקיפין.
לחיות חיים חלקיים ומצומצמים
בואו נבהיר את הנקודה הזו מזווית של סוף אחר – המוות, ונראה עד כמה החיים והמוות שזורים זה בזה: באופן אירוני, אלה המפחדים יותר מאחרים מהמוות, מנסים לעיתים למנוע אותו על ידי כך שהם חיים באופן חלקי ומצומצם. מדוע? כיוון שאם החיים עצמם הם אלה המעוררים את החרדה מהמוות (כי אז אני נהיה מודע יותר לכל הטוב שאני יכול לאבד במותי), אוכל לכאורה לחמוק ממנו באמצעות הסירוב לחיות, וזאת דרך הגבלה עצמית, צמצום או השהיית החיים. אולם גם כאן, בדומה לבדיחה, מנגנון הגנה זה נגד המוות - הוא כשלעצמו מהווה מוות חלקי.
במבט ראשון ניתן לחשוב שדווקא אלה שחיו חיים חלקיים יראו במוות ברכה ולכן יפחדו ממנו פחות, אולם מחקרים מראים שדווקא ההפך הוא הנכון: תחושה של סיפוק מהחיים מפחיתה את כאב הפרידה מהם. כלומר, באופן מפתיע, ככל שהסיפוק מהחיים גבוה יותר, כך החרדה מפני המוות קטנה יותר. אם כך, למרות שהמוות מחסל אותנו, רעיון המוות דווקא יכול להציל אותנו כיוון שהוא עוזר לנו להעלות שאלות כגון: מה הייעוד שלי בחיים? מה חשוב לי באמת? מהם הדברים המשמעותיים בחיי?
בראש הרשימה נמצאת בדרך כלל המילה אינטימיות, אותה תחושה של קירבה לאחרים, תחושה שיש מישהו שרואה אותי ואוהב אותי. אם אינטימיות היא אחד ממקורות הסיפוק והעונג בחיים, אין זה פלא שאלה המפחדים מסוף הקשר (בדומה לאלה המפחדים מהמוות) מתקשים או נמנעים מליצור אותה, כיוון שהם חוששים מאוד לשים את עצמם במקום פגיע – להתקרב, להיפתח ולהיחשף. כי להיות לגמרי בתוך קשר, לנטות לעבר חוסר הביטחון והסיכון הכרוכים בו, דורש מידה רבה של פגיעות.
אני נכנס לחדר של הבת הקטנה שלי כשהיא ישנה, הפנים העדינות שלה מונחות על הכר, ואני מתמלא באהבה שאי אפשר לתאר במילים. שנייה לאחר מכן עולות בי מחשבות על דברים רעים שיכולים לקרות לה, ואני מוצף בחרדה נוראית. אם הייתי רוצה להגן על עצמי מהרגע הזה, הייתי צריך להרגיש פחות אהבה אליה, אם זה בכלל אפשרי, אולם המחיר שהייתי משלם על כך היה כבד. בדומה לכך, קשר זוגי אינו מקום בטוח, למעשה קשר הוא גם מקום מסוכן, כיוון שאחד הצדדים יעזוב בשלב כלשהו – בין אם הוא ילך לעולמו, ובין אם הוא יחליט להמשיך הלאה במהלך חייו. כיוון שכל קשר מסתיים מתישהו, השאלה החשובה באמת היא: האם עדיין שווה לי לקחת את הסיכון ולהתמסר למרות חוסר הביטחון האינהרנטי הטמון בו?
לחיות ליד החיים
מדוע, אם כך, אנשים מסוימים מפחדים כל כך לקחת את הסיכון הכרוך בהתמסרות? כל מי שאיבד אדם יקר בחייו יודע כמה קשה לשאת את הכאב, לשקוע בתוכו ולתת לו לבוא לידי ביטוי עד תום. אם בעקבות טראומות שונות בעברנו אנו מפחדים כל כך להרגיש כאב או עצב של פרידה, אנו נרגיש במקומו רגש אחר, משני ופחות מסתגל, אבל כזה שלפחות בניגוד לכאב, נותן לנו תחושה של שליטה. חרדה, בושה ואשמה הן דוגמאות לרגשות לא מסתגלים שאנו בוחרים לחוש במקום כאב או עצב. בואו נדבר על שלושתם.
אשמה: אם מישהו חש אשמה על מותו או עזיבתו של אדם קרוב (כלומר, שהוא לא עשה משהו שהיה עליו לעשות), פירוש הדבר שהוא מאמין שהיה משהו שהיה יכול לעשות. הבחירה הלא מודעת לחוש אשמה מנחמת הרבה יותר מאשר הכאב העולה מול המציאות הבלתי נשלטת.
חרדה: מי שאינו מאמין שיוכל לחוש את כאב הפרידה, יהיה חרד יותר ועסוק יותר בלהגן על עצמו מפניה דרך טקסים למיניהם.
בושה: בבסיס הקושי להיות פגיע שוכנת האמונה שמשהו בי לא מספיק ראוי לכבוד, לאהבה ולקשר. אולם מדוע שאדם ירגיש כי אינו מספיק? כאשר ילדים עוברים ילדות בצל הורים קשים, הם נוטים להאשים את עצמם במה שקורה להם כיוון שזה מרגיש פחות מסוכן מלהאשים את הוריהם. באופן הזה הם מאמינים שאם הם עשו משהו שגרם להוריהם להתנהג אליהם באופן שהתנהגו, הם יכולים לעשות משהו שיהפוך את פני הדברים.
אצל ילדים, כמו אצל המבוגרים, תחושה של שליטה עדיפה על פני התחושה שהוריהם הם פשוט הורים לא טובים מספיק. אולם ילדים אלו יגלו בבגרותם כי תחושת החיבור שלהם לאחרים לעולם לא תהיה גדולה יותר מתחושת הקבלה העצמית שלהם, לכן אינטימיות אמיתית בין שניים דורשת ערך עצמי בריא, תחושה שאני שווה לאחר (לא פחות ולא יותר), ואמונה שאני מספיק ראוי לאהבה מעצם מי שאני. אמון בקשר מתחיל קודם כל באמון בעצמי, ורק אחר כך הופך לאמון באחר.
אלה שאינם מוכנים להיות פגיעים במערכות היחסים שלהם מגלים עד מהרה שגם הנאתם נפגמת. הם מגלים שלא ניתן לעמעם רגשות כגון כאב או עצב, מבלי לעמעם רגשות כגון אהבה, שייכות ויצירתיות. שמחה אמיתית נובעת מהיכולת לחוש גם כאב אמיתי, ולא מהתחושה של טשטוש רגשות לא נעימים, או ניסיונות מלאכותיים לחשיבה חיובית.
המשורר הבריטי אודן כתב באחד משיריו: "אין אהבות שוות ליבי אומר, אהיה אם כן זה האוהב יותר". אודן הבין את הגרעין האמיתי של האהבה - שמה שמעניק לנו את הביטחון האמיתי באהבה הוא לא רק אהבתו של האחר כלפינו כפי שמקובל לחשוב, אלא בעיקר אהבתנו העמוקה לאחר והיכולת שלנו להרפות לתוכה, לתת לה למלא אותנו, ולאפשר לנו ולבן זוגנו להרגיש אותה במלואה.
