"לזכותו ייאמר שהוא הזהיר מראש שהוא לא מסוגל לנהל זוגיות מונוגמית", חגית (השם המלא שמור במערכת) מסנגרת על מי שהיא מכנה "הדפוק". את השם האמיתי שלו עדיין קשה לה לבטא. כבר כמעט 15 שנה עברו מאז שהם נפגשו, כשהייתה בתחילת שנות ה-30 לחייה. כיום היא נשואה, עם עבודה יציבה ושתי בנות, אבל אם מתקרבים אליה, אפשר לשמוע איך עדיין בוקעים ממנה קולות ההתנפצות של הלב מאותו "דפוק".
"הייתי אז בת 32. כבר לא ילדה, בדיוק יצאתי מזוגיות של כמה שנים שכולם חשבו שתסתיים בחתונה, אבל לי היא הייתה חסרת עניין ותשוקה. כמהתי לזוגיות כמו בסרטים, פרטנר שאיתו אוכל לחיות באושר ובעושר".
ואז היא הכירה את "הדפוק".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"הוא היה ברמן בבר הקבוע שישבתי בו כמעט כל לילה, ולא התייחסתי אליו ברצינות בהתחלה כי ראיתי שהוא מפלרטט עם כל דבר שזז. אבל מתישהו יצא לנו להיפגש במקרה בבית קפה בצהריים, התחלנו לדבר ומהר מאוד הוא שיתף אותי בדברים אישיים שעברו עליו. הוא כל הזמן אמר 'אני לא יודע למה אני מספר לך את זה. כנראה יש בך משהו מיוחד', וזה גרם לי להרגיש שבאמת יש פה קשר יוצא דופן, קוסמי אפילו, ושרק אני יכולה להציל אותו מהמשבר שהוא נקלע אליו".
עוד במדור "שאלה של יחסים"
מהר מאוד הקשר ביניהם התהדק. כאמור, הדפוק הזהיר אותה שקשה לו עם מחויבות, "אבל במקביל הוא כל הזמן אמר לי כמה אני שונה מכל אישה אחרת שהוא הכיר, כמה אני הרבה יותר טובה, שאני מבינה אותו בלי מילים, שיש לנו חיבור רוחני ואפילו שהסקס שלנו זה משהו שהוא לא חווה אף פעם. באיזשהו שלב די מוקדם הוא אמר לי: 'זהו, החלטתי, אני רוצה לעשות איתך ילד. אני רוצה שאת תהיי האמא של הילדים שלי'. אני צחקתי, אבל התחלתי לחשוב על זה ברצינות".
היה רק דבר אחד שהעכיר את הזוגיות הזו: העובדה שזו לא ממש הייתה זוגיות. "הייתי מגיעה לבר שלו ורואה אותו מתחיל עם בחורות אחרות ממש לידי. אם היינו יוצאים למסיבה, הוא היה יכול להיעלם לי ואז להגיד לי שהוא כבר בדרך הביתה, ושאמצא איך לחזור לבד. זה בלי קשר לעובדה שאני הייתי משלמת על הכניסה ועל הדרינקים, כי הוא היה בחובות. כשאמרתי לו משהו על זה, הוא צעק עליי שאני אובססיבית או שאני מנסה לקנות את החופש שלו בכסף. הוא שכנע אותי שאני צריכה ללמוד לשלוט בקנאה שלי, אז ניסיתי להעמיד פנים שזה לא מזיז לי, למרות שזה אכל אותי מבפנים. בפעמים שבהן אמרתי לו שזה לא מתאים לי ושאני רוצה לנתק את הקשר, הוא היה משכנע אותי שהוא אוהב רק אותי ושאני ההצלה שלו, כמו שהוא ההצלה שלי. שאין עוד מישהי שמבינה אותו כמוני, ואין לי סיכוי למצוא מישהו שיבין אותי כמוהו. זה היה הפרדוקס: הוא דאג כל הזמן להוריד לי את הביטחון, ובגלל שהביטחון שלי היה ברצפה, לא חשבתי שאוכל למצוא מישהו שיאהב אותי יותר".
אז איך בכל זאת זה נגמר?
"הייתי רוצה לספר שאני הבנתי כמה הוא עושה לי רע ומצאתי בעצמי כוחות להגיד לו שהוא אידיוט ואז לקום וללכת, אבל האמת היא שהיה לנו פיצוץ רגיל, שבו הוא שוב אמר לי כמה אני לא בסדר ואיך אני הורסת הכול. חיכיתי שהוא יתקשר אחרי יום-יומיים, כמו שהוא תמיד עשה, אבל זה לא קרה. אחרי כמה ימים ראיתי אותו הולך ברחוב מחובק עם מישהי, וזו הפעם האחרונה שראיתי אותו. זה שבר לי את הלב, ריסק אותי סופית, ומצד שני אני יודעת שזה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות".
כשזה קרה, חגית לא ידעה שיש להתנהגות הזו שם, "אבל היום זה ברור לי שזה היה לאב בומבינג קלאסי".
אין ממש צורך לשאול את חגית איך היא הגיעה למצב הזה. אחרי הכול, מי לא חלמה לקבל באמצע ישיבה בעבודה הודעות שיגרמו לה להסמיק, להיות מאלו שכותבים עליהן שירים ולהרגיש שסוף-סוף יש מישהו שרואה אותה ומבין עד כמה היא מיוחדת? כמעט כולן וכולם מחפשים את אותה אהבה עד כלות, אלא שיש גבול, גם אם לא מספיק ברור, בין חיזור מרגש של תחילת קשר לבין מה שמכונה הפצצת אהבה - טקטיקה שבה הפוגע (שיכול להיות זכר או נקבה) "מפציץ" בגילויי תשומת לב וחיבה קיצוניים, מתוך כוונה לתמרן.
גילויי החיבה המוגזמים יכולים להתבטא במתנות רבות בשלב מוקדם של הקשר, בחנופה חסרת פרופורציה, בהצהרות תכופות ו/או קיצוניות של אהבה (לדוגמה, אמירת "את האחת שלי" כבר בדייט ראשון), בניסיונות להיות בקשר מתמיד (הודעות וטלפונים ללא הפסקה) וברצון למחויבות מהירה, כמו הנעה למגורים משותפים אחרי דייטים ספורים. לאחר תקופת ההפצצה יגיעו טקטיקות אגרסיביות ומזיקות יותר, כמו העלבות, כעס מוגזם כשהאדם השני לא פנוי אליהם בשנייה שבה הם פונים אליו או לא עושה כרצונם, ניסיונות לשלוט במראה החיצוני ובסדר היום, פגיעה בקשרים הנוספים שיש לנפגע ואפילו התעללות פיזית.
עידית גוטמן, ד"ר לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת תל אביב, מספרת שהמושג לאב בומבינג התחיל בכלל בחקר הכתות, כדי לתאר את הגיוס של חברים חדשים דרך 'הפצצה' בתשומת לב. "בדרך כלל בהתחלה הם קיבלו את ההרגשה שהגורו אוהב אותם בלי תנאי, שכולם אוהבים אותם, קשובים להם, מבינים אותם ומספקים להם את כל האהבה שיכולה להיות, וזה מה שיוצר חיבור פסיכולוגי מאוד חזק, שאחר כך קשה לנתק. בשנים האחרונות המושג הזה עבר יותר לכיוון של מערכות יחסים רעילות, שהן בעצם כמו כת של אדם אחד, שכמו כל גורו מפעיל מניפולציה מכוונת ושיטתית".
מחקר שנעשה על תלמידי קולג' אמריקאים הצביע על כך שלאב בומבינג נמצא בקורלציה חיובית עם נטיות נרקיסיסטיות, ובקורלציה שלילית עם הערכה עצמית. עם זאת, לחני לורנצי-אורן, פסיכולוגית קלינית ושותפה עם עינב יולביץ' להקמת יוזמת "עוגן - פסיכולוגיות למען נפגעי/ות יחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים", חשוב להדגיש שלאב בומבינג הוא חלק מתהליך שלם בתוך יחסים נרקיסיסטים או פסיכופתיים: "אנחנו לא מדברות על האבחנה של הפוגע אלא על היחסים. זה נכון שבהרבה מקרים הפוגעים הם אנשים עם הפרעת אישיות שיכולה לענות על מאפיינים של נרקיסיזם, אבל לפעמים הפוגעים הם עם הפרעת אישיות אחרת, וגם לא כל הנרקיסיסטים פוגעים. אנחנו מתכוונות ליחסים שבהם יש מישהו אחד שהוא המרכז של הקשר מבחינה רגשית, והוא גם תלוי רגשית בשני, שואב ממנו משאבים ומשתמש בו, ובעיקר רואה את עצמו ופחות את האחר".
לורנצי-אורן: "לפוגע יש את היכולת לזהות את כל הצרכים הכי פנימיים וחזקים של הנפגע ולמלא אותם. פתאום את פוגשת מישהו שאוהב את מה שאת אוהבת, אותם בילויים, אותה המוזיקה, הסרטים. את מרגישה על גג העולם. את גם שומעת המון סופרלטיבים, וכל אלו ביחד לופתים אותך. זה באמת מרגיש כמו חלום"
לורנצי-אורן מתארת את היחסים האלו כמעגליים: "בהרבה מקרים זה השלב הראשון, שנקרא גם שלב ירח הדבש או שלב האידיאליזציה, שבו הפוגע מנסה לתפוס את האדם האחר שהוא רוצה להכניס לתוך הקשר. זה שלב שיכול להיות מאוד ממכר, כי הפוגע באמת מצליח. יש לו את היכולת לזהות את כל הצרכים הכי פנימיים וחזקים של הנפגע ולמלא אותם. פתאום את פוגשת מישהו שאוהב את מה שאת אוהבת, אותם בילויים, אותה המוזיקה, הסרטים, הוא זורם איתך ולוקח אותך, וההרגשה היא מדהימה, שאת על גג העולם. את גם שומעת המון סופרלטיבים – 'לא הייתה לי כזו אהבה בחיים', 'אף פעם לא הרגשתי ככה'. כל אלו ביחד לופתים אותך. זה באמת מרגיש כמו חלום.
"אחרי כך מגע שלב הדה-ואליואציה, שבו אנחנו רואים יותר התרחקות. באופן לא מודע, הפוגע חווה את עצמו כבעל ערך נמוך. כשהוא מנסה לכבוש מישהי שבעיניו 'שווה' ולהשיג אותה, הוא מרגיש טוב, אבל אם היא כבר איתו והוא לא שווה הרבה, אז מה זה אומר עליה? ככה היא הופכת להיות מושא להשלכות של החלקים הדחויים אצלו. היא מייצגת תכונות שהפוגע לא מסוגל להיות במגע איתן בתוך עצמו, ואז יש יותר מניפולציות ויותר בעוצמה, כולל הרבה גזלייטינג. השלב השלישי הוא שלב הזריקה, שיכול להיות זריקה ממשית, פרידה לתקופות קצרות או גם משהו סימבולי – יציאה מהבית לכמה שעות. במהלך ה'זריקה' הפוגע שוב מתחיל להרגיש שהנפגע או הנפגעת מתרחקים, שהם כבר לא שלו, ואז הוא צריך להכניס אותם בחזרה לתוך הקשר, ואז בעצם שוב יגיע שלב הלאב בומבינג".
שיהיה בדיוק אותו הדבר?
"אנחנו רואים שלאורך זמן השלב של הלאב בומבינג הולך ומתקצר, כי כבר יותר קל לפוגע לדעת מה הנפגע צריך. הנפגעים, בדרך כלל נפגעות, מתארות שזה מרגיש כמו 'פירורים'. הן מקבלות מין פירור של תשומת לב, חום ואהבה שהן מאוד חיכו לו, וזה יוצר מעגל עם חוויה של התמכרות, כי בשלבים הקשים יותר הן זוכרות שהיה גם טוב ושהטוב הזה יכול לחזור, גם אם במנות קצובות".
"עצם המנגנון הוא כמו בתיאוריית הלמידה של סקינר", מסבירה ד"ר גוטמן. "בהתחלה אומרים לך כמה את נהדרת ומושלמת וכל הזמן נותנים לך חיזוקים, ואז פתאום מפסיקים. רק מדי פעם זורקים איזה פירור. בדרך הזו קל ליצור התמכרות. זו אסטרטגיה שמפעל הפיס נוקט, כשכמעט תמיד את מקבלת כרטיס נוסף חינם או איזה תלוש לקפה ומאפה. אנשים מרוויחים גרושים, אבל הם לא יכולים להפסיק כי הם כל הזמן מקווים שאולי הפעם זה יהיה הפרס הגדול. ובאמת לפעמים זה קורה, לפעמים יש איזה פרס, ולכן קשה מאוד להכחיד את הקשר לגמרי. הנפגע כל הזמן נשאר לכוד, כי הוא מנסה להחזיר את עצמו לגן עדן האבוד, להחזיר אליו את האהבה ולהיות שוב האדם המושלם שאמרו לו שהוא. זה מאוד עוצמתי בגלל שזה מפעיל את הצורך שלנו להיות נאהבים באופן גורף".
ד"ר גוטמן מקשרת בין הטקטיקה הזו לבין הקשר שבין ילדים להורים בראשית החיים. "ההורים הטריים יכולים כל היום להסתכל מאוהבים על התינוק ולהתפעל מכל דבר שהוא עושה. הם קוראים את הצרכים שלו בלי שהוא ידע בכלל שיש לו אותם, וזה יוצר את ההיקשרות הראשונית, שהיא גם המודל לכל הקשרים של אהבה שיבואו אחר כך, וגם מאפשר להורים להשיג שליטה עצומה על הילדים שלהם, כדי שהם יחליטו מה הוא עושה, איפה הוא לומד ואם הוא מקבל חיסונים או לא. בדרך כלל, כשההורה יציב בנפשו, הוא עושה את זה לא רק מתוך כוונה לשלוט אלא גם כדי לעזור לתינוק להגיע להתפתחות ועצמאות, ולבסוף לפירוד - אבל ביחסים פחות בריאים יהיה אפשר להשתמש בתלות הזו כדי לנצל לרעה את האהבה של הזולת.
"ההורה השכיח הוא זה שאכפת לו מה התינוק רוצה, ואז זה נהיה מובן מאליו שבקשר טוב לשני אכפת ממני, מטובתי ומהצרכים שלי, גם אם לפעמים זה בא על חשבונו. ההורים לא מעירים את התינוק כדי להשתתף בבייבי יוגה ולמלא איזו פנטזיה שלהם. ברגע שהמסר הזה נכנס, יש לנו ציפייה שככה יתייחסו אלינו – שיעזרו לנו לממש את הפוטנציאל שלנו, שירצו שיהיה לנו טוב. לעומת זאת, בקשרים נרקיסיסטיים יש כל הזמן ניסיון לרצות את הצד השני".
"הלאב בומבינג הוא שלב מאוד כיפי ולופת, אבל בהמשך הוא גם מאוד מרוקן", לורנצי-אורן מדגישה. "הרבה פעמים אנחנו רואים שהנפגעים הם אנשים עם המון כוחות, הם יכולים לקחת את כל העולם על הגב שלהם, אבל הקשר הזה שואב מהם המון ולאורך הזמן אנחנו רואים איזושהי התרוקנות ועייפות פנימית, יחד עם תפקוד מאוד טוב ואפילו גבוה, כי הם הרבה פעמים מפצים על חוסר התפקוד של בן או בת הזוג. הפוגעים לא סתם מצאו אותם, הם ידעו שהם תופסים מישהו שיוכל להחזיק אותם, שהוא בעל כוחות. בזמן הזה אנחנו מזהים הרבה פעמים שהגזלייטינג הופך להיות הקול הפנימי של הנפגעים. הם אומרים לעצמם 'זה קרה בגללי', ולוקחים על עצמם את האחריות והאשמה. הרבה פעמים זה ילווה גם בבושה על זה שהם בקשר כזה".
הקשר יכול להגיע גם לאלימות?
"קודם כל זו אלימות נפשית, חד-משמעית. זו אלימות שקופה, כי אנחנו לא יכולים להגיד שיש סימנים כחולים או משהו שאפשר לראות בעין, אבל זו אלימות לכל דבר. יש מקרים שבהם אנחנו רואים עוד סוגים של אלימות בתוך הקשרים האלו. בגלל שיש מניפולציות וגזלייטינג מאוד חזק, לפעמים לנפגעים ולנפגעות מאוד קשה להבין שבתוך הקשר מתקיימת גם אלימות כלכלית, מינית. זה גם יכול להגיע לאלימות פיזית, אבל אז יחסית זה יותר ברור, למרות שעדיין יהיו נפגעים שיגידו 'הוא לא התכוון'".
ואז ההמלצה היא לא לעזוב גם קשרים כאלו בלי תמיכה?
"בהחלט. כשיש חשד לאלימות בתוך הקשר, כדאי להתייעץ עם גורמים שהם מוסמכים ומכירים את הנושא של אלימות במשפחה כדי לקבל ליווי בתהליך של היציאה. ההוראה היא אף פעם לא לעשות את שיחת הפרידה לבד, כי היא יכולה להעלות את רמת המסוכנות".
אם נקלעתן או נקלעתם לקשר כזה, נראה שאחת השאלות המרכזיות שאיתה תתמודדו היא למה זה קרה דווקא לכם, אז קודם כל תירגעו – כי גם בזה ההורים אשמים, לפחות באופן חלקי. על פי ד"ר גוטמן, "אנשים שבינקות גידלו אותם ככה, כלומר נתנו להם להרגיש מה זה אומר שרואים את הצרכים שלהם, אבל אז גם התחילו להפנות להם עורף, יהיו יותר מועדים לקשרים מהסוג הזה. בעצם לימדו אותם שגן עדן נפלא, אבל הם כל הזמן נזרקים ממנו, ואז הם מראש פגיעים יותר, כי שפת אימם היא סגנון כזה של קשר. רובנו נהיה חשדנים אם בדייט ראשון יגידו לנו שאנחנו האדם שחיכו לו כל החיים, אז הפוגעים יודעים לטרגט את האנשים שיש יותר סיכוי שילכו אחריהם.
"אבל אני לא מנסה לעשות פה האשמת קורבן - אם זה נעשה בצורה מתוחכמת ושיטתית, כל אחד יכול ליפול בזה. יש את התיאוריה של 'אמת כברירת המחדל': רובנו לא מניחים שמשקרים לנו, ואז אנחנו לא חשדנים. יש לזה גם יתרונות, כי רוב האנשים לא רוצים לפגוע בנו, אבל המיעוט שכן יכול לנצל לרעה את האמון, את התמימות ואת הציפייה להוגנות שיש אצל רובנו".
ד"ר גוטמן: "המטרה האולטימטיבית של הקשרים היא לאפשר לנו להרגיש שיש מישהו שתמיד יאהב אותנו, כמו שאמא תמיד תאהב. ככה אנחנו רוצים שהילדים שלנו ירגישו ושבני הזוג שלנו ירגישו ושאנחנו נרגיש. הידיעה שיש אנשים כאלו בעולם מרגיעה אותנו, וביחסים נרקיסיסטיים האדם כל הזמן על תנאי, ולכן הוא במצוקה מאוד גדולה"
אבל בעצם כל קשר מתחיל בהתלהבות הדדית, וגם בקשרים שכבר מבוססים יש תקופות שבהן יש התלהבות מחודשת, בעיקר אחרי תקופת שפל. איך מבדילים בין משהו שהוא טבעי ונורמלי לבין משהו שהוא כבר בעייתי?
"נכון שהמנגנון הוא אותו מנגנון כמו בתחילת קשר רגיל. ההבדל הוא בקיצוניות. אבל גם אם נחשוב שאולי סתם מדובר בטיפוס שהוא לבבי, מתלהב ומתמסר, הבעיה תצוץ כשיגיע השלב של הפניית הגב, הנטישה, הביקורת. כשהוא ישתמש באהבה כדי לגרום לאדם השני להיות מורעב ליחס, וייתן לו להבין שהוא איבד אותו כי הוא לא התאמץ מספיק. בסופו של דבר, המטרה האולטימטיבית של הקשרים היא לאפשר לנו להרגיש שיש לנו איזה בסיס, שיש מישהו שתמיד יאהב אותנו, כמו שאמא תמיד תאהב. ככה אנחנו רוצים שהילדים שלנו ירגישו, ושבני הזוג שלנו ירגישו ושאנחנו נרגיש. הידיעה שיש אנשים כאלו בעולם מרגיעה אותנו, וביחסים נרקיסיסטיים מתרחש ההיפך - כל הזמן האדם הוא על תנאי, ולכן הוא במצוקה מאוד גדולה".
לורנצי-אורן מציינת הבדל נוסף, והוא הדדיות: "בקשר בריא, שני הצדדים ייקחו אחריות ושני הצדדים ינסו לפתור בעיות. נראה שיח מכבד שהוא דו-צדדי, ונראה גם יותר כבוד לגבולות. אם למשל אחד הצדדים מסמן שלא מתאים לו לדבר שעות בטלפון או להיפגש בלילה, הצד השני יקבל את זה".
אפשר לעבוד על יחסים כאלו או שזה אבוד מראש וחבל על המאמץ?
"זה מאוד תלוי בעוצמת ההפרעה של הפוגע, והמפתח הוא לקיחת האחריות. יש אנשים שמוכנים ויכולים לעשות איזשהו תהליך, ולעבור טיפול שיעזור להם לראות את האדם האחר בתוך הקשר ולהיות מודעים לעצמם, אבל הרבה פעמים התוקפים לוקחים אחריות מהפה ולחוץ, הם יסכימו ללכת רק לטיפול זוגי או שהם יתחילו טיפול ויעצרו כי הם יחליטו שהם בסדר גמור. הם יכולים להגיד כל מיני אמירות שהן גזלייטינג, כמו 'אני מצטער שפגעתי בך, אבל את הבאת אותי לזה'.
"בדרך כלל ביחסים מהסוג הזה, הנפגע או הנפגעת הם אלו שלוקחים על עצמם את כל האחריות, הם אלו שהולכים לטיפול, הם אלו שהולכים ומתייעצים, שמנסים להתמודד יותר עם העומס של החיים כדי להוריד טריגרים לפוגע או הפוגעת, ולכן יש מצבים שבהם זה בר טיפול, ויש הרבה מצבים שלא ניתנים לטיפול. אנחנו ב'עוגן' מתמקדים בעבודה עם נפגעים, למצוא את הדרך שנכונה להם להיות ביחסים האלו, או לא להיות ביחסים האלו".
גם ד"ר גוטמן מסכימה: "באופן עקרוני טיפול פסיכולוגי אמור להעניק איזושהי חוויה מתקנת. עם זאת, התחושה שאפשר להציל פסיכופת היא מסוכנת. מדובר על אנשים שאין יותר מדי לאן להזיז. ביטויי האהבה שלהם מזויפים, אז זה כמו שעיוור צבעים ידבר איתך על מה זה צהוב. הוא לא באמת יודע. הוא יכול להתנהג כמו מישהו שיודע, אבל זה לא יהיה אמיתי. מי שלא לימדו אותו בראשית החיים מה זה אכפתיות לא יכול להיות אכפתי. אין לו אופציה כזו. רואים ממש מבחינה מבנית אצל ילדים שגדלו בבתי יתומים ברומניה שאזורים שקשורים לחמלה ואמפתיה לא פעילים אצלם במוח. יש דברים שאי אפשר לתקן. אבל לא כל מקרה הוא כזה".
ומצד שני, נשמע שקשה מאוד לצאת מסוג כזה של יחסים.
"נכון, זו גמילה והיא צריכה להיות חדה, כמו שקשה להיגמל מאלכוהול אם את שותה מדי פעם או להיגמל מסמים אם את מסניפה כמה שורות. וזה קשה, כי הפוגעים לא תמיד מסכימים להיעלם. וגם כי אחד הדברים שהם עושים זה לבודד את הנפגע מאנשים אחרים. הקשר עם הפרטנר כל כך כיפי בהתחלה, ששום דבר לא ישתווה אליו. זה לא מאפשר לשום דבר אחר להתקיים, בדיוק כמו שמכורים להרואין לא רוצים לוותר על המשפחה שלהם, אבל אף דבר לא מצליח לספק להם את האושר החד-משמעי שהסם נותן להם. לכן הדבר הכי חשוב כשנכנסים לקשר הוא לא לוותר על קשרים עם המשפחה הגרעינית ועם חברים, לא לוותר על מה שיש לפני הכניסה לקשר".
כאמור, רק בשנים האחרונות התחילו להשתמש במושג לאב בומבינג במערכות יחסים, ואחת הסיבות לכך היא עלייתן של אפליקציות ההיכרויות. בסקר שנערך עבור חברת התכשיטים Shane Co נמצא ש-78% ממשתמשי אפליקציית ההיכרויות הופצצו באהבה, 60% מהם הרגישו שלוחצים עליהם להגיד "אני אוהב אותך" מוקדם מדי במערכת יחסים, ויותר ממחצית מהמשיבים (52%) הרגישו לחץ לקיים יחסי מין עם "המפציץ".
גם ד"ר גוטמן מסכימה שאפליקציות ההיכרויות משמשות כר פורה לתופעה: "זה נהיה קצת כמו משחק מחשב, ליהנות מהכוח שיש לך על אנשים ולשבור לבבות, בגלל שאין את הבאפרים שהיו פעם. בעבר, בדרך כלל אנשים הכירו דרך מכרים, ואז היה איזשהו מידע ראשוני על האנשים שיוצאים איתם, ובנוסף הייתה איזושהי אי נעימות – אם גיסי הכיר לי אותה, אני לא יכול לעשות לה גוסטינג או לפגוע בה".
בקיצור, בואו נחזור לשידוכים.
"יש מחקרים שקושרים שידוכים ליותר שביעות רצון לטווח הארוך. כשאנשים לא מחפשים כל הזמן את הדבר הבא, ואין להם כל הזמן תחושה של החמצה, הם יכולים לנסות להפיק את המיטב ממה שיש להם. זה כמו שנותנים לך במבחן לבחור תשובה מבין כמה אפשרויות, אז חצי מהמבחן את רק מתלבטת במה לבחור וסתם מבזבזת זמן. מחקרים מראים שהאידיאליזציה שעושים בעולם שלנו לבחירה – דבר מופלא שכולנו רוצים אותו – היא סתם שקר. אנשים מעדיפים פחות בחירות, מעדיפים שיותר יחליטו עבורם. לא רוצים שהרופאים ישאירו אותם להחליט אם לעבור ניתוח או טיפול שמרני, כי אין להם מושג וכי זה לא הטבע שלנו. בסופו של דבר, כשיש יותר מדי פניות אנחנו פשוט לא פונים".
