לפני שבועיים נפגשתי עם שלוש חברות שלי מהצבא. למרות שחלפו לא מעט שנים מאז שהתפזרנו מתוך תל אביב כמו קונפטי שנורה אל הפרברים, החיבור המחודש קרה בשניות. מודעות לכוחה המרפא של האמת, מסכות "החיים שלי מושלמים" שעטינו על עצמנו הושלכו הצידה במהירות, כשהיפה מכולן הודתה כי העשור הזה מהצבא עד גיל שלושים וקצת היה העשור המזעזע בחייה. הסתכלתי על היפהפייה החכמה הזאת, ולא האמנתי למשמע אוזניי כשהיא ציינה שדווקא כשהייתה בשיא פריחתה, הרגישה שהיא נרמסת תחת הסטרס שהוטל עליה למצוא חתן.
אף פעם לא ידעתי שגם היא, כמוני, “עבדה” בסתר אך במשרה מלאה כדי להשיג את השייבה על האצבע, כאילו הייתה זו חותמת לכשירותה כבת אנוש. לא פעם אני תוהה כמה אנשים באמת הצליחו להתחתן מהסיבות הנכונות בעיתוי החברתי המצופה, וכמה לעומתם מסתובבים בינינו, זוגות-זוגות, כלואים חסרי מנוח בתיבה שבנו לעצמם בשלהי שנות העשרים רק כדי להשתייך לחברה.
זאת הסיבה שכשנשלחתי לראיין את שני היוצרים הצעירים והמבריקים של "רגליים קרות", הצגה שעוסקת בדיוק בנושא הזה, הייתי סקרנית כמו שרק מי שצמאה להבין את חייה לאחור יכולה להיות. "ברגע שאנחנו רואים בן אדם לקראת חתונה שמקבל ׳רגליים קרות׳, הנטייה הטבעית שלנו היא לומר שיש לו בעיית מחויבות. אנחנו מרגישים צורך לחזק ולעודד אותו כדי שיתגבר ויהיה בסדר, אבל אנחנו שוכחים שמערכות יחסים הן הרבה פעמים דבר מורכב שעלולים להיות לו מאחורי קלעים לא בריאים ואפילו אלימים, ואם בן אדם מתלבט צריך לתת לו קרדיט", אומר אמיר זלוטר (26) המחזאי.
חתונה בכל מחיר
את "רגליים קרות" יעלה זלוטר כחלק מפסטיבל 'תיאטרון קצר' בתיאטרון 'צוותא' ב-12-14 בדצמבר, במסגרת מקצרון שעוסק כולו במערכות יחסים. לדבריו, "גם אם הבן אדם מנסה להסביר את הסיבות שלו להתלבטות, אנחנו בדרך כלל חושבים שזה תירוץ ושבשורה התחתונה יש לו קושי להתחייב". "צריך לזכור שיש מחיר כבד לביטול חתונה", מוסיפה עמית לוי (34) בימאית המחזה. "אנחנו חיים בתרבות שמוכרת לנו אידיאל של חתונה יפה וזוהרת, מודל לחיים שאם הם יפים הם בטוח גם טובים, ולמרות שאנחנו יודעים שזה שקר, אנחנו מאמינים לזה כל פעם מחדש".
"רגליים קרות" עוסק בנטע שעומדת להתחתן עם איתי, כשרגע לפני החתונה היא מסתגרת בשירותים ומתחילה לבכות. יעל, צלמת החתונה שלה, מנסה לשכנע אותה לצאת משם מהר כי לוח הזמנים קשיח ועליהן לסיים את הצילומים בזמן, לפני שמגיעים האורחים. "היא יוצאת מנקודת הנחה שלנטע יש ׳רגליים קרות׳ ושצריך פשוט לשכנע אותה לצאת משם, אבל בהדרגה מסתבר שמתחת לפני השטח יש במערכת היחסים הזאת משהו קצת יותר אפל ממה שהיא חשבה", מספר אמיר.
איך נולד המחזה?
"המחזה נולד כתרגיל בימוי שהיה לי באוניברסיטה בו היה צריך לבחור תצלום דוקומנטרי ולבנות ממנו סצנה ללא מילים. בחרתי צילום שצולם על ידי אלכס ליבק של כלה חרדית יושבת על כיסא באולם חתונות ריק כשהיא בוכה, ומולה יש צלמת חתונות שמחכה שהיא תפסיק לבכות. אחרי התרגיל הבנתי שהסיפור לא הולך להסתיים שם".
מה עמדתך לגבי מוסד הנישואים?
"אין לי דעה נחרצת על המוסד הזה. ראיתי את זה עובד וראיתי את זה לא עובד, אבל אני בטח ובטח מתנגד למחשבה שכולם חייבים להתחתן, וחשוב לי לשים על התחנה הזאת, שהיא לכאורה מובנת מאליה בחיים של זוג, סימן שאלה גדול".
יש בכלל מנעד של אפשרויות לחיות אחרת היום במדינת ישראל?
"לא", פוסק אמיר. "החברה שלנו לא כל כך מכילה. זה אומנם יותר קל בתל אביב, אבל גם כאן אדם שלא רוצה להתחתן יצטרך להתמודד עם הרבה מאוד ביקורת. יש מעין חובת התרבות בחברה שלנו. זו המשימה הלאומית ונקשר בזה מוסד הנישואים".
"בשנות העשרים לחיי", מספרת עמית, "רציתי יותר מהכל להיות בזוגיות. זה היה ערך עליון והדבר העיקרי שהניע אותי בחיים. חשבתי שלהיות בלי זוגיות זו תעודת עניות לכך שאני פגומה. התפיסה הזאת הובילה אותי להיות בזוגיות מחלישה שבה צמצמתי את עצמי למקום כל כך קטן שכבר לא נשאר ממני כלום".
עמית מוסיפה שבגיל 29, אחרי פרידה קשה מהחבר, היא עברה ללונדון ללמוד לתואר שני, ודווקא שם, כשהייתה מנותקת מסביבתה הטבעית ובתוך חברה שאין בה את הלחץ להתחתן, הבינה שהיה לה שעון חול פנימי שהוא בעצם מסלול החיים של ההורים שלה. "כששחררתי את התפיסה הזאת, נכנס פנימה הרבה חופש", היא אומרת. "לא אכחיש שיש משהו ברווקות שהוא קצת מוקצה בחברה שלנו. רוב הבחורים שיצאתי איתם היו מופתעים מזה שחתונה וילדים הם לא דבר שהוא דחוף לי, אבל אני מכירה בעובדה שזוגיות היא לא בראש סדר העדיפויות שלי כרגע ובטח שלא במחיר של לוותר על עצמי".
לגיטימציה להתלבטות
"החלום שלי", אומר אמיר, "הוא שבן אדם שיראה את המחזה ומתלבט בעצמו או מכיר מישהו שמתלבט אם להתחתן, אם לעבור לגור ביחד או כל מחויבות גדולה אחרת, ייתן לגיטימציה להתלבטות הזאת. כחברה אנחנו רוצים לדחוף אותו ולהגיד לו, 'לך על זה', או לחשוב שהחששות שלו ילדותיים, אבל אני רוצה להגיד שזה לגיטימי להשתהות ושאנחנו צריכים להרפות מהתחושה שלנו שהבחורה הזאת בת 30 ושהיא חייבת למצוא חתן".
איפה יצא לך לפגוש את זה במציאות?
"אני חושב שמי שלא רואה סביבו מערכות יחסים רעילות, לא מכבדות, אנשים שנרקבים ואפילו אלימות, פשוט לא מסתכל".
אבל תסכים איתי שאנשים מסתירים.
"העובדה שקשה לזהות את זה ושאנשים לא מנדבים את האינפורמציה הזאתי זו הסיבה שצריך מחזה כזה, כי אם היינו רואים את מה שקורה, אולי לא היינו דוחפים אנשים להתחתן בלי לבדוק. אנחנו לא אכזריים. אני מכיר מישהי שקבענו באיזשהו מקום כמה חברים, ובאמצע הבילוי היה לה טלפון מהחבר שלא מצא חניה והיא אמרה שהוא נורא כועס ושהוא לא יסלח לה, ושכל זה קרה באשמתה כי מה היא מביאה אותו בכלל, ואת מרגישה שיש שם מערכת יחסים שהיא קצת קשוחה, שאין לה חופש לבחור, והדמיון משתולל. אני רואה פירורים ואוסף רמזים. אם אתה אמן אז יש לך תירוץ להיות מציצן וסקרן, ואתה קולט למרות שקשה לקלוט את מה שמסתתר מאחורי הדלתות".
על מי מוטלת האחריות לפעול כשמזהים מערכת יחסים כזאת?
"דרוש אומץ כדי להודות שאת נמצאת במערכת יחסים בעייתית", אומרת עמית, "ולצערי, גם כשנשים מבקשות עזרה הן לא תמיד מקבלות אותה. יש כל כך הרבה מקרי רצח של נשים שמתקבלים בחברה באדישות מחרידה, כי יש משהו תרבותי שמקדש את האתוס של 'מיטב בחורינו' וזה מעל לכל. התשתית הזאת שעליה התרבות נוצרת מייצרת חוויה שלפיה אסור לפורר את המרקם הקיים, ובטח שלא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, כי ממילא הנרטיב של הקורבן פחות מעניין".
"יש צורך שאנחנו כולנו נהיה פה עם אוזניים קשובות, בהקשרים האלה", אומר אמיר. "זו חובה חברתית. יש משהו מסוכן במוסד הנישואים בגלל השילוב של אי-הידיעה באשר למה שמתרחש מאחורי הדלת הסגורה, יחד עם הכוח של החברה מבחוץ לייצר אווירה של ׳עדיף כבר להיות במערכת יחסים מאשר להיות לבד׳. כל זה בלי לחשוב על המחיר, שבהחלט עלול להיות הרסני".
