השנה הכול בחיים שלנו השתנה: השגרה הקבועה השתבשה ללא היכר, זוגות שנהגו לבלות בעבודה מבוקר עד ערב פוטרו, אחרים עברו לעבוד מהבית, והילדים, שעד לא מזמן הסתובבו בין בית הספר, לחוגים ולחברים, מסתובבים היום מחדר לחדר, מחליפים מסך במסך, משתעממים, משחקים, משגעים אותנו, מדברים עם חברים בסקייפ או משתתפים בשיעורים ב"זום".
לפני פחות מחודש רובינו אפילו לא ידענו מה זה "זום". חלקינו היה עסוק בתכנון חופשת הפסח, אחרים בקניית בגדים ומתנות לחג ובארגון ארוחת הסדר, אפילו המריבות הזוגיות של אז נראות לנו היום, בפרספקטיבה של "סוף העולם", כשטויות גמורות. ועדיין, אחד הדברים היותר קשים לזוגות שבינינו הוא העובדה שכל אחד מאיתנו מגיב למשבר הזה באופן לגמרי שונה.
אצל חלק מן הזוגות האישה נכנסת ללחץ ואילו הגבר מגיב ברוגע הגובל באטימות, אצל אחרים הוא מדבר על המצב עם כל מי שרוצה לשמוע, והיא מעדיפה לעצור את נשימתה ולהסתגר בשתיקה עד שהמצב הזה יחלוף, ויש גם את הזוגות שאצלם היא פותחת חמ"ל בבית ומארגנת לו"ז צפוף לעצמה ולילדים, בעוד שהוא הולך לאיבוד בזמן האינסופי שהתפנה לו ומתייחס בביטול לתוכניות שבנתה.
בשבועות האחרונים פגשתי יותר מעשרה זוגות שסיפרו לי על הבדלי התמודדות שלהם עם המצב החדש, וראיינתי עוד רבים אחרים כדי ללמוד על הדרך שבה הם מתמודדים עם השינוי. רק אחדים מן הזוגות שדיברתי איתם הצליחו להפנים את המצב, לקבל אותו ולהגיב כלפיו באופן רגיש וענייניי. הרוב המכריע נבהל מן השינוי והגיב אליו בדרכים שונות, שכולן כאחת העידו על בהלה והתנגדות. מתוך מגוון התגובות המתנגדות של הזוגות הללו מצאתי שני סוגים עיקריים של מתנגדים: המתנגדים המוחצנים והמתנגדים המופנמים.
"המוחצנים"
המוחצנים מגיבים לשינוי שחל בחייהם בכעס והאשמה: הם מסרבים לקבל את העובדה שהמצב השתנה ומתעקשים לדבוק בכל הכוח בהרגלים הישנים שלהם. כך פגשתי את המסרבים להנחיות, את הנמנעים מבידוד, את אלה שמתעקשים להמשיך ללכת לעבודה, גם כשהם רשאים לעבוד מהבית, ואת אלה שלא שומרים מרחק ולא שמים מסכה, גם כשהם נמצאים בין זרים.
ההתנגדות המוחצנת שלהם לשינוי באה לידי ביטוי בדיבור אינסופי ובלתי מודע על המצב, ובביקורת תוקפנית ונוקבת כלפי מי שמנהל את כאן את העניינים: הממשלה, היקום ואפילו אלוהים. לאורך זמן, עלולים המתנגדים המוחצנים לקומם עליהם את כל מי שנמצא סביבם, ולמצוא את עצמם בודדים במערכה, מותשים וממורמרים.
"המופנמים"
המתנגדים המופנמים, לעומת זאת, כמעט ולא מדברים. הם מסתירים מן הסביבה ומעצמם את מה שהם באמת מרגישים. חלקם נראים אטומים, כאילו שום דבר ממה שקורה סביבם לא מעניין אותם, ורובם מסתגרים מן העולם באמצעות עזרים יותר או פחות בולטים, משעות שינה מרובות דרך צפייה באינסוף סדרות, ועד להפרזה בשתייה ובסמים. לאורך זמן, עלולים גם הם למצוא את עצמם בודדים, וגרוע מכך – לגלות שהם נטולי אנרגיה ואפילו מדוכאים.
שני סוגי המתנגדים בעצם מחכים ש"הדבר הזה" יגמר כבר, כדי שהם יוכלו לחזור לחייהם הקודמים. ההבדל היחיד ביניהם הוא באופן שבו הם מחכים: בעוד שהראשונים עושים הרבה רעש סביבם כדי לא להרגיש תקועים ומפוחדים, מעדיפים השניים לעצור את נשימתם כדי להימנע בדיוק מאותם רגשות קשים. אופן ההתמודדות השונה שלהם עם השינוי שחל בחייהם גורם להם להיות עיוורים זה לתחושותיו (הזהות) של זו, ומוביל אותם לחיכוכים ולקונפליקטים קשים, שמותירים אותם מנותקים ומנוכרים זה לזו.
הם מבקרים האחד את השנייה על צורת ההתמודדות השונה שלהם, משכנעים את עצמם שרק הדרך שלהם היא הנכונה, ושכל מה שעושה בן הזוג שלהם מעיד על טיפשות או על חולשה. היא לא יכולה לסבול את הקורבנות הצעקנית שלו, והוא לא יכול לסבול את הקורבנות הכנועה שלה; היא לא יכולה לסבול את ההתרוצצות האינסופית שלו, והוא לא מצליח להבין את ההסתגרות שלה, וכך הופכת כל התנהגות שמבדילה ביניהם להתנהגות שמפרידה ביניהם.
ההבדלים הבולטים לכאורה שמתגלעים ביניהם מזכירים להם שהם שונים זה מזו גם בהרבה דברים אחרים, וכתוצאה מכך הם מתחילים לתהות האם הם בכלל מתאימים. כך, במקום להתמודד עם המצב החדש מתוך שותפות גורל ושיתוף פעולה, הם כועסים זה על זו, מתרחקים זה מזו ומתמודדים לגמרי בנפרד. בסופו של דבר, הם מעצימים את הקושי שממילא קיים כרגע בחייהם, ויוצרים תחושה של כאוס פנימי גם עבור עצמם וגם עבור ילדיהם.
להפוך את השינוי לסינרגיה
יש טענה בקרב מטפלים זוגיים לפיה זוגות שדומים זה לזו יסתדרו טוב יותר לאורך זמן מאשר זוגות שמאפייני האישיות שלהם שונים. האמרה הזו נכונה באופן תיאורטי גם בעיניי, אבל יש לי שתי השגות עליה: ראשית, גם עם עצמנו אנחנו רבים, ולכן גם עם מי שדומה לנו או מזכיר לנו את עצמנו נמצא סיבות לריב. שנית, בפועל, הפכים נמשכים, ואנשים אינם הופכים לזוג על בסיס הנוסחה הנכונה, אלא על בסיס המורכב מהרבה יותר משתנים.
לכן, העובדה שאנחנו מתמודדים אחרת עם שינויים, ושאנחנו שונים זה מזו גם בפרמטרים אחרים, אינה מעידה על כך שאנחנו לא מתאימים, אלא על מה שעלינו ללמוד ולעשות כדי להפוך למתאימים. במהלך השנים יתגלעו חיכוכים וקשיים גם אצל בני זוג הדומים לכאורה זה לזו, וגם אצל השונים. זוגות שיסתדרו טוב יותר לאורך זמן הם אלה שידעו למנף את ההבדלים בניהם לצמיחה הדדית ולסינרגיה, במקום לביקורת ולמאבקים. על מנת להצליח לעשות זאת יש לעבור דרך שלושה שלבים:
1. לקבל את העובדה שבן/ת הזוג שלנו הוא אדם נפרד
בשלב הראשון עליכם להכיר בשונות של בן הזוג שלכם ולקבל אותו ככזה. זוגות שנמשכו זה לזו בתחילת הקשר דווקא בגלל שהם שונים, מוצאים את עצמם בהמשך הדרך מנסים לבטל את השוני ביניהם ולהעלים אותו. כלומר, לא פעם מה שנראה קסום ומפתה בתחילת ההיכרות, הופך להיות מרגיז ומעיק אחר כך. וכשזה קורה, זוגות מתקשים להבין מה היה שם שהקסים אותם, או שהם מסבירים לעצמם מדוע התאים הקסם הזה לעבר אבל הוא איננו מתאים יותר לחיים "הנוכחיים, הרצינים והבוגרים שלהם".
הניסיונות הבלתי אפשריים שלהם לשנות האחד את השנייה ולכפות זה על זו דעות, התנהגויות, מחשבות ואפילו רגשות, הופכים לחלק הארי מן הקשר הזוגי ביניהם, והם עלולים למצוא את עצמם מבזבזים על כך שנים ארוכות ולעיתים אפילו חיים שלמים. לכן, השלב הראשון ביצירת סינרגיה יהיה ויתור על הניסיונות העקרים הללו וקבלת העובדה שאתם שונים זה מזו, וכך זה גם עומד להישאר.
2. הילד הקטן שבתוכנו
בשלב השני עליכם ללמוד לזהות את הדמיון העמוק והמהותי המסתתר מאחורי ההבדלים בניכם: זוגות הם במקרים רבים מראות מעוותת האחד של השנייה, ולמרות שלעיתים קרובות ההבדלים ביניהם נראים קיצוניים, מתחת לפני השטח מסתתרים דברים דומים ואפילו זהים.
הוא צועק בקול רם והיא מפנימה ושותקת, הוא זקוק לסדר וארגון בכל תחומי החיים ואילו היא בלגניסטית ותמיד מאחרת, הוא מתרוצץ בחוץ כל היום ומתקשה לעצור ולנשום, ואילו היא ישנה שעות ארוכות או צופה בסרטים ובסדרות, והוא רואה שחורות ומייצר תסריטי אימה בעוד שהיא צופה בחיים מבעד למשקפיים ורודים ובטוחה שבכל רגע הכול עומד להשתנות לטובה.
מתחת להבדלים החיצוניים הללו מצויים אצל שני בני הזוג חלקים מאוד דומים: חלקים מפוחדים, מבוהלים, אשמים ורכים, חלקים שמתקשים להתמודד עם קשיי המציאות ומנסים להימנע מהם במגוון דרכים.
כדי לזהות את הדמיון שמסתתר מתחת לאותם הבדלים, יהיה על שני בני הזוג להתגבר על ההתנגדות והטינה שהחלו לפתח זה כלפי זו במהלך השנים, לגייס במקומם התבוננות חומלת, קשובה וחברית, ולהכיר בכך שמתחת לכל תגובה קיצונית, מסתתר אצל כל אחד ואחת מהם ילד קטן וחרד שזקוק להרגעה ולחמלה, כדי להתמתן ולהירגע.
3. דרך האמצע
בשלב השלישי יהיה עליכם להכיר את דרך האמצע, אשר רק בעזרתה תוכלו לרתום את ההתנהגויות הקיצוניות שלכם לצמיחה הדדית ולסינרגיה. לכל תכונה קיצונית יש את תכונת הקצה המנוגדת לה, ולכן בכל מערכת יחסים שבה נוטה אחד מבני הזוג לקיצוניות האחת, נפגוש את בת הזוג שלו הנוטה לקיצוניות השנייה. אבל בין שני הקצוות הללו נמצאת דרך האמצע, אותה דרך אשר הפילוסוף היווני אריסטו, והרמב"ם בעקבותיו, הגדירו כדרך שאליה כדאי לאדם לשאוף על מנת לחיות חיים מוסריים, מלאים ומספקים.
את דרך האמצע ניתן למצוא כאשר מזהים את המאפיינים החיוביים בתכונות הקיצוניות שאנחנו מגלים. כך לדוגמה: המאפיין החיובי של הכעס הוא שימת גבולות ברורים. המאפיין החיובי של הוויתור העצמי הוא גמישות ויכולת להתפשר, המאפיין החיובי של הביקורתיות הוא ראייה מפוכחת של המציאות, והמאפיין החיובי של הנוקשות הוא סדר ובהירות.
כאשר לומדים בני הזוג לקבל את השונות האחד של השני ולזהות את הדמיון הרגשי העמוק המחבר ביניהם, הם יכולים להירגע מן המאבקים שאפיינו את היחסים שלהם ולהתחיל לזהות את היתרונות הנובעים מן השוני ביניהם. זה השלב שבו הם מסוגלים לעצור את הבריחה שלהם זה מזו ואת ההימלטות שלהם מן המציאות המאתגרת, ולהתמודד עם השינוי הנוכחי, כמו גם עם שינויים אחרים שהחיים מזמנים להם בכוחות משותפים, באופן מאוזן, ומתוך מקום מקבל וחברי.
השתנות מתמדת
נדירים האנשים שאוהבים שינויים. רובינו מכורים לאזורי הנוחות שלנו ומוכנים להישאר בהם לנצח נצחים. אנחנו נוטים לקבע את המציאות באמצעות הרגלים קבועים שמייצרים שגרה קבועה שנותנת לנו שקט נפשי, אבל בו בזמן גם מקהה את חושינו ומגבילה את יכולת ההתמודדות שלנו עם החיים.
מרוב השינויים המתרחשים בחיינו אנחנו פשוט מתעלמים: הילדים שלנו גדלים ואנחנו ממשיכים להתנהג אליהם כאילו שהם עדיין קטנים, בן או בת הזוג שלנו מבטאים צרכים חדשים ואנחנו סותמים את אוזנינו ועוצמים את עיננו כדי לא להתמודד עם משמעות הדברים. בעבודה שלנו מתרחשים שינויים ולרוב אנחנו כועסים ומתנגדים, והעולם משתנה פתאום מבלי להתייעץ איתנו, ואנחנו זועקים לשמיים, או מתחבאים מתחת לאדמה ורק מחכים.
בפועל, המציאות היא השתנות מתמדת, והשינוי שמתרחש בחיינו כרגע הוא אומנם עדות קיצונית לכך, אבל הוא רק עוד אירוע שיכול לעזור לנו להתחזק כיחידים וכזוגות. לכן הלילה אני מזמינה את כולנו לזכור ששינויים הם מבורכים, מצמיחים, מחזקים ומעשירים.
מאחלת לכולנו חוסן נפשי וחיים עשירים ומגוונים,
כנרת טל מאיר היא מחברת הספר "סוד האהבה" ומייסדת 'שיחה שנוגעת', אימון וייעוץ אישי זוגי ומשפחתי, טיפול רוחני וסדנאות.
