הסדרה "טיפול זוגי" הצליחה להפתיע ברמת הכנות של המשתתפים בה, אבל מכולם בלטו במיוחד אגמון ותמר פורת, שחשפו זוגיות הכוללת תנודות בין ריבים קיצוניים, שבמהלכם נזרקים קללות ואיחולי מוות שלא יביישו אוהדי בית"ר במשחק נגד סכנין, לבין תשוקה שמצליחה לחמם גם מבעד למסך. שלא במתכוון, מערכת היחסים בין השניים מעוררת לא מעט תהיות לגבי הסטטוס הזוגי שלנו: האם הזוגיות היומיומית והנוחה שאנחנו מייחלים לה היא בעצם חיוורת? האם יחסי אהבה-שנאה מבטיחים זוגיות מסעירה ואהבה נצחית? ואולי הם בכלל מותירים את הפרטנרים ללא כוחות, עד שאפילו אין להם את האנרגיות לקום ולחפש לעצמם זוגיות בריאה יותר?
עוד כתבות למנויים:
הזוגיות של אגמון ותמר הזכירה לש', בת 32 מפתח תקווה, את מערכת היחסים הקודמת שלה. "הייתי בת 27 כשפגשתי את י'. הוא היה מסתורי ומהורהר ומיד סחף אותי למערכת יחסים שהייתה באמת כמו רכבת הרים, עד כמה שזה נשמע קלישאתי. היו לנו ימים שהרגשנו בלתי מנוצחים מרוב אהבה, ומיד אחרי זה, בגלל מילה או מבט שהתפרשו לא נכון, היינו רבים בצורה הכי דרמטית ופוגענית שאפשר. הזוגיות הזו לקחה ממני מלא אנרגיות, הזנחתי את העבודה ובגלל זה לא קיבלתי קידום שרציתי, התרחקתי מהחברות שלי, שלא סבלו את י' ואת הקשר בינינו. בסוף, אחרי שנתיים קשות, נפרדנו". קצת אחרי זה היא הכירה את ד', "שהיה כל מה שאיחלתי לעצמי. הוא אפילו עזר לי להתפתח מקצועית ו'לחזור לעצמי', אבל הזוגיות איתו שעממה אותי ולא הצלחתי להימשך אליו. בסוף נפרדתי גם ממנו. עכשיו אני לבד, ומתחילה לחשוב שאולי אין לי סיכוי לקשר נורמלי".
בניגוד לכעסים רגילים שיש בין בני זוג, ושלרוב מסתיימים בסטטוס ב"מאמאצחיק", יחסי אהבה-שנאה נחשבים לחומרים שמהם כותבים טלנובלות. על פי פרופ' אהרון בן-זאב, חוקר רגשות ואהבה מאוניברסיטת חיפה, זו לא ממש בעיה לזהות מתי אנחנו כועסים ומתי מדובר בשנאה יוקדת של ממש. "ההבדל העקרי בין שנאה לכעס הוא שהכעס ספציפי. אנחנו כועסים על משהו מסוים באדם מסוים. לעומת זאת, שנאה היא כללית, למשל הגרמנים שנאו את היהודים ותפסו את הרוע שלהם כבילט-אין ביולוגית. בכעס, האדם עשה מעשה רע. בשנאה המעשה הרע מבטא אישיות רעה. הדגש עובר מהפעולה לאדם עצמו.
"בנוסף, הכעס הוא זמני והשנאה מתמשכת. אריסטו הגדיר כעס כתגובה על עוול שנגרם לי, כלומר יש פה היבט מוסרי, ובאמת הרגשות השליליים הם בעלי ערך כאשר הם מוגבלים בהיקף ובזמן, כשהם תגובה ספציפית למעשה. אבל אם התגובה היא מתמשכת וכוללת, היא מאבדת קשר עם המציאות ואז היא כבר הרסנית".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לעומת כעס ושנאה שנחשבים לרגשות שליליים, האהבה היא עמדה חיובית כללית כלפי הזולת. "לכאורה נראה ששנאה ואהבה לא יכולות לדור יחדיו כי הן ניגודים מוחלטים, אבל בספר שלי, 'אהבה, כמעט כל הסיפור', אני מדבר על הדיסוננס הזה. פרויד אמר: 'כלבים אוהבים את אדוניהם ונושכים את אויביהם, שלא כמו בני אדם שאינם מסוגלים לאהבה טהורה, ותמיד חייבים לערב בין אהבה לשנאה'. ובאמת רגש יכול להיות אמביוולנטי, למשל אלמנה בעת החתונה של בתה, שמאוד שמחה על החתונה אבל עצובה שהאבא של הבת לא יכול לחגוג איתן. באותו אופן, אהבה יכולה להתייחס למשהו חלקי באדם והשנאה לחלק אחר. למשל את אוהבת את בעלך על טוב הלב שלו, אבל שונאת אותו על הבלגנסטיות שלו".
אני לא כועסת על הבלגניסטיות שלו?
"אנחנו כועסים כשאנחנו מאמינים שצריך ואפשר לתקן. בשנאה יש הנחה שכבר אי אפשר לתקן. זו הערכה שלילית כוללת, שלא מתחשבת בנסיבות החיים ולא מוגדרת בזמן נתון. ודווקא כשאנחנו אוהבים אנחנו נותנים משקל-יתר לאותו דבר שמפריע לנו, מה שמפתח שנאה של ממש, ולאורך זמן זה הרסני למערכת היחסים. לעומת זאת כעס ומריבות, עד רמה סבירה, לא יהרסו את היחסים. מה שיהרוס זו דרך ההתמודדות איתם. לכן אני טוען שבזוגיות צריך לפתח אדישות מסוימת לדברים שלא נראים לנו אצל בן הזוג".
אין חשש שמרוב אדישות הקשר יגווע?
"צריך אדישות מוגבלת. אדישות זהירה היא הריגוש הרומנטי החדש. הקצוות הם הבעיה - גם של האדישות וגם של הרגישות. וכדאי לזכור שאהבה זה לא אי-אדישות".
גם בעיני ד"ר גלית לזר, פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית וראש צוות במכון "איזונים", הבעיה היא עם הקצוות, או יותר נכון עם התנודות החדות ביניהם. "יחסי אהבה-שנאה הם יחסים שאין ביניהם אמצע. ברגע שאני אוהבת אז את כליל השלמות, וברגע שאני כועסת את הופכת להיות התגלמות הרוע. זו אהבה מאוד לא מפותחת. בני הזוג נשארו במקום מאוד ילדי. ברגע שהם שונאים לא נשאר שום דבר מהאהבה, וברגע שהם אוהבים הם לא מתייחסים לאלמנטים פוגעניים. במקרי הקיצון נראה גם אלימות, גם שלו וגם שלה.
"הם לא מצליחים לראות שיש בו-זמנית, גם בעצמם וגם בפרטנר, אלמנטים חיוביים וגם היבטים פגועים, חלשים ודחויים. קצת כמו תינוק, שכשהאמא מזינה אותו הוא רואה בה את הדבר הכי טוב בעולם, וכשהוא כועס אז הוא אומר או חושב שהיא רעה. האמא צריכה לתווך לו, להגיד לו 'אתה כועס עכשיו כי אתה רעב, ועוד מעט אמא תביא לך אוכל ואתה תירגע', ואז הוא לומד לראות את אמא כחיובית גם כשהיא מתסכלת אותו. ככל שהוא גדל הוא יוכל לשאת את התסכול, ולא יראה יותר את העולם דרך שחור-לבן".
8 צפייה בגלריה
''ברגע שהם שונאים לא נשאר שום דבר מהאהבה, וברגע שהם אוהבים הם לא מתייחסים לאלמנטים פוגעניים''
(איור: Shutterstock)
לדבריה של לזר, הרבה פעמים אנשים שלא עברו את תהליך הלמידה הזה יתקשו לראות את הפרטנר כדמות מורכבת. הם יראו אותו כמו שהם היו רוצים לראות בן זוג בפנטזיות שלהם, ומצד שני יהיו פעמים שהם ישליכו עליו את כל מה שמפריע להם בהם עצמם. "נניח שקשה לי עם הקמצנות שלי, אני אראה כל ניסיון של בן זוג לבדוק את החשבון במסעדה כעדות לקמצנות שלו. רק כשאני אלמד לחיות יותר בשלום עם חלקים בתוכי, אני לא אהיה כל כך פגיעה לכל טעות של בן הזוג".
אז אם ככה, זה בכלל לא תלוי בפרטנר.
"נכון, ובגלל זה פרטנר מפותח יותר לא יתקרב למערכת יחסים כזו. ברגע שתתחיל הדרמה – הוא ילך. מי שיישאר יהיה אדם שבעצמו סובל מראייה דומה".
8 צפייה בגלריה
''הטיפול לא יהיה סדרת חינוך, אלא תהליך התפתחותי של צמיחה''. ד''ר גלית לזר
(צילום: אלבום פרטי)
רק כדאי לציין שלא רק מי שיישאר בקשר כזה עלול לסבול ממנו, אלא גם דור ההמשך אם יהיה כזה, משום שחוסר היכולת לשאת מורכבויות ישפיע גם על ההורות. "אם אני לא יכולה להחזיק את עצמי ולהכיר את עצמי, יש סיכוי טוב שכשהילד שלי ילחיץ אותי אני ארגיש שזה מפרק אותי, מתסכל אותי. אני ארגיש שזה נגדי או שאני אמא רעה או לא מסוגלת, ושכל האימהות באינסטגרם הרבה יותר טובות ממני. אני גם עלולה להרגיש שנולד לי ילד לא שווה ושאני לא מסוגלת לאהוב אותו. זה גם יכול לנוע בין 'יש לי ילד נסיך' לבין תחושה שאני לא יכולה לשאת אותו".
אז איך יוצאים מזה?
"מי שבקשר כזה, יש לו קושי רגשי מאוד עמוק, ואז טיפול הדרכתי לא יעזור. זה לא שאני אוכל לתת לו טיפים - תעשו ב' ויהיה ד'. יש שם חלקים שלא טופלו, ועד שלא יתייחסו אליהם אי אפשר יהיה לבנות משהו בוגר. אלו דפוסים ראשוניים שיושבים על חרדות מוקדמות. זה לרוב לא מגיע מטראומה שהייתה לאחרונה, אלא תוצאה של הורות לא מיטיבה, של הורים שלא יכלו לטפל בילד בצורה שרואה אותו ויכולה לעזור לו לעבד דברים ולעכל דברים ולהחזיק מורכבות. לכן יהיה צורך לעבור טיפול פרטני עמוק. זו לא תהיה סדרת חינוך, אלא תהליך התפתחותי של צמיחה, של גידול אותם מקומות פגועים".
כל מי שחווה קשר סוער ודאי מכיר גם את תחושת ה"היי" שמגיעה בכל פיוס, במיוחד כשמתלווים לכך יחסי מין, אלו שמכונים Makeup sex. הריגוש העצום שנובע מכך גורם לזוגות רבים שיש ביניהם יחסי אהבה-שנאה להחליט שהרגעים האלו מכפרים על הקרבות הקשים, ושבכלל קשר נטול דרמות לא יצליח להעניק להם את אותו הסיפוק. "יש כאלו שיכולים להגיד שזה מה שמחזיק אותם, כי הם לא יכולים להחזיק קשר של מבוגרים, והם יכולים לחיות עד 120 כמו זוג ילדים. על כאלו אומרים שהם כמו זוג יונים – כל יום מישהו אחר עף מהחלון", אומרת לזר.
ד"ר ליאת יקיר, ביולוגית וחוקרת רגשות, מוצאת לכל זה הסברים ביולוגיים: "כולנו שמענו על הורמון האהבה, אוקסיטוצין, שמופרש אצל היולדת בזמן לידה ובזמן יחסי מין ואורגזמה, אבל גם בזמן קשר חיובי בין בני אדם, כמו למשל כשמסתכלים לנו בעיניים באמפתיה ומקשיבים לקושי ולצער שלנו, או כשמעניקים לנו מחמאות ופרגונים", היא מסבירה. "בנוסף יש לנו גם רגשות שליליים, כמו כעס ומצוקה, שעליהם אחראים הורמונים כמו טסטוסטרון ואדרנלין. הם מופרשים כשאנחנו בסטרס - כשרע לנו, כשפוגעים בנו, מאשימים אותנו, מבקרים אותנו, וכמובן גם כשמאיימים על חיינו.
"כל יצור חי, ובוודאי היונקים, לא שורדים לבד. מחקרים מצאו שהנזק של בדידות שווה לנזק של 15 סיגריות ביום, וזה קורה בגלל שהאוקסיטוצין מפעיל את עצב הוואגוס, והוא מפעיל את תגובת הרגיעה של מערכת העצבים שלנו. כך שמהיום שיצאנו לעולם והחזיקו אותנו בידיים, מערכת העצבים שלנו בעצם תלויה במערכת עצבים אחרת כדי להירגע, וכל החיים אנחנו מחפשים את אותה תחושת רגיעה וביטחון. כשאנחנו נמצאים עם בן אדם שנותן לנו אוקסיטוצין, מקשיב לכאב, מתעניין, מחמיא, זה מרגיע אותנו. לכן אנחנו מחפשים קשר אנושי, כדי שאם קורה לי משהו, יש מישהו שאני יכולה ללכת אליו ולקבל ממנו נחמה. וככל שאנחנו משתפים יותר ומשתפים אותנו יותר ברגעי מצוקה, ככה אנחנו נקשרים יותר. ואם זה קשר שכולל בתוכו מגע ויחסי מין – שממש מייצרים במוח זיקוקים של אוקסיטוצין – יש כבר פוטנציאל להיקשרות מאוד חזקה, אפילו עם תופעות של אובססיה. המוח שלנו ממש עובר תהליכים של התמכרות".
מכירים את המשפט הידוע "איתו הרגשתי כאילו חזרתי הביתה"? לדברי ד"ר יקיר, זו באמת התחושה - "בדרך כלל בגלל שההיקשרות הראשונה שלנו כשיצאנו מהרחם הייתה מההורים, מהאנשים הראשונים שלקחו אותנו על הידיים והרגיעו אותנו כשבכינו, אנחנו מחפשים את התחושה הזו שוב, ויכול להיות שעם בן אדם מסוים נרגיש את זה, וזה ירגיש לנו כמו סוג של חזרה הביתה".
8 צפייה בגלריה
בקשר שכולל בתוכו מגע ויחסי מין יש פוטנציאל להיקשרות מאוד חזקה, אפילו עם תופעות של אובססיה
(צילום: Shutterstock)
אם כך, ככה נוצרת אהבה. מתי נכנסת השנאה למשוואה הזוגית? "בגלל שההתמכרות להרגעה שמספק לי בן הזוג חזקה, ברגע שהוא מאכזב אותי ולא נותן לי את מה שאני צריכה, מערכת הסטרס מופעלת בעצמה, בייחוד אם קשה לי להרגיע את עצמי ופיתחתי בו תלות - ואז כל דבר שמונע ממני לקבל את ה'סם' שלי מוציא ממני המון כעס, ולפעמים גם שנאה. אנחנו שונאים בן אדם כי הוא כאילו שלל מאיתנו צורך מסוים - הוא היה יכול לתת לנו את הצורך הזה והוא בחר שלא. ואז אנחנו מרגישים שהוא עשה לי 'דווקא', ויכול לעלות בנו רצון לנקמה, אבל זה הכול מצורך שלא סופק – ציפיתי למשהו ולא קיבלתי אותו. ובגלל שזה מגיע מהאדם שאנחנו הכי קשורים אליו, ושהכי יכול להרגיע אותנו, זה מוביל לסטרס עוד יותר חזק. ממש כמו כשילד אומר להורים שלו 'אני שונא אתכם', דווקא בגלל שהמשמעות שלהם לחייו היא כל כך קריטית וכל ההרגעה שלו תלויה בהם".
אל קלחת ההורמונים הזו מצטרפת גם תיאוריית ההיקשרות של ג'ון בולבי, שלפיה הדרך שבה נתחבר לאנשים אחרים תלויה באופן שבו טיפלו בנו בינקות - אם הייתה לנו דמות מטפלת יציבה וחמה, שמיהרה להרגיע אותנו כשסבלנו ממצוקה, נפתח יכולת היקשרות נורמטיבית, ואילו אם הדמות המטפלת הייתה לא עקבית ולפעמים לא נוכחת בכלל, אנחנו עלולים לפתח סגנון היקשרות חרד. על פי ד"ר יקיר, חרדת הנטישה אצל אנשים עם סגנון היקשרות חרד תוביל לתלות מאוד גדולה בבן הזוג, מה שיהפוך אותם לבעלי פוטנציאל מאוד גבוה להיקלע ליחסי אהבה-שנאה. "הם יפרשו כל מרחק קטן מבן הזוג כסטרס מאוד גדול, שייתפס לצד השני כמוגזם או כמעבר קיצוני בין רגשות. לכן בעלי סגנון היקשרות חרד יצטרכו כל הזמן לדעת שהם אהובים, שיש קשר ושהוא פה כדי להישאר".
אז בטח הרבה פעמים זו ביצה ותרנגולת – החיזוקים הרבים שהם צריכים מתישים את בן הזוג.
"ממש ככה, וזה מה שגורם אצלם לריבוי אכזבות, כי הצד השני מרגיש הרבה פעמים שאי אפשר לספק את הצורך הזה. לכן זה חשוב להכיר את עצמנו ולדעת מה מתאים לנו, כי הדבר הכי טראגי שיכול לקרות זה שבעלי סגנון היקשרות חרד יימשכו איזו משיכה קוסמית לבעלי סוג היקשרות נמנע, שאלו אנשים שלומדים עוד כילדים לא לסמוך על אחרים ולא להיקשר יותר מדי. השילוב בין שני אלו יגרום בסוף לשנאה תהומית, כי אף אחד לא ידע לספק את הצרכים של השני".
אם זה נקבע כבר מהילדות המוקדמת שלנו, אפשר בכלל לטפל בזה?
"לפעמים זה עובר. עד גיל 27 המוח הרגשי שלנו עדיין מתעצב ויש תנודות מאוד גדולות, הכול נע בין 'איזה יופי' לבין 'איזה נורא'. עם הגיל אנחנו מצליחים יותר לווסת רגשות, אבל הדרך לשנות סגנון היקשרות היא רק על ידי טיפול, שיעזור לי לאמן את המוח לייצר הרגעה ללא צורך בתלות. כשאני אדע להרגיע את עצמי, אני אגיע לזוגיות ממקום יותר מחוזק. אני אהיה ביותר מודעות, אכיר את הטריגרים שלי, וגם אלמד לבקש מבן הזוג את מה שאני צריכה כדי להירגע, למשל לדבר פעם ביום. בסוף זה משא ומתן על צרכים ורגשות, אז אפשר לעשות ניהול ציפיות של מערכת ההרגעה ההדדית - איך אני מקבלת אהבה ומראה אהבה, מה גורם לי לתחושת ביטחון".
ד"ר יקיר מאמינה שהממד של יציבות רגשית הוא סוד ההצלחה של הקשר. "קורה בכל קשר שבתוך רגע מסוים יש שנאה. יש ימים שלמים שבהם שונאים את בן הזוג בגלל משהו שהוא אמר, עשה או כי הוא לא היה קשוב לצרכים. היכולת שלי להירגע, לצאת מהקשר, להתפייס ולחזור לקשר תלויה ביכולת לווסת רגשות. בגלל שאני תלויה במערכת עצבים אחרת כדי להירגע, זה אומר שבזוגיות אני בחוסר שליטה בהגדרה. אין לי שליטה בבן הזוג ובמה שהוא יעשה. אני לא יכולה להפעיל אותו כמו רובוט לפי הצרכים שלי – מתי הוא ייתן לי יד, מתי הוא ישאל לשלומי – ואז היציבות הרגשית היא הממד שאנחנו הכי צריכים לעבוד עליו אם אנחנו מרגישים שאנחנו חוזרים על דפוסים, ולא מצליחים להגיע לזוגיות שאנחנו חולמים עליה".
אז מצד אחד אנחנו צריכים ללמוד להרגיע את עצמנו, ומצד שני דיברנו על זה שאנחנו יצורים שזקוקים לחברה. זה לא קצת סותר?
"לא כשאני יודעת לווסת את הרגשות. נניח שעבר עליי יום קשה, אני יודעת לייצר לי את העוגנים אם בן הזוג לא נמצא פה קרוב. זו לא תהיה דרמה או טרגדיה, ואני לא אשנא אותו בגלל שהוא לא התקשר, אלא אני אתחבר לעוגנים שלי. זה לא שאני לא מצפה מבן הזוג לשום דבר, אני מצפה ממנו להמון, אני רוצה את הקשר, אני רוצה שנספק את הצרכים אחד של השני, אבל ההרגעה שלי את עצמי לא תלויה בזמינות של בן הזוג.
"בסופו של דבר", מזכירה ד"ר יקיר, "רגש זה גל ואנחנו צריכים לזרום עם הגל – עכשיו בא לי גל של כעס, בואו ננסה לזקק אותו, רגע ניכנס פנימה, ננסה להבין למה אנחנו מרגישים את התחושות האלו, על מה באמת אנחנו כועסים. ננסה לא להאשים את בן הזוג, כי הכי קל להאשים את בן הזוג. זו גם ההבטחה של זוגיות: שנסבול אחד את השני גם ברגעים של כעס ושנאה ונדע לעבור אותם".
נשמע שלא חשוב מי הפרטנר שאיתנו, אנחנו בעצם רק צריכים מישהו שיקשיב לנו ויעזור לנו להירגע.
"הסוד הוא למצוא את מי שיצליח להרגיע. אבל כן, מבחינה ביולוגית אני חושבת שאנחנו יכולים להתאהב בכל אחד. יש הרבה סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו - מה אנחנו מחפשים, מה אנחנו רוצים ומי הטיפוס שלנו - אבל אם ישימו אותנו על אי בודד ויהיה שם רק עוד בן אדם אחד, הצורך שלנו באהבה הוא כל כך חזק, שאם נכיר מספיק זמן, ובמיוחד אם נעשה פעילות מינית שמשחררת חומרים במוח, נתאהב".
