זה קרה בתחילת נובמבר 99', רגע לפני פרוץ המילניום שבו אנחנו מצויים. בעולם המערבי כבר הורגשה בכל מקום דאגה בדרגות משתנות על רקע נבואת הזעם של "באג 2000". המומחים לכלכלה, לביטחון ולטכנולוגיה צבאו על פתחי אולפני החדשות וטענו שהדיגיטציה תקריס אותנו. לפעמים האיומים היו אמורפיים להשמים, ולפעמים היו מוחשיים להחריד: תאריכים יתאפסו, מכונות החייאה יתנתקו, מטוסים יצנחו, כרטיסי אשראי ישתגעו, טילים גרעיניים יתפוצצו. אנחנו בני האדם ניסינו להתנחם באסקפיזם, במעט תרבות לנפש. כשהלכנו לקולנוע הוקרנו שם סרטי אסונות, שהחזירו אותנו בדיוק לאותה נקודה תודעתית איומה, וכשהאזנו לשירים חדשים הם היו אסונות אמנותיים. אחד הגדולים שבהם היה "באטרפליי", שיר נוראי של קרייזי טאון, להקה שלא ידעה אף פעם להגדיר את עצמה בתור הרכב רוקרים או ראפרים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות קודמות במדור לחיפוש:
"באטרפליי", שיר שמבוסס על סִמפול חמוד של נעימה מאת רד הוט צ'ילי פפרז, מתאר פרפרים בכל מקום בגוף – בתוך העיניים, בתוך הראש. זהו שיר אהבה פשטני ומחריד שלוקח שמות חיבה כמו "פרפר", "מאמי" ו"נשמה", בתרגום חופשי, ומדביק אותם למושא אהבה. מה שעובד אצל מועדון הקצב של אביהו פנחסוב, ברמת התחכום והכריזמה, לא הצליח לעבור אוזניים מיומנות של מבקרי מוזיקה קפדנים, אבל הפך ללהיט מועדונים שכבש באותה השנה את המצעדים, בעיקר ברחבי אירופה. הלהקה עצמה לא הצליחה להטביע חותם מיוחד על תעשיית המוזיקה. סולן הלהקה, בעל שם הבמה האדיר שיפטי שלשוק, הפך עם השנים לאסון מתמשך בעצמו, סוג של איוב מודרני שנעצר כמה פעמים על סעיפי סמים, פריצה והסגת גבול, ואף נכנס לתרדמת אחרי התמוטטות. בזמן שהעולם סבל מהתקף חרדה, קרייזי טאון סבלה מחוסר מודעות עצמית וסביבתית. הפרפרים היו בכל מקום חוץ מאשר במקום הכי חשוב – בבטן. במקום לרכוב על רגע משמעותי על ציר הזמן, הם פספסו את תחושת הבעתה, את הפרפרים בבטן. חודשיים אחרי צאתו של "באטרפליי", העולם חזר לשגרה. מטוסים המשיכו לנוע באוויר, כרטיסי אשראי גוהצו יותר מאי פעם, לוח השנה ניצב איתן מול אימת האיפוס - וקרייזי טאון נבלעה בתהום הנשייה השמורה לקבוצת הוואן-היט-וונדר.
Crazy Town - Butterfly
חוץ מחברי להקת קרייזי טאון, כולנו מרגישים פרפרים בבטן. הפרפרים יכולים להופיע בבוקרו של מבחן חשוב, בזמן עמידה על סף תהום או רגע לפני שפוגשים פרטנר לדייט ראשון. התחושה הזו – שבה הבטן שלנו הופכת לבמת מחול כנפיים המונית – נובעת מתהליך ביולוגי שקשור בראש ובראשונה למערכת העצבים האוטונומית (ANS).
אחת המשימות הכי גדולות של מערכת העצבים היא לייצר איזון ויציבות בכלל מערכות הגוף. מכיוון שבני האדם אינם חיים בוואקום אלא מושפעים משינויים חיצוניים, הן ברמה הפיזית והן ברמה הנפשית, הגוף נדרש לבצע פעולות של איזונים ובלמים כדי לזהות מצבי קיצון ולהגיב בהתאם.
ה-ANS שאחראית על ויסות פעולות לא מודעות, כלומר ממשיכה לפעול גם במהלך שינה או אפילו אובדן הכרה, מתמודדת עם שתי משימות עיקריות: תחזוקת הגוף והתמודדות עם איומים חיצוניים. פעולות כמו ויסות קצב הלב, זרימת דם והפצת חומרים מזינים, למשל, הן תהליך שמתבצע ללא מחשבה רצונית – בשונה מפעולות פיזיולוגיות מודעות, כמו למשל הזזת גפיים.
מערכת העצבים העצמאית שלנו מפוצלת לשתי תת-מערכות שונות, שפועלות ללא הרף בניגודיות הדדית: המערכת הסימפתטית והמערכת הפארא-סימפתטית. המערכת הסימפתטית, המכונה "Fight or Flight" ("הילחם או ברח"), מכינה את גופנו על ידי הגברת קצב הלב, הרחבת דרכי הנשימה והזעה בכפות הידיים, ואילו המערכת הפארא-סימפתטית, המכונה Rest and Digest ("מנוחה ועיכול"), מורידה את קצב הלב ואת לחץ הדם. אחרי ארוחת צהריים טובה ומזינה, כאשר הגוף כבר קיבל את מה שהוא זקוק לו, המערכת הפארא-סימפתטית היא זו שהופכת לדומיננטית: היא מזרימה דם לעבר מערכת העיכול ומדרבנת אותנו לעבור למצב ישיבה או שכיבה.
הפרפרים בבטן קשורים דווקא למערכת הסימפתטית. כאמור, אחד התפקידים של מערכת העצבים האוטונומית הוא להכין אותנו לקראת התרחשות חיצונית שעלולה לסכן אותנו. זהו עניין אבולוציוני שמלווה אותנו כבר עשרות אלפי שנים. אם, למשל, זאב יחשוף כלפינו את שיניו, נרצה להפנות את הדם שלנו לעבר הרגליים כדי לברוח או לעבר הזרועות כדי להילחם. במהלך הפעולה הזו האדרנלין משתחרר ומגביר את קצב הלב, הגליקוגן בכבד מתפרק בחזרה לגלוקוז והדם נסוג מהמעיים לעבר שרירי הרגליים והזרועות - ובכך מאט את פעולת העיכול. התוצאה המיידית, בין השאר, היא הרפייתו של סוגר פי הטבעת החיצוני – פעולה שמייצרת בקרב חלק מאיתנו תחושה עזה של רצון להתפנות, או בשמה הרומנטי יותר תחושה של פרפרים בבטן. תופעת הלוואי הזו היא ביטוי לצורך ההישרדותי הקדמוני במקרים שבהם נאלצנו להימלט מזאבים טורפים: ניסיון להיפטר מנוזלים וממוצקים פנימיים על מנת לברוח מהר יותר.
התיעוד הראשון לשימוש בביטוי "פרפרים בבטן" נמצא ב-1908 במילון אוקספורד, מתואר כ"התכווצויות קיבה קלות שמקורן בחרדה" ומתייחס לתחושת עצב עמוקה: "הרכבת של השעה שלוש דהרה במורד העמק... העניקה לו תחושת עצבות כאילו היו לו פרפרים בבטן". השימוש היומיומי הראשון בביטוי הגיח בגיליון פברואר 1943 של המגזין החודשי "Boys' Life", שם משחזר צנחן צעיר בשם ביל גרדנר את קפיצת האימונים הראשונה בחייו. "נחתי בשלום", הוא אומר, "אבל למרות שיהיו לי פרפרים בבטן בכל פעם שאני עולה לאוויר – לעולם לא אחווה שוב את הפחד של הקפיצה הראשונה. אני מרגיש שהשגתי בה משהו שיש בו ערך אמיתי".
אבל עם כל הכבוד לפרפרי הפחד והחרדה, צריך לומר את האמת: פרפרים הם לפני הכול יצורים של אהבה. הם מסמלים התחדשות, מקדשים טרנספורמציה וכמו צועקים "קארפה דיאם". הם נמנים עם הסמלים הכי מוכרים של הרומנטיקה לצד שקיעה אדומה, חוף ים, כוס יין ופבלו רוזנברג. הם נמצאים בשירים הכי יפים. חיים משה נשבע באהבה כמו פרפר לאש. הפרפרים של אורי בנאי עפו כמו שירים אל תוך הנפש פנימה. מבחינת האחיות כרקוקלי הפרפרים הפכו להיות מצרך נדיר. עבור חוה אלברשטיין, מילה שמישהו לא אמר הפכה לפרפר - ועוד לא אמרנו כלום על כל המשוררות והמשוררים שכתבו על הפרפרים בבטן כביטוי להתרגשות כבירה לקראת מפגש עם אהוב או אהובה.
2 צפייה בגלריה
האם אנחנו מתייחסים פיזיולוגית לדייט כמו לזאב שחושף מולנו את שיניו?
(צילום: shutterstock)
ופתאום זה מרגיש מוזר, קצת כמו משק כנפיים בתוך הבטן. כי מה הקשר בין הסכנה שטמונה בצניחה מגובה רב לבין התרגשות לקראת דייט? למה בן או בת זוג פוטנציאליים גורמים ליצורים כמונו לחוש כמו שהם חשים בשעת חירום מול הזאב? למה הפרפרים בבטן מופיעים כאן אבל גם שם? למה, בעצם, יש לנו פרפרים בבטן גם בזמן שאנחנו חרדים ומודאגים וגם בזמן שאנחנו מוצפים רגשות ומלאי ציפייה?
המערכת הסימפתטית אכן מגיבה באופן זהה בשני המקרים – סכנה והתאהבות. הלב דופק במהירות, כפות הידיים מזיעות, האישונים מורחבים, הפרפרים חוגגים בבטן. אומנם בעולם המודרני קשר רומנטי פוטנציאלי יכול להסתיים בלילה שהתחיל כבלתי נשכח אך עבר במהרה לתיקיית "נשכח", אבל ברמה האבולוציונית מדובר ברגע מדהים ומיוחד שבו אנחנו אולי פוגשים בפעם הראשונה את האדם שאיתו נוכל להתרבות. למעשה, מדובר ברגע חשוב שיכול להיות שקול ברמה ההישרדותית למלחמה בטורף או להימלטות מוצלחת מפניו – ולכן תופעת הלוואי הפיזיולוגית אחידה לשתי הסיטואציות. ופתאום אהבה, חיים, הישרדות, פרפרים – ברגע אחד הקשר בין חרדה לתשוקה נשמע כל כך הגיוני, כל כך מפעים, כל כך מצמרר. כמו פרפרים בבטן, כמו שרקנים בגב.
