עכשיו, אחרי שטליה עובדיה לקחה את העונה של "האח הגדול" תוך כרסום גזרים והשתתפות בפור-פליי הארוך בהיסטוריה, קצת קשה לזכור שקודם הייתה שרין. הצעירה מקריית שמונה זיהתה את הפוטנציאל של שחף, מלך הכיתה, כשטליה רק נכנסה לבית על תקן האקסית המיתולוגית של משתתף אחר. אלא שכמעט לאף אחד - כולל לאמא שלה שהגיחה לרגע - לא היה ספק שלשרין אין סיכוי לממש את אהבתה, ושהיא נידונה להיות החברה הטובה והמנחמת, בזמן ששחף מכרכר ומפגין את הנוצות שלו סביב טליה הענוגה. ידענו את זה בדיוק כמו שידענו ששרין תדחה את משה, הדייר שנכנס לבית האח הגדול במטרה לכבוש את ליבה.
הכאב של שרין ושל משה הוא רק עוד פסיק באין-ספור היצירות שנכתבו לאורך כל ההיסטוריה על אהבות נכזבות. הן משובצות בתנ"ך, במיתולוגיות, במחזות של שייקספיר ובשירים של מרגי. הן מעיין השראה בלתי נדלה ובלתי נמאס, כנראה מכיוון שלכולנו יש את היכולת המדהימה לרצות את מי שלא רוצה אותנו ולדחות את מי שמעוניין.
עוד כתבות למנויים:
ד"ר ליאת יקיר, ביולוגית ומרצה שחוקרת את הביולוגיה של ההתנהגות האנושית, קוראת לתופעה הזו ''לופ הרווקות האינסופי'', ולדבריה יש לה סיבה ביולוגית ששורשיה נעוצים בראשית האבולוציה. "בסוף, המטרה שלנו היא רבייה. גם אם במודע אנחנו לא רוצים ילדים, אנחנו מחפשים גנים טובים, ולכן המוח שלנו נמשך לתכונות כמו כריזמה וכמובן שגם ליופי. בגלל שאנחנו יצורים שחיים בהיררכיה, אנחנו גם נמשכים לאנשים בעלי מעמד חברתי גבוה וגם לאנשים שהם שבעי רצון מהחיים – כי בטבע יצור שהוא שבע רצון הוא יצור שמעמדו בטוח, שלא מציקים לו ולא משפילים אותו. אנשים כאלה עושים לנו נעים בלב, ואז התחושה הזו מתחילה להתפרש אצלנו כתחילתה של התאהבות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
דחף הרבייה שלנו גורם לנו לדאוג שדור ההמשך לא רק יקבל גנים מוצלחים, אלא גם יהיו לו תנאים טובים יותר לשגשג מאלו שהיו לנו. "אנחנו רוצים לשפר את מעמדנו וגם את מעמד הצאצאים שלנו, אז זה ייראה לא כל כך חכם להיענות לחיזור למי שנראה יותר מדי מעוניין, וזה מאוד אבולוציוני, כי אם מישהו רודף אחריי כנראה שהוא ליגה מתחתיי, ואם יש מישהו לא שם עליי, כנראה שהוא ליגה מעליי – ולשם אני צריכה לשאוף. אנחנו רואים את זה גם בשימפנזות - לזכרים שהם נמוכי מעמד אין הרבה סיכוי, כי הנקבות הולכות עם האלפא וקצת נאמנות לו. הם ינסו לפתות את הנקבות עם אוכל ודברים כאלו, אבל ככל שהם ינסו, ככה הנקבות יתרחקו מהם יותר. ואותו הדבר אצלנו – אדם שנורא נחמד ונורא משתדל, ומיד אחרי הדייט שולח הודעה ובאמת מציע את עצמו, אנחנו נוטים להתרחק ממנו. זה קל מדי ואנחנו רוצים קשה. וכמובן שאחר כך אנחנו מתלוננים שכולם קשים להשגה ושהכול מלא במשחקים".
לדברי ד"ר יקיר, המשיכה המינית היא זו שמובילה את הקשר ההרסני. "גברים יותר נמשכים למראה חיצוני, לסימני נשיות שמשדרים להם אסטרוגן גבוה. נשים נמשכות גם למראה חיצוני, אבל הן עושות גם עיבוד של משתנים אחרים, שהם בעיקר סטטוס ומעמד חברתי. נשים מאוד נמשכות לטיפוסים שישר שואבים את האנרגיה בחדר - גברים שנשים נוספות נמשכות אליהם, שיש להם ביטחון עם נשים ושהם מחוזרים - כי אלו בדרך כלל זכרי האלפא של הטבע. גברים ונשים כאלו כל הזמן יוצרים אצלנו בעירה, הם משאירים אותנו כל הזמן בדריכות – הוא רוצה אותי, הוא לא רוצה אותי, הוא יתקשר, הוא לא יתקשר. זה מחזק את יצר הכיבוש שלנו, את המוטיבציה להשיג אותם, ולכן מגביר את ייצור הטסטוסטרון – מה שמעלה את הדחף המיני ואת התשוקה באופן כללי. זו האנרגיה של החיים כי אנחנו רוצים להשיג, אנחנו רוצים לרצות. אם היינו משיגים דברים בקלות, היינו נובלים".
עם המהפכה הפמיניסטית, ובשנים האחרונות ביתר שאת, היינו מצפות ומצפים שנשים יהיו מעוניינות בגברים שיהיו שותפים מלאים בבית ובגידול הילדים, ויאפשרו להן לצאת ולממש את עצמן. אלא שלדברי יקיר, זוהי בדיוק הטרגדיה. "המוח לא השתנה. עשינו מהפכה מטורפת, ורמת הטסטוסטרון של גברים ירדה לאורך מאות השנים האחרונות, כי הם פחות מעורבים במלחמות וכבר לא נשלחים לצבא בגיל שש, אבל עדיין אנחנו יצורים היררכיים, אז זה לא בוטל לחלוטין. המוח המיני שלנו מספק הצצה למוח הקדום שלנו, שם התת-מודע עובד. אני יכולה לדעת שהוא יהיה אבא טוב ובעל מפנק במוח הרגשי, אבל כשזה יגיע ללהוריד בגדים ולעשות אהבה לא יהיה לי חשק, כי המוח הקדום והמיני עדיין מפריש הורמונים על בסיס מעמד".
הבעיה מסתבכת כשאנחנו מתבלבלים בין מין לאהבה, כי ההורמונים שמופרשים במין הם אותם הורמונים שמופרשים כשמישהו קשור אלינו ברגש חזק ועמוק. "בגלל זה אנחנו נוטות ונוטים להתאהב עד כלות בטיפוסים האלו, ולאו דווקא בגבר ובאישה שאיתם אפשר לבנות קשר רציני. זו התאהבות שמופעלת על ידי סמים. זו באמת תחושה מדהימה, אבל כשה'היי' יירד יהיו לזה תופעות לוואי קשות. אז חשוב לעורר מודעות לעצמנו, ולדעת שיש לנו משיכה לכאלו שמאתגרים אותנו, ושתמיד יש סיכוי שנהיה בקונפליקט של מה עדיף: להתחתן עם מישהו שאני נמשכת אליו בטירוף, או עם מי שיש לו פוטנציאל להיות הורה ובן זוג טוב ויציב".
נעמה (השם המלא שמור במערכת) חיה את הקונפליקט הזה כבר כמה עשורים. הזוגיות הראשונה שהייתה לה - אף על פי שהיא בעצמה לא יודעת אם לקרוא לזה זוגיות - הייתה עם גבר שמבוגר ממנה ב-15 שנה. "בדיוק השתחררתי מהצבא והתחלתי לעבוד בחנות בגדים, והוא היה הבעלים. כל כמה ימים הוא היה מגיע, ולאט-לאט נוצר בינינו חיבור מטורף. הוא היה נשוי ועם שני ילדים קטנים, אבל הייתי אז צעירה ולא הבנתי את ההשלכות של זה. במשך שנים ניהלנו רומן, אפילו ויתרתי על הטיול הגדול כדי להישאר קרובה אליו. בסוף אשתו גילתה, ואני עוד שמחתי כי חשבתי שזה אומר שהם ייפרדו, אבל זה הוביל לזה שהוא נפרד ממני סופית".
עם סיום הרומן, נעמה פגשה את ש'. "הכרנו בגינת כלבים. הוא היה מקסים, ואני הייתי אז שבורה. די מהר עברנו לגור ביחד, כי מאוד רציתי להמשיך הלאה ושתהיה לי זוגיות נורמלית סוף-סוף. הוא באמת היה מושלם, אבל הרגשתי שאני קמלה. כל יום היינו חוזרים מהעבודה, עושים טיול עם הכלבים ורואים טלוויזיה עד שנרדמים. הסקס היה לא טוב, כמה שניסינו לפלפל אותו. זה נמשך כמה שנים, ובסוף נפרדתי ממנו. די מהר הוא התחתן, השתדרג עם עבודה מצוינת והביא ילדים, ואני עד היום אוכלת על זה את הלב, אבל כשנפרדנו החלטתי שאני חייבת מישהו פרוע שיחזיר אותי לחיים, ובאמת הגיע כזה - ברמן שקטן ממני בכמה שנים ומתנגד למונוגמיה. חשבתי שאני אצליח לזרום איתו, אבל מהר מאוד התאהבתי בו ולא התאים לי שהוא יוצא עם נשים אחרות. לצערי זה היה מאוחר מדי, הייתי קשורה אליו יותר מדי ולא הצלחתי להיפרד ממנו. הייתי צריכה לסבול את העובדה שהוא לא רק איתי, וזה ריסק לי לגמרי את הביטחון העצמי. בסוף הוא עוד זה שזרק אותי בטענה שעשיתי לו יותר מדי דרמות".
עכשיו נעמה מתקרבת לגיל 40 ועדיין רווקה. "היום אני כבר יודעת להעריך זוגיות יציבה ואולי אפילו משעממת, אבל אני מתחילה להיות בספק אם אי פעם אמצא אותה. כרגע אני מרגישה שאני מושכת אליי, או אולי נמשכת ל-, טיפוסים שבכלל לא מעוניינים בזוגיות, ובטח שלא בהקמת משפחה".
ד"ר ליאת יקיר: "הנטייה של המוח הקדום היא לשחזר חוויות, לשחזר את המוכר, בוודאי של דברים שחווינו בילדות והם מאוד צרובים. מבחינת המוח הקדום אין רע או טוב - יש מה שעובד, ולכן ההורים שלנו הם הצלחה משגשגת גם אם הזוגיות שלהם הייתה הרסנית, כי עובדה שאנחנו חיים"
הסיפור של נעמה נשמע מוכר לד"ר יקיר, שמסבירה למה יש כאלו שחווים שברון לב מקשר לא הדדי, לומדים את הלקח וממשיכים הלאה, בעוד אחרים בוחרים שוב ושוב להתאהב באנשים שלא פנויים רגשית, לפחות לא אליהם. "הכול עניין של עד כמה אנחנו מאפשרים לאונה המצחית לווסת את הרגש. עד כמה אנחנו לומדים מטעויות. הנטייה של המוח הקדום היא לשחזר חוויות, לשחזר את המוכר, בוודאי של דברים שחווינו בילדות והם מאוד צרובים. מבחינת המוח הקדום אין רע או טוב - יש מה שעובד, ולכן ההורים שלנו הם הצלחה משגשגת גם אם הזוגיות שלהם הייתה הרסנית, כי עובדה שאנחנו חיים. באונה המצחית, שבה נמצאת גם ההערכה העצמית, מתפתחת היכולת שלי להגיד 'היה שם משהו שהדליק אותי, אבל אני יודעת שזה לא טוב לי'.
"בנוסף, עבור כ-20% מהאוכלוסייה זה ממש בדי.אן.איי לחפש אתגרים. הם יכולים להכריח את עצמם במודע ללכת עם אדם שהוא אמפתי וקשוב, אבל זה ישעמם אותם. הם צריכים הרבה דופמין (חומר כימי המתפקד גם כהורמון וגם כמוליך עצבי, ומספק לנו תחושות חיוביות של אושר, מוטיבציה, ריכוז ומיקוד - ת"נ), וזה אומר שבדרך כלל הם יימשכו לאנשים מרשימים שלא בהכרח עושים להם את החיים קלים, כאלו שהם אפילו על גבול הנרקיסיזם. הם אוהבים שיש אקשן, שיש אדרנלין. אז אנחנו צריכים להיות מודעים לעצמנו, לדעת איפה אנחנו על הספקטרום, איך הזוגיות ומערכות היחסים שראינו בבית משפיעות עלינו ולמה אנחנו נמשכים".
באופן לא מפתיע, לצד הסיבות הביולוגיות למשיכה אל הבלתי אפשרי, הפרחים והתודות מגיעים בסוף להורים שלנו, שהביאונו עד הלום. "כל הקשיים שלנו וכל חיי האהבה שלנו הרבה פעמים קשורים למערכות היחסים שהיו לנו בילדות המוקדמת", טוענת פרופ' רבקה יהב, פסיכותרפיסטית, ראש המרכז הקליני הבינתחומי, ראש בית הספר לפסיכותרפיה ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה.
"על פי תיאוריית ההיקשרות, מי שהרגיש ספקות בקשר עם ההורים, כל שכן דחייה או ממש התעללות, יפתח דפוס היקשרות חרד או נמנע, ואז זה עלול להתבטא גם במערכות היחסים בבגרות, בין השאר בחיפוש אחרי מישהו שלא באמת מעוניין בו. היום אנחנו מאמינים שזה מתחיל כבר ברחם, כשלאמא יש רגשות אמביוולנטיים או ספקות".
וכמובן שאי אפשר לדבר על רגשות ועל הורים בלי להזכיר את פרויד. "הוא טען שבכל פעם שאנחנו מתאהבים, אנחנו מחפשים מישהו שיזכיר לנו מישהו מהעבר. אנחנו מנסים לשחזר את הקשר של ההורה כלפינו, והרבה פעמים את הקשר של ההורים בינם לבין עצמם. אם אחד ההורים דחה את ההורה השני, למשל, יכולה להיות נטייה של הילד לשחזר את זה גם במערכות היחסים שלו".
אבל אם מישהו לא הרגיש נאהב בבית, היינו מצפים שהוא ינסה לפצות על זה בעזרת מישהו שיאהב אותו עד כלות.
"הרבה פעמים יש פער מאוד גדול בין המשאלה והרצון לבין מה שקורה במציאות. אין ספק שהמשאלה הבסיסית שלנו היא לתקן ולעשות אחרת, אבל לצערי הרב אנחנו לא תמיד שולטים ברצון, ואפילו נקלעים לסיטואציה מנוגדת לרצון שלנו - הרי מי לא רוצה להתאהב בגבר או באישה שירצו אותם בחזרה?"
פרופ' רבקה יהב: "ברגע שמישהו לא נגיש אפשר להמשיך להשליך עליו את כל הפנטזיות, להאמין שהוא יהיה הכי טוב בשבילי ורק הוא האדם המתאים לי. אנחנו אפילו יכולים להעדיף להישאר במצב של פנטזיה מאשר במציאות שלא תמיד נוחה לנו"
פרופ' יהב מבחינה בגבול הדק שבין אהבה נכזבת לבין אהבה שהופכת להיות אובססיבית, בין אם היא כלפי אדם מוכר, דוגמת אהוב לשעבר שנטש, ובין אם היא כלפי אדם שלא היה איתו קשר קודם, כמו במקרה המפורסם של ג'ון הינקלי ג'וניור, שניסה להתנקש בנשיא ארה"ב לשעבר, רונלד רייגן (ופצע שלושה אנשים תוך כדי), במטרה להרשים את השחקנית ג'ודי פוסטר. כך או כך, אהבה אובססיבית הרבה פעמים מאופיינת בשיפוט לא נכון של המציאות ובמחשבות שלא הולכות ומתפוגגות אלא להיפך – האידיאליזציה שעושים לאהוב הולכת ומתעצמת, ואיתה גם הפנטזיות. האוהב יתעסק כמעט אך ורק במושא ההתאהבות על חשבון כל שאר עיסוקיו, ובוודאי תוך שלילת כל קשר רומנטי אחר. לעומת זאת אהבה נכזבת, עם כל הכאב שבה – ויש כאב – בסופה יש התגברות.
לדברי פרופ' יהב, בחירת מושא התשוקה שלנו מושפעת באופן ניכר גם מהפנטזיות. החל מהילדות מחדירים לנו את סיפורי האהבה הגדולים מהחיים – על הנסיך שעשה הכול כדי להשיג את הנסיכה, ושהיא כל כך מושלמת כך שהיא באמת מצדיקה הליכה במדבריות, חציית אוקיינוס ומלחמה עם דרקונים. בבגרות אנחנו מעוניינים לשחזר את הפנטזיה הזו ונתקלים בחומת המציאות, שבה לנסיך יש חורים בגרביים והוא תמיד שוכח להוריד את מכסה האסלה. "ברגע שמישהו לא נגיש, אפשר להמשיך להשליך עליו את כל הפנטזיות, להאמין שהוא יהיה הכי טוב בשבילי ורק הוא האדם המתאים לי. אנחנו אפילו יכולים להעדיף להישאר במצב של פנטזיה מאשר במציאות שלא תמיד נוחה לנו".
פרופ' יהב מאמינה שצריך בשלות כדי להבין שאין רק אחד ויחיד, "שאם מישהו לא רוצה אותי, אז אולי אני צריכה ללכת למקום שאני כן ארגיש רצויה. אני לא חייבת להישאר במקום הפגוע תמיד, כי הרי אין איזו בחירה מושלמת אולטימטיבית, אחד ויחיד שימלא את כל מה שאני זקוקה שימלאו בתוכי".
אז בעצם צריך להיות תהליך התפכחות כפול.
בדיוק. להבין את דפוס ההיקשרות שלי, וויתור על הפנטזיה להשיג את המושלם".
גם ד"ר יקיר מאמינה שלפעמים באהבה צריך לעשות עבודה, במיוחד אם אנחנו ממשיכים להימשך לאנשים שעושים לנו צרות. "ההחלטה הכי חשובה שאנחנו עושים בחיים זה עם מי אנחנו עושים ילדים, גם אם אחר כך לא נישאר ביחד. לכן צריך לשים לב איך אנחנו בוחרים בני זוג ולמה אנחנו נמשכים, לנסות להבין את הלופים שאנחנו נמצאים בהם ולנסות לצאת מהם, כי המוח הקדום שלנו באמת יכול להוביל אותנו למקומות לא טובים. הוא חושב על הנאות רגעיות ועל העברת והשבחת הגנים. אז בעיניי חייבים לחוות את זה, להיות עם אותו האדם שבאמת מטריף אותנו מכל הבחינות, כדי ללמוד. אחרי שחווים את זה והלב נשבר, ובוכים וכואבים ונשארים עם הזיכרון של אותו אדם כל החיים, רק אז יודעים ממה להימנע - כי מגיע לנו טוב יותר".
ואיך אפשר להרגיש חיים גם בקשר חסר דרמות? לפרופ' יהב יש טיפ מנצח: "האויב הכי גדול של התשוקה זה הביטחון, אבל אנחנו זקוקים לשניהם - גם לתשוקה וגם לביטחון. זה לא בלתי אפשרי לחיות בכפיפה אחת עם שניהם, לכן ההמלצה היא אף פעם לא להיות מובן מאליו לבן הזוג. צריך להיות שם, לתת לו הרגשה שאפשר לסמוך עליך, אבל לא להיות מובן מאליו".
