"אפשר לחשוב מה את עושה כל היום", אמר מוטי לאשתו דקלה אחרי שהודיעה לו שככל הנראה, היא לא תספיק לאסוף לו את החבילה מהדואר. "נו, תעשי רגע הפסקה מהמחשב ותקפצי שנייה לדואר", ניסה לשכנע אותה. "ולמה שלא תיקח אתה את החבילה?" שאלה אותו בהתרסה. "כי אני עובד", הייתה תשובתו.
"אם אתה כבר בבית, אז אולי תבשל לילדים משהו לצהריים?" ביקשה רעות מבעלה בונה האתרים.
אין ספק שקשים הם חייו של הפרילנסר. לא מספיק שהוא סובל ממיעוט זכויות סוציאליות, גם בביתו שלו מתקשים להבין אותו, ולא פעם יש ציפייה ממנו או ממנה לקיים את משק הבית במקביל לעבודתם. ההנחה היא שאם הם כבר בבית, אז שיקפלו את הכביסה, יעשו קניות ועל הדרך יקפיצו את הילדים לחוג. האמת? אני יכולה להבין את מוטי. כמי שעובד כשכיר מחוץ לבית הוא מוגבל בהתנהלותו למען הבית. הוא לא יכול לצאת לסידורים, לא לקפוץ לקניות ובטח שלא לארגן מתנה לחמות. כי הוא עובד. עובד במשרד או בכל מסגרת שלחוקיה וכלליה הוא כפוף, והוא בדרך כלל יוצא מהמשרד רק בשעות בערב, כשכל החנויות כבר סגורות.
הבעיה היא שאותם שכירים שוכחים שבן זוגם העצמאי שעובד מהבית, הוא לא רק הבוס של עצמו שמחליט מתי לעשות הפסקה, הוא גם המזכירה, מנהל החשבונות, איש השיווק, איש המכירות, הקניין, המחסנאי ועוד מגוון תפקידים שהמקצוע שלו דורש. יש לאותו עצמאי המון עבודה מאחורי הקלעים, שלא פעם זולגת לשעות מרובות יותר משעות היום המשרדיות. בנוסף, זוגות שבהם האחד שכיר והשני עצמאי לא רואים את המאמץ שכל אחד מהם משקיע בעבודתו. השכיר חושב שהעצמאי יושב בבית ורק מחכה ללקוחות, בזמן שהעצמאי חושב שהשכיר יושב רגל על רגל בעבודתו ורק סופר את השעות עד שיוכל ללכת הביתה.
האמת היא שהשכיר נמצא בלחץ בלתי פוסק מצד המנהלים שלו, שבוחנים את ההספק שלו באופן תמידי, ואילו כאשר העצמאי נדרש "רק" ללכת לדואר או "כולו ביקשתי שתקפל את הכביסה", הוא חש שלא רואים את מאמציו וגודל השקעתו בבניית העסק או אחזקתו, ושמזלזלים בעבודה שלו. אלו שאין להם משרד ויושבים בבתי קפה לפגישות עם לקוחות גם מקבלים הערות מבני הזוג כמו: "אתה כל היום בבית קפה", כאילו שהם יושבים להם עם חברים, שותים בירה ועושים חיים.
בגלל חוסר הבנה את ההשקעה של העצמאי בעבודתו, הוא נמצא במצב של הפסד מתמיד. מצד אחד, הוא מרגיש שהוא מאכזב מבחינה מקצועית ולא מספיק משקיע וטוב במה שהוא עושה כי מרוב הציפיות ממנו הוא מתפזר בין הבית לבין העסק, ומצד שני הוא חש רגשות אשם על כך שהוא לא באמת נמצא עם הילדים בזמן איכות ולא משקיע בבית, למרות שהוא פיזית אכן יושב בבית או קרוב אליו.
אם נסתכל על זה מבחינה רציונלית, העצמאי בנה את העסק מתוך אהבה למקצוע ומתוך רצון להצליח ולא מתוך מקום של עצלות. הוא, כמו בן זוגו השכיר, מעוניין לעשות את ההכי טוב שהוא יכול כדי לקיים בית מאושר, כשהכסף שהוא מרוויח הוא האמצעי ליהנות ולבלות עם התא המשפחתי.
קונפליקטים בין בני הזוג נובעים כאשר העצמאי חש שלא רואים את המאמצים שלו, לא מעריכים את עבודתו הרבה ואפילו מזלזלים בה. חוסר הבנה וידיעה של בן הזוג על השקעתו בעסק יוצרים פער בציפיות זה מזה. וזה נכון, אף אחד לא צופה על האחר ומודד את ההשקעה הפיזית או המחשבתית של האחר כשכיר או כעצמאי.
איך פותרים את הקונפליקט?
1. אם חשבתם שרק העצמאי זקוק להערכה ומודעות של בן זוגו להשקעתו, גם ההיפך הוא הנכון. שני בני הזוג זקוקים שיראו אותם ואת מאמציהם. שניהם היו מעוניינים בהערכה על העבודה הרבה שהם משקיעים כדי להביא כסף לרווחת הבית.
2. יש לסמוך על בן הזוג העצמאי שמשתדל ללהטט בין ההתנהלות הגדולה בעסק לבין המשפחה, ואם יש קושי או תלונה, יש להעלות אותה בשיח רגוע ולא מאשים, כדי להגיע לפתרון שנוח על שני בני הזוג.
3. כדי לחבר את השכיר לעולמו של העצמאי, על העצמאי לשתף את בן הזוג בקשיים שעולים במהלך היום, באתגרים שהוא חווה ולספר כיצד פתר אותם, כל זאת כדי להכניס את השכיר לעולם העבודה של העצמאי. גם ההיפך הוא נכון - כדי ליצור קירבה והדדיות ותחושת התעניינות בקשר, כדאי ששני בני הזוג ישתפו זה את זה בשגרת יומם ובדילמות שעוברות עליהם בעולמם המקצועי. השיתוף - מומלץ שייעשה לא רק על נושאים ממוקדים בעסק אלא גם שיתוף בתחושות שהם חווים כגון עומס פיזי או רגשי בחיים, או פחדים וחששות מהעתיד.
4. מומלץ שבני הזוג ילמדו להעריך זה את זה על המאמץ שהם רואים או חווים מבני הזוג. הערכה על התרומה שלהם לזוגיות, לבית המשותף ולחינוך הילדים. לא לקחת אף אחד כמובן מאליו ולראות את הטוב זה בזה.
בהצלחה!
