תקופת "אחרי החגים" מתקרבת, ואיתה גם חובת ההוכחה על ביצוע התחייבויות השינוי שלקחנו על עצמנו. במהלך החודש האחרון ערכנו דין וחשבון פנימי ביום כיפור, איחלנו לעצמנו שנה מסוג אחר בראש השנה, וברוח הקורונה הבטחנו שנשנה את סדרי העדיפויות שנהגנו לפיהם עד היום. הפעם אמרנו לעצמנו שבאמת נדאג לעשות שיהיה טוב יותר בכל הזירות המשמעותיות בחיינו - בבריאות, בקריירה, בכל מה שנוגע לשעות הפנאי, וכמובן, בהורות ובזוגיות.
כמי שמלווה תהליכי שינוי אישיים, זוגיים ומשפחתיים, אני מכירה טוב מאוד את המצב הזה שבו אנחנו אומרים ומרגישים שאנחנו מאוד רוצים לעשות משהו, מכוונים כל כולנו לטובת מטרה שאנחנו מאמינים שתעשה לנו ולסביבתנו הרבה יותר טוב, אבל בפועל לא מתנהגים בהתאם להצהרות הפנימיות והכל כך משמעותיות האלו.
כשזה קורה, יש בסיטואציה הזו הרבה מאוד תסכול, ייאוש, אכזבה וכעס, והכי גרוע - אין לנו את מי להאשים חוץ מאת עצמנו. אני חושבת שיוקל לכולנו אם נבין שיש כמה וכמה סיבות אפשריות שעשויות להסביר את הפער בין מה שאנחנו אומרים ומאמינים בו לבין מה שאנחנו עושים בסופו של דבר, ולוזריות או חוסר מסוגלות הן לא חלק מהן.
עוד בנושא ייעוץ זוגי:
הנחת הבסיס היא שאם אנחנו פועלים בצורה מסוימת, או לצורך העניין לא פועלים, כנראה שעמוק בפנים אנחנו יודעים על מה אנחנו מגנים וממה אנחנו פוחדים, ולמעשה בכל רגע נתון אנחנו בוחרים באפשרות שאנחנו מאמינים שהיא הכי טובה ונכונה לנו. בגלל שהסיבות הפנימיות האלו לא תמיד ברורות, ולא בהכרח מתגלות בפנינו בכזאת קלות, הכנתי רשימת הסברים פוטנציאליים ללמה אנחנו לא מצליחים לשנות את המצב ולעבוד על הזוגיות שלנו, למרות שאנחנו מצהירים על כך שוב ושוב.
הטלת ספק בעצם היכולת לפתור את הדברים
אחד המוקשים הגדולים ביותר בשיפור מערכת היחסים, הוא הטלת הספק בעצם היכולת לפתור את הדברים. המחשבה הפרטית הזאת לפיה אי אפשר באמת לפתור את הבעיות הזוגיות שלנו שכיחה מאוד, פשוט בגלל שהיא משמשת כמנגנון הגנה מצוין מפני מאמץ, התמודדות, אכזבה ודחייה.
להסכים להאמין שאפשר לתקן - משמעותו לעבוד קשה ולהסתכן בפגיעה, ולא כל אחד מוכן ובנוי לזה. פרספקטיבה רחבה יותר תלמד אותנו שהקשיים שלנו מוכרים ומובנים, שמיקומנו על סקאלת 'מצב הזוגיות' פחות חמור ממה שאולי נדמה לנו, ושיש כלים, לא מאוד מסובכים, שיכולים לעזור לנו להשיג את מבוקשנו.
לא מוכנים להתפשר על פחות מהטוב ביותר
כולנו רוצים את הטוב ביותר לעצמנו - את הזוגיות הדביקה והפוטוגנית שאנחנו רואים ברשתות החברתיות, את התשוקה המתמשכת שמשודרת לנו בתוכניות הטלוויזיה ובסרטים, ואת האוירה המשפחתית שנדמה לנו שיש לשכנים עם הדשא היותר ירוק. בניגוד לנקודה הקודמת, במקרה הזה אנחנו אולי מאמינים שאפשר לתקן את הזוגיות שלנו, אבל מאמינים שגם אם נצליח לשפר אותה, ואפילו מאוד, היא עדיין לא תיראה כמו זו שחלמנו עליה.
התפיסה הזו של "הכול או כלום" מאפיינת בדרך כלל אנשים עם נטייה לפרפקציוניזם בכל תחומי החיים, אבל ברוח אג'נדת האינדיבידואליזם שאופפת אותנו, כשזה מגיע לזוגיות, כולנו ממהרים להתחבר אליה ולבקש לעצמנו הרבה יותר. במובן הזה, אפשר להבין למה אני לא באמת רוצה לטרוח. אם אני חושב שבכל מקרה אני לא אצליח להשיג את החלום שלי, וממילא אני לא מוכן להתפשר על לחיות את החיים במלוא עוצמתם הרומנטית, איזו סיבה יש לי בכלל לנסות?
העניין הוא שחשיבה דיכוטומית לא תקדם אותנו ולא תעזור לנו לשפר את איכות חיינו. יכול מאוד להיות שלא נשיג את החיים הזוגיים שאנחנו מאמינים שנועדנו לחיות, אבל גם יכול מאוד להיות שאין באמת דבר כזה. לפעמים הדמיונות וההשערות שלנו לגבי איך נראה האידיאל, הם לא יותר מאשר להעמיד את עצמנו מול סטנדרט מתסכל שאף אחד לא באמת מצליח להגיע אליו, או שכדי להשיג אותו צריך לשלם מחירים שאנחנו לא בהכרח מוכנים לשלם. כך או כך, כשאנחנו מפנים את תשומת הלב שלנו למה שחסר לנו כדי להגיע לחלום, אנחנו מפספסים את כל הנפלאות שיכולות להיות, ואולי כבר יש לנו, בדרך אליו.
לא מאמינים שבן הזוג ישתנה
תהליך זוגי הוא טנגו לשניים, שלם שהחלקים שבו תלויים זה בזה באופן מלא ומשלים. בדיוק בגלל זה, ההחלטות אם ואיך לפעול לטובת הזוגיות שלנו נגזרות מהשותף שלנו למסע. אם כבר התאכזבנו מיליון פעמים מהניסיונות לתקן, הגיוני מאוד שנפחד לנסות מחדש. אם אנחנו מרגישים שרק אנחנו אלה שמתאמצים, משקיעים ומוותרים כדי שיהיה טוב יותר בקשר שלנו, סביר ביותר להניח שנרצה קודם לראות את בן/ת הזוג שלנו גם נותנים מעצמם. ואם אנחנו כועסים ונוטרים כי הרבה מטענים נצברו ולא עובדו בינינו, אי אפשר להאשים אותנו בחוסר הרצון לדפדף לעמוד חדש.
הבעיה היא שעם כל כמה שההסברים האלה מובנים ולגיטימיים, הם עדיין מעכבים אותנו מלהשיג את מה שאנחנו רוצים. בגלל שיש לנו שליטה מלאה רק על עצמנו, ובגלל שחשוב לנו לעשות כדי לשפר במקום לעמוד במקום ולחכות לצד השני, הכי טוב שנמצא מהן הפעולות או מהם התנאים שיעזרו לנו להמשיך לנסות בכל זאת.
אנחנו יכולים למשל לשתף את בן/ת הזוג בפחדים, להסביר להם ממה אנחנו חוששים, למה אנחנו זקוקים ומה יכול לעזור לנו, לבקש מהם שיתחייבו לדברים מסוימים, לוודא שתהיה לנו מערכת בקרה הדדית כדי שנוכל לעקוב אחרי הניסיון הנוכחי ועוד. כלומר, אם אנחנו מוצאים שקשה לנו לפעול, מומלץ שננסה לחפש את התנאים שבהם זה כן יתאפשר, ונפנה את המאמצים שלנו כדי לממש אותם.
לא רוצים לוותר על מה שיש כרגע
"לפחות ככה אני יודע שיהיו לי כמה ימים של שקט, שבהם פשוט לא נדבר. אני מעדיף את זה על הריבים", אמר לי פעם איש יקר, כשניסינו לבדוק יחד למה כל כך קשה לו לשנות את התנהגותו כלפי אשתו. האמירה הזאת, לצד שורה של אמירות נוספות, מבטאת אמת אנושית כל כך בסיסית שכולנו יכולים להזדהות איתה – אנחנו לפחות יודעים איך נראה ומרגיש המוכר והידוע. הלא ידוע הוא זה שמפחיד אותנו.
כשאנחנו הולכים לעבר שינוי, אנחנו מתבקשים להיפרד ממשהו לטובת משהו אחר. נכון שהחדש אמור להיות טוב יותר, אבל יחד עם זאת, הוא גם מבקש מאיתנו לוותר על חלקים נעימים ונוחים שהתרגלנו אליהם. למשל, אנחנו מוותרים על הזכות להתלונן ולהרגיש מסכנים, על הצדקות לכל מיני התנהגויות, מחדלים וכאבים, על שליטה וודאות, ואולי אפילו על התקווה שיש מה לעשות ושלא הכל אבוד.
כי אם באמת ננסה, אנחנו עלולים גם לגלות שאפילו השינוי לא עושה אותנו מאושרים, או משיג עבורנו את מה שרצינו, ולכן מראש רבים מאיתנו יעדיפו את השקט שנותנת התחושה שיש לנו עדיין קלף אחרון בכיס, שניתן להשתמש בו אם רק נרצה.
לא באמת רוצים להשתנות
אחד הדברים המאתגרים ביותר בתהליך זוגי הוא הצורך להתמודד עם פערי התפיסות, הרצונות, התקוות, החששות והאמונות של בני הזוג. אבל הקושי הגדול באמת נובע מכך שכל אחד מהם מצוי במקום אחר מבחינת עצם הרצון בשינוי, ומבחינת המוכנות והמוטיבציה הדרושות כדי להצליח בו.
לא מעט פעמים, אחד נגרר אחרי השני לתהליך, אומר שהוא מוכן לעשות הכל כדי לשפר או להציל את המצב, אבל בפועל ההתנהגות שלו מלמדת אחרת – שהוא לא חושב שיש בעיה כזאת גדולה, שהוא לא באמת רוצה בשינוי, או שהוא פשוט לא מוכן להשקיע את מה שדרוש ממנו.
זה אולי יישמע מוזר, אבל לא תמיד אנחנו רוצים את מה שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים. יש הרבה מאוד סיבות לצאת בהצהרות שאנחנו רוצים שינוי, ובדרך כלל קל לנו מאוד להשתכנע שמה שאנחנו צריכים כדי להרגיש יותר טוב זה לשפר את המצב בצורה כזו או אחרת, אבל האמת היא שאם נעשה בירור קצת יותר עמוק עם עצמנו, נגלה שזה לא בדיוק מה שעומד בראש סדרי העדיפויות שלנו כרגע, שיש דברים קצת יותר דחופים לטפל בהם, ושבסך הכול, בפלח הספציפי של החיים, דווקא די בסדר לנו.
רצון כן נולד ומתבטא כשאנחנו מנסחים את המטרה שלנו באופן מדויק עבורנו, וכשאנחנו מוכנים לתת מעצמנו, להקריב, להסתכן, להתאמץ ולוותר. אם אנחנו רוצים, אנחנו לרוב גם נמצא את הדרך, אבל אם אין את הרצון, זה גם ממש-ממש בסדר.
לסיכום, בדקו לעומק את השאיפות שלכם כפי שניסחתם אותן, ושאלו את עצמכם האם הן מבטאות את הכמיהות שלכם? על מה תצטרכו לוותר כדי להשיג אותן? ומה אתם חוששים שיקרה כשתקבלו את מבוקשכם? היעזרו בכיווני המחשבה שהצעתי כדי להבין טוב יותר את עצמכם ו/או את בן/ת הזוג שלכם, וזכרו שיש הרבה סיבות אפשרויות שיכולות להסביר את המורכבות שבכם, ובעיקר, הרבה מאוד אפשרויות בחירה.
בהצלחה!
חדי אקסלרד היא יועצת זוגית ומשפחתית (M.A), מרצה בתוכנית התואר השני ללימודי משפחה באקדמית תל-אביב –יפו, ומגישה פינת טלוויזיה העוסקת בהורות ובזוגיות
