אם יש דבר שממש מפחיד אותנו זה שהאהבה פשוט תיגמר. שנקום יום אחד ובן/ת הזוג שלנו יגידו לנו שהם כבר לא אוהבים אותנו, או שנבחין פתאום שאנחנו כבר לא מרגישים בכלל את הניצוץ הרומנטי, זה שהופך את מערכת היחסים לזוגית.
כי כשזה קורה, משני צידי המתרס ניצבים אנשים סובלים, כשהאחד מרגיש דחוי וחסר אונים, והשני מרגיש אשם ועצוב. מדובר בסיטואציה אישית וזוגית קשה, שמעלה סוגיות עמוקות שיושבות עמוק בתוך הנפש, מאלצת אותנו לגעת במה שכבר לא ניתן להתעלם ממנו ומאיימת מאוד על המשך מערכת היחסים.
אחד הדברים שמאפיינים את הדרך שבה אנשים מתארים את היעלמות האהבה הוא התחושה שמדובר בגזירת גורל שנכפתה עליהם. בין אם הם אלה שהפסיקו להרגיש ובין אם הם אלה שהפסיקו להרגיש אליהם, הם מתייחסים לרגש הנעדר כאל אירוע חיצוני שהידפק על חייהם במפתיע, שהם לא יכולים לשלוט בו וכעת הוא מייצר אצלם תחושות של חוסר אונים ותסכול.
הם מספרים איך הם מנסים להילחם ולהחזיר את מה שהיה, אבל לא באמת מאמינים שיש להם סיכוי. האמת היא שאני מבינה את הפחד הזה. מדובר באחת הסוגיות היותר מאתגרות בתחום הזוגי, שניתן להתייחס אליה כאל נקודת שבר רצינית ביותר על רצף חיי הזוגיות. בהחלט יכול להיות שאובדן האהבה יוביל בסופו של יום לפרידה, אבל דבר אחד בטוח - לא תמיד מדובר בגזירת גורל שנכפית עלינו ושאנחנו חייבים לקבל אותה.
אני מאמינה ויודעת שכשהדברים לא אבודים לגמרי, יש מה לעשות כדי להחזיר את מערכת היחסים למסלולה הטוב, המוכר ואפילו המשופר. אז למה זה קורה לנו? ומה אנחנו יכולים לעשות? קיבצתי כמה רעיונות ונקודות למחשבה ולפעולה.
התשוקה שלי מתה
הרבה פעמים אנשים מאמינים שאם הם כבר לא נמשכים לבן/ת הזוג שלהם, למעשה נגמרה האהבה. בעיניי, חשוב מאוד להבדיל בין הדברים, להגדיר את נושא המיניות כאתגר זוגי שצריך לטפל בו ולפעול כדי לשפר את המצב. מערכת יחסים ארוכת שנים משמעותה שגרה חוזרת ונשנית, שינויים פיזיים, מנטליים והורמונליים, וקירבה יתרה של בני הזוג. כל אלו הם גורמים שבהכרח מפריעים לארוטיקה להישאר בשיאה.
אך כששני בני הזוג מניחים באומץ ובכנות את בעיית המיניות על השולחן, עם כל הקושי, המבוכה והפגיעה, הם יכולים לנסות ולפתור אותה ביחד. מחקרים רבים התבצעו ועדיין מתבצעים בנושא, אנשי מקצוע מציעים עזרה בתחום, ניתן להגיע בקלות לכתבות, עצות וטיפים מעולים שמפוזרים ברחבי הרשת (הרבה מהמידע הזה תמצאו ממש כאן, בערוץ היחסים של ynet); יש שלל חנויות, משחקים, אביזרים, וסדנאות, וכמובן, תמיד יש את האפשרות של לפתוח את היחסים, או להגיע להסכמות שונות, שבתקווה יחזירו את התשוקה לחיים ולזוגיות.
אם מתייחסים לנושא כאל בעיה ולא כאל גזירת גורל שמשמעותה סיום הקשר, אפשר גם לייצר התאמות ופתרונות יצירתיים, שהם חלק מהשינויים הטבעיים שעוברים על כל מערכת יחסים.
אני איתה גמרתי
הרבה פעמים אני נתקלת במצב של "הורדת מסך", שבו אחד מבני הזוג מחליט שהגיעו מים עד נפש. זהו מצב שבו הלב נסגר כי הוא מגן על עצמו מפני פגיעה, אכזבה, דחייה, תסכול וכדומה. המצב הזה לא פשוט בכלל, כמובן, כי הוא הרבה פעמים מגיע אחרי אינסוף ניסיונות תיקון, שיח פנימי ארוך, שנים של התלבטויות ותסכול, ופגיעה אמיתית באמונה שהזוגיות הזאת מסוגלת להשתנות.
יכול להיות שזה נכון, ושבאמת אין טעם לתת הזדמנות לאכזבה נוספת, אבל יכול מאוד להיות שדווקא הפעם בן/ת הזוג יהיו מוכנים לעבוד, להתאמץ, להקשיב ולשנות, כי האפשרות האמיתית לפרידה תיחשב עבורם לקריאת ההתעוררות שהם היו זקוקים לה.
העבודה במקרה הזה צריכה להתחיל בבניית אמון מחודש, בהכרה בכאב שנגרם והצטבר לאורך הדרך עבור שני בני הזוג, ואחר כך בטיפול בבעיות הליבה העמוקות של הקשר, וביצירת התנהגות חדשה ומתקנת.
אני מאוהבת באדם אחר
כולנו בני אנוש שמסתובבים חופשיים, ובאים במגע עם אנשים קרובים יותר ופחות. לפעמים הלב לא שואל אותנו יותר מידי שאלות ופשוט נפתח ונודד לו. בעיניי, יש הרבה מאוד סיבות ללמה המצב הזה עלול לקרות, ולכל אחד יש את הסיפור הפרטי שהוביל אותו לנקודה הזו. בין אם ההתאהבות מלווה ברומן, ובין אם היא נשארת בתוכנו פנימה, היא משליכה ישירות על מה שאנחנו מרגישים לבן/ת הזוג שלנו.
לפעמים זה מוביל למצב שאנחנו פשוט לא מרגישים אליהם כל תשוקה, לפעמים זה כולל השחרה שלהם או חיפוש סיבות כדי להצדיק את בגידת הלב, ולפעמים זה מעורר רגשות שמקטינים אותם כמו רחמים ורצון לפצות. בכל המקרים אנחנו מוצפים במחשבות, רגשות ופנטזיות על מושא האהבה החדש, ובן/ת הזוג הופכים למטרד או מכשול בדרך.
כדי לצלוח את הנושא הזה מבחינה זוגית צריך קודם כל להחליט לבחור בבן/ת הזוג שלנו באמת. המשמעות היא שאנחנו צריכים להסכים לוותר על מושא האהבה, ולעשות כל שביכולתנו כדי להוציא אותו מהמשוואה. כל עוד אנחנו מרגישים שקשה לנו לשחרר את הריגוש, החיות והשמחה שהאהבה החדשה הביאה איתה, לא נוכל לטפח ולטפל ברומנטיקה הבלעדית שיש לנו עם בן/ת הזוג שלנו.
התאהבויות יכולות להיות עוצמתיות מאוד, ויחד עם זאת, אם רוצים, אפשר לגרום להן לחלוף. הזמן והמרחק יעשו את שלהם, וההשקעה בזוגיות לאחר הבחירה בה בהחלט מסוגלת לעורר מחדש את הלב, ההערכה, המשיכה ולמעשה את כלל מערכת היחסים. כמובן שככל שתהיה כנות גדולה יותר בין בני הזוג בנושא, וככל שהם יהיו יותר מוכנים לגעת יחד באומץ במהות שלו, כך הם גם יוכלו להפוך את המשבר להזדמנות גדולה לחיזוק ולשיפור הקשר ביניהם.
אלה לא החיים שרציתי
שעמום כללי מהחיים, נקודות משבר אישיות, אירועים חריגים וטראומטיים, ואפילו נקודות ציון משמעותיות כמו מה שעברנו כולנו בחודשים האחרונים של תקופת הקורונה, עשויים לעורר אותנו למחשבות ולתובנות חדשות על החיים, על מה שרצינו לעצמנו ועל מה שעוד נשאר לנו לעשות. הצרכים הלא מסופקים והחלומות שעוד לא הגשמנו, עולים מחדש מעל פני השטח ודורשים את ההתייחסות שלנו.
לא אחת, התחושות המציפות, הכמיהה והבלבול מאיצים בנו להסיק מסקנות מרחיקות לכת לגבי הזוגיות שלנו – שהיא מרכיב משמעותי ביותר בשביעות הרצון שלנו מהחיים. למעשה, מדובר בתהליך חשוב של התפתחות אישית שכדאי להתייחס אליו ברצינות וברגישות. אם בן/ת הזוג ידעו להכיל את התהיות האישיות האלו, לא ייבהלו, ילחצו או ילחיצו, ויאפשרו את החקירה הפנימית הזו, הם יוכלו לקבל בני זוג מאושרים יותר, ומערכת יחסים בריאה ומצמיחה.
ההתבוננות הפנימית והשאלות החשובות שמתעוררות, הן בדיוק אלו שיצביעו על מה צריך לדאוג להוסיף לחיים שלנו. אם למשל בן/ת הזוג מרגישים שהם צריכים יותר מרחב אישי, עצמאות, בילויים חברתיים, פיתוח תחביב, שינוי קריירה וכד', שני בני הזוג צריכים לבדוק מה הם עושים כדי שהצורך האישי הזה יוגשם. הם מתבקשים למצוא את הדרך לשלב את הצרכים האישיים לתוך הזוגיות, בהבנה הדדית, בהתחשבות ובכבוד.
אם אתגרש יהיה לי סוף-סוף שקט
כשמתחיל להיות לנו קשה ומעיק מידי בבית ובזוגיות, אנחנו מתחילים לפלרטט עם החלופה – פרידה. אנחנו מדמיינים איך יהיה לנו את הזמן לעצמנו, איך לא נרגיש שכל הזמן באים אלינו בטענות, מאשימים, מבקרים או כועסים עלינו, ועוד לא דיברתי על כל הכיף שבדייטיים ראשונים, בחידוש ובריגוש.
אנחנו פתאום שמים יותר לב לחברינו הגרושים, ועם הזמן אנחנו מתחילים להתאהב ברעיון ומאדירים אותו. האפשרות להיפרד נראית לנו יותר ויותר כמו הפתרון הנכון ביותר עבורנו, ובן/ת הזוג שלנו נראים יותר ויותר כמו הבעיה.
יכול להיות שפרידה היא אכן האפשרות הטובה ביותר, אבל בכל מקרה החלטה בכזה סדר גודל חייבת להתקבל אחרי ששקלנו את כל הפרמטרים ברצינות, והתבססנו על פרספקטיבה כמה שיותר רחבה. אם אנחנו חושבים שגירושים יגרמו לכך שבני הזוג שלנו לא יבואו אלינו בטענות, או שלא נצטרך לדעת להגיע איתם לפתרונות, אנחנו טועים בגדול.
אם אנחנו חושבים שחיים לבד הם רק חופש ועצמאות, אנחנו מפספסים את העוצמה והחשיבות של השייכות והמשפחתיות. במובן הזה, ההסכמה שלנו להניח לרגע בצד את אפשרות הפרידה היא בדיוק החריץ שדרכו נוכל אולי לפתוח את הלב מחדש.
לסיכום, כשהסיטואציה הקשה של היעלמות האהבה מגיעה אל מערכת היחסים שלנו, אנחנו צריכים למצוא את הדרך להתמודד איתה ביחד. במקרים רבים ניתן למצוא את הדרך לפתוח את הלב מחדש, כשההצלחה תלויה רבות בנכונות של שני בני הזוג להשקיע כדי להציל את מה שהם בנו עד היום, ביכולת של כל אחד מהם להכיל את הפחדים, האשמה, העלבון וחוסר הוודאות, ובאומץ שלהם להביא את עצמם לדבר בכנות על הדברים, להעניק מרחב חקירה אישי וליצור שינויים וברית חדשה. זה לא בהכרח יהיה קל, אבל זה אפשרי.
חדי אקסלרד היא יועצת זוגית ומשפחתית (M.A) ומדריכת הורים
