כשחושבים על תוקפנות (אגרסיה) בתוך מערכות יחסים, רובנו חושבים על אלימות פיזית, מילולית, רגשית או כלכלית. היחס לאלימות הוא בדרך כלל חד-משמעי, בוודאי כשהיא חוצה את המוסכמות החברתיות והמשפטיות שלנו כחברה. אולם אלימות היא רק מקרה קצה, וביטוי אחד מיני רבים של תוקפנות בתוך מערכות יחסים.
בני אדם הם תוקפניים מטבעם, לא פחות משהם חברותיים מטבעם. הרצון למגע ולקרבה דוחף אותנו להיפתח, והפחד להיפגע דוחף אותנו למאבקי כוח ולתוקפנות. אך בניגוד לאלימות שהיא בדרך-כלל גלויה, לתוקפנות פנים רבות ונסתרות. בטור זה אדבר על גלגוליה של התוקפנות בתוך מערכות יחסים רומנטיות, ואנסה להראות כיצד היא מסיטה ממסלולן מערכות יחסים טובות, ומונעת מהן להתפתח.
מערכות יחסים רומנטיות מעוררות בנו לא פעם תחושה של איום סביב העובדה הכואבת שבכל רגע נתון עלולים להפסיק לאהוב אותנו ולהחליף אותנו באחר. אל מול איום זה ואחרים עולה בנו תוקפנות, שבאה לידי ביטוי באופן שהסביבה בה גדלנו לימדה אותנו.
תוקפנות היא תגובה לאיום על העצמי שלנו. כשאנו מרגישים מאוימים, אנו הופכים לתוקפניים. הבעיה העיקרית במערכות יחסים היא שחלקנו מרגישים מאוימים גם כאשר אין באמת איום אמיתי עלינו. במקרים כאלו נערוך מניפולציות פסיכולוגיות לא מודעות כדי להתמודד עם התוקפנות העולה בנו.
מה הופך אדם לתוקפן?
אנשים מסוימים נולדים עם רמות אגרסיה גבוהות מהממוצע. חרדה, לדוגמה, מייצרת תחושת איום מתמיד על האדם. לכן אנשים הסובלים מחרדה כללית, שנולדים עם מערכת עצבים רגישה יותר, סובלים לא פעם מרמות תוקפנות גבוהות שמנהלות אותם. אצל אחרים, כתוצאה מאירועים טראומטיים בחייהם, מתפתחת תחושת איום שמפעילה אותם בהקשרים שונים ובלתי צפויים.
כאשר גדלים בסביבה של הורות נרקיסיסטית לדוגמה, שבה ההורה במרכז, ואהבתו לילדו תלויה במידה שבה הוא הולך בדרכו או מציית לדבריו, מתפתחת אצל הילד תחושה של זעם כבוש, וחוויה של עולם עוין שאינו רואה אותו. מכיוון שהורינו מייצגים בעבורנו את "העולם", בבגרותו הילד ימשיך ויחווה את העולם כמתעלם ממנו או כתובעני כלפיו, וככל הנראה יפגין רמות גבוהות יותר של זעם שיתורגם לתוקפנות.
"עוינות לא מודעת יכולה להיחוות כפחד מנטישה. אדם שחווה את הסביבה כעוינת, יכול לחשוב שהדברים הנעשים על ידי בן זוגו קורים באופן מכוון כדי לפגוע בו, ולכן גם ייטה לקחת דברים באופן אישי יותר מאחרים"
תוקפנות יכולה להיות גלויה או מוכחשת וסמויה מן העין. יש אנשים שמרגישים נוח לבטא את התוקפנות שלהם, ויש אנשים שמנותקים ממנה כליל. בתוקפנות גלויה האדם שמתהלך עם תחושת איום ותוקפנות חווה מן הסתם את הסביבה כעוינת כלפיו. העוינות הזו לא דומה לתחושה של אדם דרוך המהלך בסמטה חשוכה במקום לא מוכר, אלא כמשהו הרבה יותר חמקמק ולא מודע. עולם עוין יכול להחוות בדרכים שונות, לדוגמה כפחד מוויכוח או מריב שיתדרדר לאלימות פיזית שתופנה כלפיי, או כחוסר אמון כללי באנשים ובכוונותיהם.
2 צפייה בגלריה
עולם עוין יכול להיחוות בדרכים שונות, לדוגמה כפחד מוויכוח או מריב
(צילום: Shutterstock)
בתוך מערכות יחסים רומנטיות, עוינות לא מודעת יכולה להיחוות כפחד מנטישה. אדם שחווה את הסביבה כעוינת, יכול לחשוב שהדברים הנעשים על ידי בן זוגו קורים באופן מכוון כדי לפגוע בו, ולכן גם ייטה לקחת דברים באופן אישי יותר מאחרים.
האירוניה היא שבמרבית המקרים, מקורה של העוינות שהאדם חווה מסביבתו היא למעשה בו עצמו. האדם התוקפני יתקשה להודות שהוא מביא עמו מידה לא מבוטלת של תוקפנות, ויעדיף לחוות את הסביבה כרודפת אחריו. אולם במבט מעמיק יותר הוא יגלה שהתוקפנות שלו יכולה לבוא לידי ביטוי בתחרותיות גבוהה, חמדנות, קנאה, מיניות אגרסיבית, צורך גבוה בשליטה ואפילו היפוכונדריה.
אכן, גם מאחורי ההיפוכונדריה ניתן למצוא רמזים לתוקפנות האישית שלנו, כיוון שאנו מאמינים שגם גופנו יוצא נגדנו ותוקף אותנו, ואז מפרשים כל איתות ממנו כמחלה איומה העומדת להתפרץ.
מעגל הקסמים הזדוני של התוקפנות
הבעיה בתהליכי השלכה שכאלה היא שהם פועלים בתוך מערכות יחסים כנבואה המגשימה את עצמה. כאשר אדם חווה את האחרים בסביבה כעוינים כלפיו, הוא מגיב כלפיהם בתוקפנות. הסביבה שסופגת את התוקפנות הממשית מגיבה כלפיו בהתגוננות או בתקיפה חזרה, מה שיוצר מעגל קסמים זדוני, שרק מחזק את ההנחה הראשונית של האדם שהסביבה אכן עוינת כלפיו.
דוגמה שכיחה קורית כאשר אנשים החוששים מנטישה בקשר, מתנהגים לא פעם באופנים שאכן מצדיקים את "נטישתם", כדוגמת התקפי זעם או הפגנת קנאה קיצונית. ואז, למרות שבן-זוגם עוזב אותם בסופו של דבר עקב התנהגותם כלפיו, הם בטוחים שהם ננטשו עקב פגם עמוק באישיותם. לכן, אחד הדברים שעושים בטיפול הוא לשבור את מעגל הקסמים הזה, ולהשיב לאדם את תוקפנותו בלי לבייש או לתקוף אותו בחזרה, ובכך להראות לו שבמידה רבה, העוינות של הסביבה מתחילה בעצם בו עצמו.
"אנשים החווים את הסביבה כבעלת פוטנציאל לדחות, להקטין או חלילה להשפיל, יפנו את תוקפנותם כלפי עצמם, ישתיקו את קולם הפנימי, ויימנעו מלהביא את עצמם באופן אותנטי"
בתוקפנות שקטה, לעומת זאת, האדם מפנה את האגרסיות בעיקר כלפי עצמו. הסביבה עדיין משמעותית בעולמו הפנימי של האדם, אך משמשת בעיקר כתפאורה מאיימת, שמולה הוא מנתב את תוקפנותו פנימה במקום החוצה. אומנם באופן הזה הקונפליקט אינו מתרחש ישירות מול הסביבה, אך השלכותיו מזיקות לא פחות - אנשים החווים את הסביבה כבעלת פוטנציאל לדחות, להקטין או חלילה להשפיל, יפנו את תוקפנותם כלפי עצמם, ישתיקו את קולם הפנימי, ויימנעו מלהביא את עצמם באופן אותנטי.
הבעיה היא שוויתור, נחמדות או הימנעות מקונפליקטים הן התנהגויות שזוכות לחיזוקים מהסביבה. כתוצאה מכך, התוקפנות המופנית פנימה נחווית כמתגמלת. זה אומר שמעגל הקסמים הזדוני חוזר על עצמו גם כאן, מאחר שהאדם חווה את הסביבה כמאיימת, תוקף את עצמו על מנת לפייס אותה, אולם פייסנותו רק גורמת לסביבה לקחת אותו כמובן מאליו או כחסר נוכחות, דבר שגורם לו להגביר עוד יותר את תוקפנותו כלפי פנים, על מנת להמשיך ולזכות באהדת הסביבה.
אדם כזה יהיה כלוא בתוך עצמי מבוהל ומרצה, דבר שימנע ממנו לפתח קשרים אינטימיים עמוקים, המבוססים על מפגש בין שתי נפשות אותנטיות, המביאות את עצמן באופן מלא. בדרך כלל, אנשים אלה ימשכו אליהם אנשים בעלי נטייה לשתלטנות ולתוקפנות גלויה, ובמקרה קצה ניתן יהיה לראותם במערכות יחסים סאדו-מזוכיסטיות, שבהן צד אחד נתון לשליטתו המלאה של הצד השני, בו בזמן ששניהם מרוויחים מכך את ערכם העצמי - האחד בדמות ויתור על עצמו ונשיאת הסבל, והשני בדמות שליטה באחר והכפפתו אליו.
צורת התבוננות חדשה
להסתכל על העולם כמאיים יותר ממה שהוא באמת, הוא עיוות מחשבתי ככל העיוותים המחשבתיים שאנו פועלים על פיהם. התפיסה האנושית עובדת כך שאנו רואים בסביבה את מה שאנו רוצים ובוחרים לראות, ומתעלמים מהשאר. לכן, מי שמחפש עוינות בעולם מוצא אותה בנקל. אולם בעולם יש גם טוב ונדיבות, שאותם המאוימים מעדיפים לא לראות כדי לא לערער את תפיסת עולמם.
בחירה בהתבוננות מאוזנת יותר על המציאות תוריד בוודאות את רמת התוקפנות שלנו כלפי הסביבה. כתוצאה מכך, סביבתנו תגיב באופנים שיחזקו את תפיסת העולם החדשה שלנו. לכן, אמצו התבוננות פחות עוינת על העולם, וזכרו שגם אם אתם מרגישים מאוימים, זה לא אומר בהכרח שיש עליכם איום ממשי, כיוון שהמחשבות שלנו אינן מעידות דבר על המציאות.
זה נכון שמי שחיזק את שריר האיום לאורך שנים, בוודאי ימצא שהמשימה הזו קשה וארוכה. הוא יצטרך בסיטואציות מסוימות ללכת נגד האינסטינקט האוטומטי שלו. ברגעים כאלה אולי שווה להיזכר במילות השיר של אריק איינשטיין, "אז אולי תפסיק עם העולם לריב, אז אולי תרגיש הרבה יותר יציב".
בהצלחה.
רועי צור הוא מייסד "דרך הקשר – הבית לטיפול במערכות יחסים" העוסק בטיפול פרטני, זוגי וטיפול אונליין. הערב יעביר את ההרצאה "אינטליגנציה זוגית – לשמור על האהבה לאורך זמן".
