"עשיתי שתי טעויות גדולות בחיים שלי", ענת פתחה והישירה את מבטה. "הטעות הראשונה הייתה שבגדתי ברונן, והטעות השנייה הייתה האדם שבגדתי איתו". ענת היא אישה יפהפייה באמצע שנות הארבעים, עם שיער חום גולש וחיוך כובש שקשה להישאר אדישים אליו. את רונן הכירה בשירותה הצבאי ומהר מאוד השניים הפכו לזוג. "כנראה שלא נזהרנו מספיק, ונכנסתי להריון כשהייתי רק בת 22", אמרה. "כשסיפרתי לו שאני בהריון הוא עשה את מה שכל בחורה חולמת שהחבר שלה יעשה – כרע ברך והציע שנתחתן, וזה מה שעשינו". ענת שתקה לרגע והוסיפה: "בדיעבד, אני לא בטוחה שזו הייתה ההחלטה הנכונה".
שאלתי את ענת למה היא מתכוונת, והיא אמרה: "זה נשמע נורא, אני יודעת, ושלא תביני לא נכון, אני אעשה הכל בשביל הילדים שלי, אבל ברור לי שוויתרתי על כל החלומות והשאיפות שהיו לי מאז שהייתי ילדה קטנה בשביל המשפחה שהקמנו. רק היום אני מבינה שזה הותיר בי המון משקעים".
ענת תיארה שנולדה למשפחה קשת יום, הבכורה מבין חמישה ילדים, ומאז שהיא זוכרת את עצמה היא חלמה להיות רופאה או עורכת דין. למרות שעבדה בתור נערה כדי לעזור להוריה בפרנסת המשפחה, ענת השקיעה יומם וליל בלימודיה וסיימה את התיכון בהצטיינות. "אפילו קיבלתי מלגה, אבל כשהבן הבכור שלי ושל רונן נולד, היה ברור לשנינו שאין שום סיכוי שאוכל להקדיש עכשיו כמה שנים ללימודים באוניברסיטה".
בהתחלה ענת עבדה בתור מזכירה, ולאחר כמה שנים הצליחה לסיים קורס הנהלת חשבונות, ועבדה בכך כמעט עשור תמים. באותה התקופה רונן השקיע בקריירה צבאית, ולאט אך בבטחה הוא התקדם בסולם הדרגות. "לכאורה, הכל עבד כמו שצריך", היא אומרת. "כמעט סיימנו לשלם את המשכנתא, הילדים כבר לא היו קטנים והיה לנו יותר זמן לעצמנו", סיפרה והוסיפה בחיוך מהול בעצב: "אבל נדמה לי שעברתי סוג של משבר גיל הארבעים". ענת תיארה כיצד רונן והילדים ערכו לה מסיבת הפתעה מפוארת עם החברים והמשפחה. "כשהם הביאו את העוגה ועליה ארבעים ואחד נרות זוהרים ומאירים, פשוט לא הצלחתי לעצור את הדמעות. כולם היו בטוחים שאלו דמעות של אושר, אבל ברגע אחד הבנתי שאני כבר בת ארבעים ושלא ככה דמיינתי שהחיים שלי ייראו".
בבוקר ענת קמה מדוכדכת לעבודה, ובכל יום שעבר היא הרגישה כיצד אובדת שמחת החיים המאפיינת אותה. "כשהסתכלתי על לימודי ערב במשפטים פתאום הרגשתי פרפרים בבטן. אני זוכרת שהלב שלי דפק במהירות שיא, והבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות". ענת הייתה בטוחה שרונן יתמוך בה ויעודד אותה, אבל הוא התנגד נחרצות. "רונן אמר שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה וחושבת בצורה לא רציונלית, ושאין שום סיבה להשקיע דווקא עכשיו זמן וכסף בלימודים. ניסיתי להסביר לו שכבר שנים שאני עובדת בעבודה שאני לא אוהבת ושאני לא רוצה להמשיך ככה, אבל רונן לא היה מוכן לשמוע על זה".
ענת סיפרה שהם לא הפסיקו לריב על זה והתקשו להגיע להסכמה. "זאת הייתה הפעם הראשונה שביקשתי לעשות משהו בשבילי, ורונן פשוט לא ספר אותי. הרגשתי שהוא בכלל לא מעריך את ההקרבה שעשיתי כל השנים האלו בשביל המשפחה שלנו", אמרה ענת ורסיסים של כעס עדיין הדהדו בקולה. חייכתי לענת בהבנה, וסיפרתי לה שאחת המסקנות אליהן הגעתי במהלך השנים שבהן אני עורכת דין לגירושים, היא שכדאי לתמוך כמה שיותר ברצונות ובחלומות של בן הזוג, כי ברגע שאנו חווים את בן הזוג שלנו כמי שעוצר אותנו מהגשמה עצמית, במקום מי שתומך ומעודד אותנו – או אז מתחילות לצוץ בעיות.
"בדיוק ככה", אמרה ענת. "וכשכבר הפסקנו לריב, לא דיברנו האחד עם השני. לא היה לי טוב בבית, והתחלתי לצאת יותר ויותר עם החברות. לאחת הפעמים הצטרף יואב, בן דוד של חברה טובה שלי". לדבריה, יואב היה עורך דין מצליח שמהר מאוד הפך לאוזן קשבת לחלומותיה של ענת. "יואב הצטרף עוד כמה פעמים, ובכל פעם דיברנו שעות", אמרה ענת והוסיפה: "הרגשתי שיואב הוא כל מה שרונן לא - קשוב, תומך ומעודד".
ענת כיווצה את שפתיה קלות וסיפרה בכאב: "באחת הפעמים שתיתי כוס יין אחת יותר ממה שאני רגילה לשתות, וזה השפיע עליי. התעוררתי במיטה של יואב, מבוהלת עד אימה ממה שכרגע קרה". ענת נאנחה ואמרה: "תביני, במשך יותר מעשרים וחמש שנים הייתי נאמנה לגמרי לרונן, וגם אם פלרטטתי קצת עם יואב לרגע לא עלה על דעתי שבאמת אבגוד".
ממאהב לאויב
ענת עצרה, הסיטה את שערה לאחור ואמרה: "ברגע שאמרתי ליואב שזו הייתה טעות ומה שהיה בינינו נגמר, הוא התהפך עליי! הוא התחיל להטריד אותי, שלח לי הודעות באמצע הלילה ופרחים לעבודה. וכשזה לא עזר, הוא איים שיספר לרונן על הכל ואני ידעתי שהוא מסוגל לעשות את זה". ענת החליטה להתוודות בפני רונן בעצמה, תוך כדי שהיא בוכה ומתחננת שיסלח לה. בהתחלה רונן זעם, אחר כך שתק, אחר כך שוב זעם, וכך הלוך ושוב במשך שבועות.
"לפני כמה ימים רונן הביא לי את זה", אמרה ענת וקולה דעך כשהוסיפה כמעט בלחישה: "הוא אמר לי לחתום על ההסכם הזה או שנתגרש". ההסכם שרונן מסר לענת הוא הסכם שלום בית ולחילופין גירושים. פעמים רבות, כאשר מתעורר משבר אמון קשה בחיי הנישואים של בני זוג, נערך הסכם המאפשר לבני הזוג להמשיך את חיי הנישואים ("שלום בית") ובד בבד לקבוע הסדרים בנושאים שונים במקרה של גירושים עתידיים. עם זאת, ההסכם שרונן דרש מענת לחתום עליו אינו שגרתי, ונכתב בו שאם רונן וענת לא יצליחו לשקם את חיי הנישואים שלהם, רונן יקבל את מלוא הזכויות בבית המשותף. כלומר, כל זכויותיה של ענת בבית יעברו לרונן.
הסברתי לענת שהסיכון גדול מאוד. תיאורטית, מהרגע שתחתום על ההסכם והוא יאושר בבית הדין הרבני כפי שנכתב בו, אפילו למחרת היום רונן יכול להודיע לה שחיי הנישואים הגיעו לקיצם והיא תאבד את זכויותיה בביתם. אומנם תמיד ניתן יהיה להעלות טענות נגד תוקפו של ההסכם, כגון: חוסר תום לב, לחץ, עושק או כפייה, אבל הסיכוי לבטל הסכם שאושר על ידי ערכאה שיפוטית אינו גבוה ועל כפות המאזניים מונחות זכויותיה של ענת בבית המגורים.
ענת נאנחה ואמרה שהיא לא יודעת מה לעשות. היא לא רוצה לאבד את הנישואים שלה, אבל היא גם לא מוכנה לסכן את חלקה בבית. הצעתי לה לנסות לשוחח עם רונן ולומר לו שאם הוא רציני וכן בכוונותיו לתת לה הזדמנות נוספת ולשקם את נישואיהם, זה לא יכול להיות תחת איום מתמיד שענת עשויה לאבד את זכויותיה בבית. ענת הנהנה בהסכמה ואמרה בתקווה: "זה מה שאעשה".
עו"ד אפרת אמסטר היא שותפה במשרד יריב-אמסטר
