בלילה אני מזמינה אליי גבר צעיר שגר באזור. מטרת הפגישה ברורה. בשנים האחרונות ביימתי מדי פעם מצבים דומים באמצעות רצף של הודעות טקסט שבסופן דפק על דלתי בחור, נרגש יותר או פחות, מתקשה יותר או פחות להסתיר את התלהבותו. מעולם לא פחדתי מהזרות, למרות הסיכון.
בקבוצות פייסבוק סגורות לנשים בלבד אנחנו מחליפות בינינו טיפים על היכרויות דרך אפליקציות שמטרתן מין מזדמן. אם ממילא הערב יסתיים בביתו או בביתך — סכנה שאי אפשר לנטרל מעצם מטרת המפגש — אפשר לכל הפחות לשמור על עצמך באמצעות הפעולות הבאות: להתחיל את המפגש במקום ציבורי; לשתף עם חברה תמונות של הבחור, את שמו ואת מספר הטלפון שלו; לעדכן מישהי שאת סומכת עליה בתוכניות שלך ללילה, ולבקש שתבדוק מה שלומך בשעה מסוימת.
טיפים נוספים כוללים לדבר בטלפון עם הבחור לפני, ולהגיד לו במילים ברורות שאינן משתמעות לשתי פנים מה בשום פנים ואופן את לא רוצה לעשות ולא תעשי. המגדילות לעשות גם מנסחות בבירור את ציפיותיהן, "אני לא מוכנה לסקס עם גבר שלא יורד", למשל.
אני מעולם לא נקטתי באף אחד מאמצעי הזהירות הללו, אבל הפעם, באופן יוצא דופן, אני מבקשת לדבר איתו בטלפון לפני. אני כותבת לו: תתקשר אליי, אני רוצה לדבר לפני. אני יודעת: אני לא במגרש הביתי שלי. פה, באמצע שום מקום, ביישוב קטן בצפון, החושך יעטוף אותנו ואנחנו נישן יחד, אולי מחובקים, ונקום יחד, ממצמצים אל אור הבוקר המאוחר, כף רגל חמה נוגעת בכף רגל חמה מתחת לשמיכה.
לא הזרות היא שמפחידה אותי. בעיר אני ממהרת לבקש מהם ללכת הביתה, משתדלת להיות מנומסת ולהסביר בקול נעים ושקט שזה מה שעדיף, רצוי, נחוץ, ושזה מה שאני מבקשת תמיד, בלי יוצא מן הכלל. אישי זה לא. אבל זה כן אישי, כי יש גברים — מעטים מאוד —שכן מקבלים הזמנה להישאר לישון.
בשעות לפני שהוא מגיע אני מתנהלת לאט, ובעיקר בודקת איך ייראו חיי דרך עיניו. אני בוחנת את הסלון וחדר השינה הקטנים, מביטה בהם כמו לראשונה מאז שהנחתי את מעט חפציי בבית הקטן. עיניים אחרות מתבוננות כעת בחפצים שהונחו סביב — גבול עדין עובר בין רישול שישדר ביתיות נעימה (ספר שהונח פתוח, כריכתו כלפי מעלה, על שולחן עץ קטן עם מפה פרחונית, של צמרירי ישן שזרוק בפינת החדר), לבין אי סדר שמעיד על הזנחה (ערמת כלים בת שבוע בכיור, כריות שנערמות רק בצד אחד של המיטה).
כשאני מתפשטת לפני המקלחת אני נעמדת מול המראה ובודקת את הדברים הקטנים שעשויים להיחשף באור הבוקר על גופי. אחרי בדיקה קצרה מכף רגל ועד ראש — הימים אינם ימים של בדיקות מדוקדקות, איני יכולה לשאת זאת — אני מחליטה לא לגלח את השערות בנות השבועיים שצמחו על שוקי רגליי, אבל כן לשים מעט מייק אפ על הפצעון שהתפתיתי לפוצץ וכעת מגליד על הסנטר שלי.
זה היה כיף, הוא אומר ומביט בי, ואז מביט הצידה, ושוב מביט בי. אנחנו בחדר קטן שמואר באורו הקלוש של תנור גז שמפיץ חום נעים. בחוץ חשוך. השקט כבד. לא עברנו למיטה שבחדר השינה אחרי שהתחלנו לגעת זה בזו על המזרנים הדקים שנערמו בסלון. עכשיו, אחרי, אנחנו שרועים על המזרנים, הסדין תחתינו רטוב ומקומט, כריות מפוזרות סביב. אני שוכבת על גבי, ראשי נח על זרועותיי המקופלות, שדיי חשופים, ובתי השחי שלי, שלא גילחתי הרבה יותר משבועיים, חשופים גם הם, אחרי שקודם לכן, כשהוא פשט מעליי את חולצתי ושלחתי ידיים להקיף את גבו החלק, ניסיתי לצמצם את נוכחותם.
שתיקה קצרה.
הוא יושב מעליי, נינוח, חצי נשען על הקיר, חצי נשען על זרועו, רגלו האחת משוכלת תחתיו, רגלו האחרת מונחת בזווית מעל הבטן שלי. במבט מלוכסן אני מתפעלת מזרועותיו, מהחזה הרחב — כאילו אני שוכבת בשדה פתוח, גופי רפוי תחת השמש, ואני מביטה בהר מתנשא באופק, קרוב, רחוק. זה גוף שלא ניכר בו שום מאמץ להיות חזק, ואף על פי כן הוא חזק.
הגופים שלנו מסתדרים, הוא מוסיף, נכון? שוב מבט אליי. כן, אני עונה בקול קטן שאני מצליחה לחלץ מעצמי במאמץ אדיר. מסוכן להסכים על דברים כאלה — כיף; גופים שמסתדרים. אני מצמצמת את עיניי, חומקת ממבטו. הוא לא נרתע, מנסה ללכוד את מבטי. גם כששכבנו ראיתי את עיניו הפקוחות תרות אחר עיניי — החזרתי מבט לשבריר שנייה ומיהרתי להפנותו.
כאילו, את מכירה כשזה פשוט לא מסתדר? הוא מתעקש. עכשיו אני כבר מבליעה חיוך שמאיים להתרחב. ברור. החיוך מעודד אותו, עכשיו גם הוא מחייך, נשכב לצדי ומתחפר בבטן שלי. את בטח יודעת יותר טוב ממני, הוא אומר בקול מקניט, משועשע. אני ממהרת להסתייג, מוחקת את החיוך מפניי. לא יודעת אם יותר טוב ממך, אני עונה, אבל כן, יודעת. הוא צודק כמובן, אני יודעת היטב — וללא ספק יותר טוב ממנו — מה המשמעות וההשלכות האפשריות של גופים שאינם מסתדרים.
אחר כך, במיטה, בחושך המוחלט, הוא שוב חודר אליי כשאני על גבי. אין תנוחה שאני יותר אוהבת מלשכב על הגב, לתת למי שאיתי להביט בי מלמעלה, לתת לו לקבוע את הקצב, לראות את החזה שלו עולה ויורד, לגעת בזרועותיו המתאמצות להחזיק אותו בזמן שהוא זז קדימה ואחורה, להעביר את אצבעותיי על גבו, מהצוואר עד הישבן, לרדת לישבן, להמשיך עד לאן שאני יכולה להגיע, לנעוץ ציפורניים, להרים את הראש ולנשוך בכתף, בצוואר.
פעם סיפרתי למי שהייתה הפסיכולוגית שלי לאורך מרבית שנות העשרים של חיי, בהיסוס, שזה כל מה שאני מייחלת לו, לשכב עם גבר שאני רוצה בו מאוד כשאני על גבי והוא מעליי. גיליתי את זה ברגע שהמילים יצאו לי מהפה בקליניקה שלה. זה קרה בשנה האחרונה לטיפול שלי אצלה, ועד לאותו רגע נמנעתי מלדבר על סקס. ופתאום — זה. התביישתי: כמה משעממת היא הפנטזיה המינית שלי בהא הידיעה? הכי משעממת. כשהבנתי שהפנטזיה שלי היא גם על אהבה ולא רק על סקס, בהתחלה התביישתי אפילו יותר, ואחר כך פשוט נזהרתי לא לספר עליה לאף אחד.
הסיפור נכתב במקור עבור הספר "עצם חשופה".
