"אף פעם לא חוויתי אורגזמה, לא לבד ולא עם בן הזוג", היא סיפרה לי כבר בפגישתנו הראשונה. "לאחרונה אני כל הזמן שומעת על זה מחברות ובא לי גם". שאלתי את שרית האם היא אי פעם התנסתה באוננות ובחקירה של איבר המין שלה, והיא מיד עקמה את פרצופה ואמרה, "ממש לא. זה מגעיל אותי".
תחושת הגועל והרתיעה של שרית אינה ייחודית לה. נשים רבות חוות תחושות קשות בנוגע לאיבר המין שלהן – גועל, רתיעה, בושה ואף סלידה. רגשות אלה פוגעים באיכות חייהן, בדימוי העצמי ובדימוי הגוף שלהן, ומונעים מהן ליהנות ממיניות מפני שקשה עד בלתי אפשרי ליהנות מהגוף בזמן שסולדים ממנו.
כאשר אנו נתקלות בתופעה כה רחבה, אותה מתארות נשים מכל רחבי העולם, מתגנבת התהייה שאולי לא מדובר פה בפתולוגיה אישית הקשורה רק בסיפורה האישי של שרית, אלא בתופעה תרבותית, כלל עולמית, שבסיסה נעוץ בהבניות חברתיות קדומות.
ד"ר טל דקל, מומחית למגדר ותרבות חזותית ומחברת הספר "ממוגדרות", מאשרת את הנחתי: "גברים לאורך הדורות רצו לדעת שהם מורישים את נחלתם לצאצאיהם הביולוגיים. כדי לוודא שהנשים יהיו נאמנות מינית ולא יישאו ברחמן זרע של גבר זר, היה צורך לשלוט במיניות שלהן שנתפסה כפראית ובלתי מרוסנת, והדבר נעשה באמצעות יצירת חוקים רבים סביב המיניות הנשית: חוקים שהורו מתי מותר לאישה לקיים יחסי מין, עם מי ובאיזו מסגרת".
"פרקטיקה נוספת דרכה ניתן היה לשלוט במיניות האישה", אומרת ד"ר דקל, "הייתה ביוש נשים סביב גופן, מיניותן, איבר המין שלהן ודם הווסת שלהן. כך, מתוך הצורך הפטריארכלי לשמור את הכוח בידי גברים התחילה תרבות של ביוש הגוף הנשי ויצירת תחושת גועל מאיבר המין הנקבי".
להמיר את התיעוב העצמי ביחס של חיבה
אחת ממטרותיה המרכזיות של התנועה הפמיניסטית הייתה חיבור מחודש של נשים לגופן וסילוק אלמנט הבושה, שהיה כה מרכזי בהיסטוריה ובתרבות. כחלק מתנועה זו, בשנות ה-70 בארה"ב התחילו אמניות פמיניסטיות ליצור עבודות אמנות המתארות את איברי המין הנשיים בשלל צורות ומצבים.
ד"ר דקל מסבירה זאת בספרה: "שאיפתן של האמניות הייתה לנתץ את הדעות הקדומות על איברי המין הנקביים שהוצגו כאפלים ומפחידים. מטרתן הייתה לשנות את הדעות הפטריארכליות הרווחות על הוואגינה ולהמיר את התיעוב העצמי שנשים חשות כלפי איבר המין שלהן בהיכרות אינטימית וביחס של חיבה, כדי שיוכלו ללמוד להפיק ממנו את מרב ההנאה והעונג".
האקטיביזם של האמניות הפמיניסטיות האלה מתכתב עם העבודה הטיפולית שנעשית בקליניקה עם נשים המעוניינות להתחבר מחדש לאיבר המין שלהן. אפרת מנור, מטפלת מינית ומדריכה מוסמכת, מסבירה כיצד ניתן ליצור את החיבור המחודש בין אישה לבין איבר המין שלה: "אני מזמינה נשים למצוא זמן שקט כשהן נמצאות בפרטיות ביתן ולהתבונן באיבר המין שלהן, להכיר את גופן. אני מזמינה אותן לשים לב מה האיבר מזכיר להן? מה הן מרגישות כשהן מתבוננות בו?
"איבר המין שלנו מוסתר. בניגוד לבנים שמכירים את הפין שלהם משחר ילדותם ותמיד יכולים לגעת בו ולחקור אותו, אני מוצאת את עצמי יושבת עם איורים רפואיים של הפות והנרתיק ומלמדת נשים על האנטומיה והפיזיולוגיה שלהן: השפתיים החיצוניות, השפתיים הפנימיות, פתח הנרתיק, השופכה והדגדגן. אני מלמדת אותן שלדגדגן יש חלק פנימי וחלק חיצוני, ואני גם אני מלמדת על שרירי רצפת האגן ועל המבנה האנטומי והפיזיולוגי של האזור הזה בגוף".
"התהליך המשמעותי ביותר בטיפול הוא עיבוד הרגשות שעולים סביב הפות", אומרת מנור. "נשים רבות מרגישות שנאה וגועל במפגש עם הפות, יש כל מיני אסוציאציות שליליות שעולות וצריך לעבוד עם האסוציאציות האלו ולפרק אותן, ליצור חיבור חדש. אם אישה הסתכלה פעם אחת על הפות שלה וזה הזכיר לה פרצוף מקומט ומכוער, אני אזמין אותה להתבונן שוב ולבדוק מה עוד זה יכול להזכיר לה? מה עוד היא מרגישה? אולי יש לה רגשות שונים כשהיא מסתכלת על עצמה בפעם השנייה? יכול להיות שזה מזכיר לה גם דברים טובים?"
מקסים.
"אני עובדת הרבה עם תמונות של פרחים או פירות. לדוגמה, אני נותנת לנשים להסתכל על ציורים של האמנית ג'ורגיה אוקיף, שאומנם ציירה סחלבים, אבל הם מזכירים איברי מין נקביים. אני מזמינה נשים לשים לב שזה דימוי חיובי של פריחה ושל חיים. אני מציעה להן להתבונן בפרחים ואז באיבר המין שלהן ולבחור פרח שמזכיר בצורה ובמבנה שלו את איבר המין האישי שלהן. זו דרך לעבד את החיבור הרגשי לאיבר המין ובכך להתחבר לדימוי יותר חיובי".
מנור מציעה דרך נוספת להתחבר מהמקום הרגשי אל הפות שלנו - האנשה: "אני מציעה לדמיין שהוואגינה היא חברה חדשה שפגשת. איך החברה הזו מרגישה עם איך שאת מתייחסת אליה? כשיש חברה שאת רוצה ליצור איתה קשר, מה את עושה? לפעמים עוזר לקרוא לפות בשם כדי להתחבר אליה. כל התרגולים האלה עוזרים לנשים להתיידד עם איבר המין שלהן.
"אחרי שעוברים את כל השלבים האלה, מגיע הזמן להתחיל להכיר את הפות מתוך מגע. כמובן שאת התהליך הזה המטופלת עושה בפרטיות ביתה ואנו מדברות על החוויות שהיא עוברת במפגשים בקליניקה. איך עושות את זה? מתחילות עם מישוש של העור: לגעת בשפתיים הפנימיות והחיצוניות ולנסות לשים לב לתחושה של העור. מה נעים יותר ומה פחות?
"ההיכרות דרך המגע בשלב זה לא נעשית כדי למצוא עונג, אלא רק כדי להכיר את האיבר ברמת התחושה. אחר כך אני מציעה לגעת עם חומר סיכה ולראות איך זה מרגיש. אני מציעה לאישה להתחבר לתחושות גופה ממקום של ריכוז, מיינדפולנס ובדיקה עצמית, להיות קשובה לתחושותיה ולרגשות העולים בה תוך כדי מגע. אני מנחה את המטופלת למגע ללא מטרה, לנסות להבין מה יותר נעים לה ולאט-לאט ליצור חיבור".
מסע של חמלה
בעוד שלנשים רבות המפגש המחודש עם איבר המין הוא חוויה משמחת, מעצימה ומרחיבת לב, אני מוצאת שלנשים אחרות המפגש הזה עשוי לעורר זיכרונות כואבים ותגובות רגשיות שונות. נשים רבות מתמודדות עם פגיעות מיניות שנטמעו בגופן והמפגש הישיר עם איבר המין עשוי להיות חוויה מורכבת וקשה עבורן. מסע החיבור המחודש הוא פתח להתמודדות עם העבר וגילוי של הגוף וחדוותו.
בעת מסע פתלתל ומרגש זה החמלה הכרחית. נדרשת התייחסות רכה אל הגוף והיכרות הדרגתית וקשובה לצרכיה ולרצונותיה של האישה, כדי למנוע תחושות הצפה טראומטיות. הקבלה והחמלה כלפי הפות יכולים להוות פתח לריפוי פצעי העבר ולחיבור מחודש למיניות.
הגוף הנשי בכלל והוואגינה בפרט עברו ביוש ודיכוי קשים לאורך ההיסטוריה האנושית. התחושות המורכבות שנשים חוות במפגש עם איבר המין שלהן אישיות מאוד מצד אחד, וקולקטיביות ומשותפות מצד שני. היחסים של נשים עם איבר המין שלהן מדגימים בצורה מובהקת את הטענה ש"האישי הוא הפוליטי" ושחוויות אישיות מושפעות מהבניות חברתיות.
תהליך ההתחברות של נשים לאיבר המין שלהן מביא ריפוי הן ברמה האישית והן ברמה החברתית-תרבותית. כאשר עוד ועוד נשים ישמחו על איבר המין שלהן, יאהבו ויחגגו אותו, תיווצר תרבות חדשה, כזו שמעצימה וחוגגת מיניות נשית במקום לדכא אותה.
אני מזמינה אתכן, כל אחת ואחת, למצוא את הדרך המיוחדת והמותאמת ביותר עבורה להתחבר, לאהוב ולהוקיר את איבר המין שלה. יחס חיובי לפות ולנרתיק מאפשר לנשים ליהנות מגופן וממיניותן, להתחבר לעוצמה שלהן ולחוש שלמות מתמיד.
שולמית שפרבר היא מטפלת מינית מוסמכת וחברת צוות במרפאה לטיפול מיני בבית החולים "רעות" ובמרפאת "אישי"
