אני לוקחת את התיק עם הלפטופ, זורקת בפנים שקית עם סנדוויץ' מלחם בריא אבל עם שכבה עבה של חמאה. עדיף מקרואסון במאפייה, אני מרגיעה את עצמי ונכנסת לאוטו. הווייז מראה ארבעים דקות נסיעה, אך זה לא מטריד אותי, אני מתכננת להאזין לפודקאסט האהוב עליי. אני מעיפה מבט אל צג המולטימדיה שבאוטו ואז זה מכה בי - על המסך מופיע המשפט התמים לכאורה שמודיע לי שחור על גבי לבן - "הטלפון של ע׳ מחובר". זה משגע אותי.
"תוכל להביא לי מקבוק"? אני מבקשת מע׳, בעלי, שייקנה לי באחת מנסיעות העבודה שלו לארה"ב, והוא שש לבצע את המשימה שמאגדת בתוכה גם את אהבתו לשוטט בחנויות אפל וגם את ההזדמנות לשמח אותי ללא מאמץ מיוחד מצדו, ולהרוויח על הדרך גם כמה נקודות זכות. אני פותחת בהתרגשות של ילדה את המתנה החדשה, מרגישה כמו אישה מתקדמת ועדכנית שחיה על השפיץ של הקליימקס הטכנולוגי. המחשב החדש כבוי. אני לוחצת על כפתור "הדלק" ומגלה שהגעתי למחשב של ע׳ רוזנטל. ומה הסיסמה שלך בבקשה?
"אני לא מבינה למה כשקנית לי את המחשב בזמנו והגדרת שם משתמש, רשמת את עצמך ולא אותי"? אני שואלת, ואנו נגררים לריטואל שאין ממנו מוצא. הוא לא זוכר ומנסה את מזלו בצידוקים טכנולוגיים שאין לי את הידע הדרוש כדי להפריכם, כגון "יש לנו אפל איי.די אחד" וגם "היה לחץ זמנים אז כתבתי בשם המשתמש את עצמי". קשה לי להדחיק את העובדה שכל מכשיר אלקטרוני ששייך לי, החל מהטלפון, דרך האייפד (שאמונם עבר לחזקת הילדים, אבל אשתמש בו כאן לצורך הטיעון), וכלה במחשב הנייד שלי, רשום על שמו של בעלי. גם אם אין לזה משמעויות אופרטיביות, הרי שברמה הפילוסופית, החירותית והפמיניסטית, זה מטריף אותי בדיוק כמו שווירג'יניה וולף רצתה חדר משלה.
אני לא משתכנעת מההסברים שלו, אבל לשנות את המצב ולעשות רישום מחדש של המכשירים נראית לי כמו משימה מייגעת מדי שמצריכה לכל הפחות היעזרות באיש מקצוע מהזן החדש, שלא מוצאים בקלות אם אין לך קשרים באיזה סטארט-אפ, כך שבלית ברירה אני בוחרת להשקיע את האנרגיה שלי בניסיונות שווא להתחקות אחר האמת הפנימית שהובילה את ע׳ לרשום את המכשירים שלי על שמו, מתוך תקווה שאולי בחקירה הזאת אצליח לגלות משהו משמעותי ועמוק יותר אודות היחסים שלנו, שגם יפייס את דעתי.
מאמץ מנטאלי שאני עורכת ביני לביני, שיש פסיכולוגים שיראו בו סוג של הפרעה טורדנית שהלוקה בה סובלת ממחשבות יתר, חושף בפניי שתי מסקנות עיקריות: האחת, שבאיזשהו אופן הכעס שלי קשור לעובדה שע׳ מרוויח משכורת הרבה יותר גבוהה משלי (עד שאעשה את הפריצה הגדולה שלי, כמובן), והרישום של המכשירים על שמו מתפרש אצלי כהתרסה. אני רואה בכך צורך סמוי שיש לו אולי להזכיר לי את זה, בבחינת "בעל המאה הוא בעל הדעה", או במקרה הזה - "בעל המאה הוא בעל הרישום על המכשיר הדיגיטלי שלי".
המסקנה השנייה לכאורה מרגיעה יותר, כשאני מספרת לעצמי שבסך הכל יש פה עוד ביטוי לסגנון שמאפיין אותנו כזוג שלא ממש מקפיד על כללי פרטיות בסיסיים. כי אם להודות על האמת, אנחנו אוחזים בסוג של זוגיות שהיא חטטנית באופן שבהחלט יכול להרים גבה אצל זוגות אחרים. קחו למשל את העובדה שאנחנו מהזוגות האלה שאין להם בעיה להסתכל האחד לשני בטלפון. הניידים שלנו מונחים במקומם הקבוע ליד המיקסר על השיש במטבח, זה לצד זה כמו מטאפורה לבעלים שלהם; גלויים וזמינים האחד עבור רעהו לנבירה הדדית חסרת התנצלות.
הגדרה עצמית משתנה
ועדיין, גם בתוך הזוגיות הסבוכה שלנו אני שמה לב שההגדרה העצמית שלי משתנה כל הזמן ושדברים שלא הפריעו לי בעבר יכולים להציק לי היום. שם המשפחה לדוגמה. הרי יום אחרי החתונה כבר אימצתי לעצמי את שם המשפחה של ע׳ כשאני מרגישה מינימום מוקי שגיא ברגע ההכתרה על הפודיום בטוקיו. אז נכון שאני אוהבת את השם הזה, אבל אני גם קצת מתביישת בעובדה שהשלכתי מאחוריי את שם נעוריי בשנייה ובלי למצמץ. לזכותי אני יכולה לומר שממילא לא חיבבתי את השם הקודם, שגם בהיותי רווקה זממתי לשנותו ושאף הוא מייצג צד פטריארכלי בלבד, זה של משפחתו של אבי.
אז מה באמת מפריע לי? שאימצתי את שם המשפחה של בעלי? שאני קוראת לו "בעלי" ולא בן זוגי? שהוא זה שמוגדר כבר כמה שנים בשם המשתמש במחשב שלי? אני חושבת שמה שמטריד אותי יותר מכל, הוא השאלה מה כל זה אומר עליי? האם זה אומר שאני צבועה? שאני לא פמיניסטית אמיתית? כי מסתבר שיש לי רצון ליהנות מכל העולמות, אז איך מיישבים בין הדברים? כמו גאולה אבן שלקחה חופשה ללא תשלום כדי לתמוך בגדעון בפריימריז, אני מזכירה לעצמי שאין באמת קריטריונים מבחוץ שיכולים להגדיר עבורי את הפמיניזם הפרטי שלי, ושגם אם הוא מעורבב חזק בזוגיות עם גבר שוביניסט לייט ונטייה לבעלות, הכל בסדר, זה מתאים לי.
