בואו נדבר על זקפה. כ-50% מהגברים מעל גיל 60 יסבלו מבעיות בזקפה, כשהאחוז כמובן עולה ככל שמזדקנים. מאחר שהפין הוא איבר רגיש במיוחד, בעיה בזקפה יכולה להוות סממן מוקדם לבעיות אחרות שיצוצו בהמשך, ואף לסייע באבחון מוקדם שלהן. בכל אופן, במשך הרבה שנים המחשבה השולטת הייתה שבעיות בזקפה נגרמות כתוצאה מגורמים נפשיים. גברים עם אין-אונות נשלחו לעבוד על היחסים עם האימהות שלהם, וזה (אולי) עזר להם לנקות את האווירה בבית, אבל קצת פחות עם הזקפה.
אל תוך התסכול הקולקטיבי הזה נכנס בתחילת שנות ה-80 החוקר הבריטי, ד"ר ג'יילס ברינדלי. ד"ר ברינדלי היה רופא, ממציא, אתלט, מוזיקאי וחוקר מכובד בתחום הפיזיולוגיה. בשנות ה-60 הוא המציא בסון חשמלי, הוא חקר נצנוץ כוכבים כמו גם את מערכת הראייה, פיתח מכשירים שמתממשקים עם מערכת העצבים כדי להחזיר לעיוורים את הראייה, ועזר לנכים להוציא זרע. המוצלח מהמכשירים שהוא המציא נמצא עד היום בשימוש, ומאפשר לבעלי מוגבלויות לרוקן את שלפוחית השתן.
בשנות ה-80 של המאה הקודמת, התחיל ד"ר ברינדלי לחקור גם את הזקפה הגברית. הוא הניח כי ניתן לפתור בעיות בזקפה בעזרת טיפול מקומי בפין, והחליט להזריק לאיבר המין שלו חומרים שונים ומשונים, בתקווה שאחד מהם יעשה את העבודה. ההקרבה העצמית הזאת הוכיחה את עצמה כשחומר בשם Papaverine, שממש כמו האופיום, גם הוא נמצא בפרג, הוכח כיעיל. החומר הזה הצליח לעורר את זקפתו של החוקר, מבלי שהזדקק להתרגשות מינית מסוימת.
מספר שבועות מאוחר יותר, בכנס של האגודה האמריקאית לאורולוגיה, שאיש לא ישכח לעולם, עלה ד"ר ברינדלי לבמה כדי להציג את תוצאות מחקרו הייחודי. רק שד"ר ברינדלי לא הסתפק בלדבר על הניסוי, הוא החליט להדגים אותו באופן חי מול קהל של כ-100 אורולוגים ובני ובנות זוגם. בהתחלה הוא הציג לראווה תמונות אישיות של הזקפה שלו, אך מאחר ששיער כי חבריו המלומדים עתידים להתייחס אליהן בביקורתיות, וחשש שהם יטענו כי הראיות להצלחת הטיפול הן כתוצאה מגירוי מיני ולא מהשפעת החומר, החליט לעשות מעשה שהיום היה גורר מהומה שלמה, ואף מוביל לסילוקו מהשדה המחקרי.
אבל הימים היו אחרים, ולפני ההרצאה, ד"ר ברינדלי הזריק שוב את החומר לפין שלו, ונכנס לאולם כשהוא לבוש במכנסי טרנינג. ואז, אל מול עיניו הנדהמות של הקהל, הרופא פורץ הדרך משך את מכנסיו מעלה, הידק אותם והבליט בגאווה את תוצאות הניסוי. ועדיין, ד"ר ברינדלי לא הסתפק בשני אלו, והרגיש שהראיה לא הייתה מספיק משכנעת. לכן הוא הפשיל את מכנסיו ואחריהם גם את תחתוניו (?!), כדי לספק לקהל מבט ברור שיסיר כל ספק שהניסוי שלו הצליח! ואם כל זה לא היה מספיק, הוא גם ירד מהבמה (או יותר נכון, דידה) במלוא הדרו, כדי שיושבי השורות הקדמיות יוכלו לבחון זאת במו עיניהם ולהתרשם מהנוקשות המרשימה. זעקות ספונטניות של יושבות השורות הקדמיות החזירו אותו מהר מאוד לבמה, והוא סיים את ההרצאה לקול קריאות ההמון המופתע.
מאוחר יותר, טען להגנתו כי היה זה יושב הראש של הכנס שביקש ממנו לחשוף את איברו באופן כה גלוי, ושהוא עשה כן רק אחרי שהובטח לו שלא יהיו עיתונאים בקהל. מאחר שהיה זה כינוס של אורולוגים, הוא כמובן הניח שהם ממילא רגילים לראות איברי מין חשופים, ולא יתרגשו מעצם החשיפה.
כך או אחרת, ב-2023, עידן פוסט MeToo, מעשה כזה לא היה מתקבל על הדעת, אולם ב-1983 הנורמות היו אחרות. למעשה הפרובוקטיבי לא נרשמו השלכות שליליות על הקריירה של המדען, ושלוש שנים מאוחר יותר הוא זכה לתואר אבירות על מחקריו בתחום ההנדסה הרפואית והפך לד"ר סר ברינדלי.
מעבר לסיפור הביזארי, ד"ר סר ברינדלי הראה (תרתי משמע) שבעזרת טיפול מקומי אפשר לגרום לזקפה, ללא כל תלות בגורמים הנפשיים. אבל הוא לא היה הראשון. עוד במאה ה-17 נרשמו דיווחים על רופאים שהזריקו חומרים שונים לפין של המטופלים שהם כדי לטפל בבעיות זקפה, כולל תמצית אשכי קוף (אז אולי בכל זאת עדיף לטפל ביחסים עם האם?). ד"ר ברינדלי עצמו כבר בן 97 ובמשך כ-30 שנה הוא נושא עימו בשק אשכיו מתקן שבלחיצת כפתור מזריק את החומר לפין וגורם לזקפה.
בכל מקרה, היום, למזלם של הסובלים מהבעיה, יש שפע של כדורים, כשהידוע ביותר הוא כמובן הוויאגרה. לא רק שלא מדובר בזריקה, הזקפה קורית רק כשיש גירוי מיני. כדי שתבינו איך קורה ה"קסם" הזה, אסביר בקצרה איך קורית זקפה: בתוך הפין יש רקמה שמכילה מעין אמבטיות קטנות מוקפות בשריר. לתוך כל אמבטיה זורם דם מהעורקים. לאחר מכן, הדם יוצא מהאמבטיה בעזרת הוורידים. במהלך הזקפה השרירים סביב העורק הראשי מתרחבים, וכך זורם יותר דם בעורקים אל האמבטיות, כשבמקביל גם השרירים סביב האמבטיות מתרחבים, כך שהן שואבות את הדם מהעורקים בגלל ההתרחבות שלהן. אלא שקצב היציאה של הדם מהאמבטיה לווריד לא משתנה, כשהתוצאה היא שהאמבטיות מתמלאות.
בשלב מסוים האמבטיות כל כך מתרחבות עד שהן לוחצות על הוורידים ובכך מקשות על הדם לצאת החוצה, דבר שמוביל להקשחה נוספת של הפין. אגב כל זה קורה גם בדגדגן! עד כאן, מבוא לאינסטלציה. ואם נחזור לד"ר ברינדלי, אז החומר שהוא מצא למעשה מצליח להרפות את השרירים שנמצאים סביב האמבטיות וסביב העורקים, ולכן מתרחשת זקפה עד שהחומר נעלם מהגוף.
כשלא מזריקים חומר חיצוני, מה שקורה הוא שמרכז בחוט השדרה שולח פקודה עצבית לשרירים סביב העורקים וסביב האמבטיות והיא שגורמת להם להתרפות. כך האמבטיות מתמלאות ויש זקפה. כלומר, הפקודה העצבית מגיעה לתאי השריר, כשבתוך תאי השריר מיוצר חומר שגורם להם להרפיה ומייצר את הזקפה. נקרא לחומר הזה "ציפורי" (בביולוגית הוא נקרא "ציקליק ג'יאמפי"). אלא שכדי שהגברים לא יהיו כל הזמן עם זקפה, יש בתאי השריר גם תהליך הפוך שמפרק את "ציפורי".
הוויאגרה מעכבת את התהליך ההפוך: את הפירוק של "ציפורי". כלומר, בנוכחות של ויאגרה, כשיש גירוי עצבי לשריר, "ציפורי" מיוצר בשריר והפעם הוא מצטבר לכמות גדולה מהרגיל כי הפירוק שלו הרבה יותר איטי. ככה "ציפורי" מצטבר ומצליח לגרום לתאי השריר להרפיה, מה שגורם ליותר דם לזרום, לאמבטיות להתמלא ובא לציון גואל. כשייפסק הגירוי המיני, גם הפקודה העצבית תיפסק. או אז יפסיק הייצור של "ציפורי" עד שלאט-לאט ה"ציפורי" שכבר נוצר יתפרק סופית. הפירוק אומנם איטי בגלל ההשפעה של הוויאגרה, אבל מצד שני מדובר בגבר עם בעיית זקפה כך שממילא התהליכים שמורידים את הזקפה מואצים. לכן, בחור ללא בעיית זקפה שלוקח מינון גבוה של ויאגרה עלול למצוא את עצמו עם זקפה שנמשכת ונמשכת, גם כשהוא לא מגורה מינית.
כיום, מלבד ויאגרה יש תרופות נוספות בשוק כגון: סיאליס, לויטרה וספדרה, שגם הן מעכבות את הפירוק של "ציפורי", אלא שהן עושות זאת עם חומרים פעילים אחרים. לכן ישנם הבדלים במשך זמן הפעולה ובתופעות הלוואי, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון. הגדולה (סליחה, הייתי חייב) של התרופות הללו טמונה בכך שהן מפחיתות את ירידת הזקפה, ולכן כשאין גירוי מיני אין להן השפעה.
הנמר של פייזר
למעשה חברת פייזר, כן, אותה חברה שכולנו מכירים מהחיסון לקורונה, גילתה את הוויאגרה במקרה: היא פיתחה את החומר הפעיל לראשונה למטרת טיפול ליתר לחץ דם ולתעוקה לבבית. צוות הפיתוח הניח שהחומר יעבוד על כל העורקים בגוף, ולא שיער שהחומר יעבוד באופן ספציפי על השרירים שנמצאים סביב כלי הדם באיבר המין. להפתעתם, חלק מהמטופלים בניסוי הקליני חזרו מרוצים יתר על המידה, לא רצו להפסיק את הניסוי ורק אז תופעת הלוואי התבררה. ב-1998 השיקה פייזר את הוויאגרה, כשהמכירות אמרו את שלהן: 400 מיליון דולר רווחים שהתקבלו כבר בשלושת החודשים הראשונים.
אגב, המילה ויאגרה לא ניתנה סתם. משמעותה היא "נמר" בסנסקריט, והיא מהווה גם משחק אותיות על שמו של אחד החוקרים שהייתה לו תרומה משמעותית בשכנוע של פייזר להפוך את הבאג לפיצ'ר: ד"ר ויראג (Virag) היה קרדיולוג צרפתי, שגילה גם הוא כי הזרקה לפין של חומר שמרפה תאי שריר גורמת לזקפה. הוא פרסם את הגילוי בדרך פחות דרמטית מד"ר ברינדלי – באמצעות מכתב לעורך העיתון הרפואי והיוקרתי Lancet. לאחר מספר שנים, כקרדיולוג, ד"ר ויראג היה מעורב בניסוי המקורי של פייזר שנועד לפתור בעיה לבבית. כשהתברר הכישלון במטרת הניסוי וההתרחשות המעניינת קרתה, הוא דחף להפוך את הלימון ללימונדה.
ומה לגבי ויאגרה לנשים?
תופתעו לגלות כי הוויאגרה עובדת גם על נשים, מאיצה את זרימת הדם לאיבר המין וגורמת לזקפה של הדגדגן. מה שהיא לא עושה זה תורמת להעצמת התשוקה המינית. ניסוי כזה נעשה וכשל, וב-2004 חברת פייזר הפסיקה אותו סופית. טוב, כבר הסכמנו כי ויאגרה לא משפיעה על החשק המיני אלא נטו על תאי השריר. על תשוקה מינית אני מבטיח לעסוק בטורי הבא.
עמוס גדליהו הוא ד''ר לחקר המוח, מרצה בתוכנית לטיפול מיני בשיבא ובחוג ללימודי המשך ברפואה באוניברסיטת תל אביב, כותב את הבלוג 'מין בלוג שכזה' על מיניות ומוח, ומעביר את הקורס 'מין מוח שכזה'
