"רציתי שהקשר ייגמר, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לסיים אותו. אני חושב שמרחתי את זה כי ממש קשה לי להיפרד. קשה לי להוציא את המילים מהפה, קשה לי להתנסח, קשה לי לפגוע. פעם ניסיתי ליזום שיחת פרידה, היא הבינה לאן השיחה מובילה והתחילה לבכות ולהסביר, עד שמהר מאוד התקפלתי. שנינו לא היינו בראש של חתונה. עוד לפני שהכרנו התחלתי לתהות עם עצמי אם אני רוצה בכלל ילדים, ובמהלך הקשר, בערך בשנה השלישית שלנו יחד, הבנתי באופן סופי שאני אל-הורי. הבהרתי לה שאני לא מעוניין בילדים וזה משהו שהיא נפגעה ממנו, שקיבלתי החלטה חד-צדדית בנושא. לבסוף הצלחתי לסיים את הקשר כשאני בגיל 38 והיא בגיל 36".
(דני, שם בדוי, בן 39 מקריית אונו)
כשזוגיות נמתחת אל תוך גיל הפוריות, ההחלטות שאנחנו מקבלים - או במקרה הזה, לא מקבלים - עשויות להיות הרות גורל. אל המשוואה הזוגית נכנסים ילדים פוטנציאליים וחלומות על הורות, ומוסיפים משקל כבד על נטל ההחלטה אם להישאר יחד או להיפרד. אבל עד כמה גברים שמתמהמהים עם ההחלטה להיפרד מהאישה שאיתם בכלל מביאים בחשבון את הגיל הביולוגי שלה ואת שאלת הפוריות?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לאבי (שמות המשתתפים בכתבה שונו כדי לשמור על פרטיותם), בן 47 מתל אביב, נדרשו עשר שנים כדי לסיים מערכת יחסים עם אישה שהוא ידע מההתחלה, ולאורך כל הקשר, שהוא לא מתכוון להתחתן ולהביא איתה ילדים. "הכרנו כשהייתי בן 28, והיא הייתה בת 34 וגידלה לבד ילדה. באותה תקופה עבדתי במלא ברים בתל אביב ונהניתי מהרווקות שלי. היא הייתה לקוחה קבועה על הבר וככה הכרנו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"זה התחיל מסוג של פנטזיה - להיות עם אישה מבוגרת יותר ומנוסה ממני. התחלנו לצאת והפכנו לזוג. הייתה בינינו כימיה מטורפת, תשוקה, חיזור, סקס מטורף - הכי טוב שהיה לי עד היום. אבל בפנים, באמת הפנימית שלי, ידעתי שזה לא קשר לחתונה וילדים אלא בעיקר בשביל הכיף. אחרי כמה שנים הרגשתי שזה לא פייר כלפיה וכלפי הילדה וניסיתי להיפרד, אבל כשזה קרה היא אמרה שהיא תעשה הכול כדי שאשאר. בשלב מסוים נפרדנו, ואז התחלנו לעשות אחד לשני דברים נוראיים. השתמשנו באלמנט הקנאה כדי לחזור כל פעם, וככה היינו נפרדים וחוזרים.
"בשנים הראשונות שלנו יחד היא כל הזמן דיברה על זה שהיא רוצה חתונה ורוצה עוד ילדים, ואני גם רציתי - אבל לא איתה. באחת הפעמים לא היינו זהירים והיא נכנסה להיריון ממני. היא מאוד רצתה את התינוק, ואני הלכתי רחוק ואמרתי שאני לא יכול להכריח אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה, אבל שאני לא מעוניין בילד, ואם היא משאירה אותו אז שתדע שהיא תצטרך לגדל אותו לבד. אמרתי לה את זה כדי להבהיר עד כמה אני לא מעוניין. היא עשתה הפלה ומאוד נפגעה. ככה הקשר נמשך עשר שנים מאוד מבוזבזות. כשזה נגמר היא הייתה בת 44. היא לא הביאה עוד ילד מאז. למרות הכול, אין בינינו כעס או טינה ואנחנו בקשר חברי וטוב היום. אני מאוד רוצה ילדים משלי, והיום אני מרגיש שאני מתחיל לפספס את ההזדמנות".
יעל (38) מחיפה סיימה לאחרונה זוגיות של שמונה שנים עם אדם שכל הזמן ביקש ממנה לחכות עם הרצונות שלה. "התחלנו לצאת כשהייתי בת 25. היינו ידידים ופתאום קרה בינינו משהו פיזי, והוא מאוד רצה שנהיה ביחד. בהתחלה היססתי כי לא חשבתי שהוא רציני. בדיוק יצאתי ממערכת יחסים ורציתי קצת זמן לעצמי, אבל הוא ממש שכנע אותי לתת לו הזדמנות. הוא היה מאוד מפנק, הרעיף אהבה ונתן מתנות, והיה לי קשה להדוף את כל החיזורים האלה. חיפשתי אז משהו מרגש, ובסוף נסחפתי לזה וראיתי שהוא רציני.
"הכול קרה מאוד מהר. עברנו לגור ביחד, הוא בדיוק למד לתואר והייתה לו עבודה קבועה. אמרתי לו מפורשות שאחרי שנתיים מבחינתי זה חתונה ואחר כך ילדים. הוא אמר שאת עניין החתונה הוא מקבל, אבל ילדים זה משהו שלא יקרה עד שהוא מסיים את התואר, ורק אז, אולי, יהיה על מה לדבר. הוא תמיד רצה לעשות דברים אחרת, בדרך שלו ובקצב שלו, ואמרתי לעצמי, תראי איזה בחור מעניין ומיוחד יש לך. אז מה אם החברות שלך עושות דברים בדרך הרגילה? את תחכי בסבלנות ויהיה בסדר.
"כשהתחלתי לדבר על חתונה והעליתי את זה מולו, הוא היה אומר, 'אלה לא באמת הרצונות שלך, את סתם מושפעת מהסביבה ומחברות שלך'. זה כאילו נאמר בהומור, אז הייתי צוחקת. פעם הוא אמר לי, 'אני לא הייטקיסט כמו הבעלים של החברות המשעממות שלך, אבל איתי יהיו לך חיים ממש מעניינים'. זה הרגיש שכדי להיות איתו אני צריכה להשתלב בחזון שהוא כבר בנה לעצמו, ושאין מקום לשנות. הוא כבר ידע הכול - איפה נגור, מתי נעבור, איך ייראו החיים שלנו, ואני קיבלתי את זה ואותו כמו שהוא. גם נהניתי מאורח החיים שלנו יחד. לא ממש ידעתי מה אני רוצה, אז היה לי נחמד שיש מי שמקבל את ההחלטות. באיזשהו שלב נהיינו זוג ממש פופולרי והזמינו אותנו למלא מקומות. הוא רק רצה כל הזמן לצאת ולעשות כיף, בזמן שאני הרגשתי שאני במקום אחר. נכנסתי לדיכאון, כעסתי על עצמי שאני לא מעריכה את מה שיש לי.
"אחרי שנתיים, כשכבר הייתי מתוסכלת מהקשר ומכל ה'כיף' הזה, נפגשתי עם חברות הילדות שלי. הפעם הן שאלו אם הוא רוצה בכלל ילדים. עניתי שאני מפחדת לשאול אותו. הן אמרו, 'את עם מישהו שמונה שנים ואת מפחדת לשאול אותו?', ואז פשוט התפרקתי בבכי. הבנתי שאני לא באמת מאושרת. כשחזרתי הביתה באותו הערב סיפרתי לו מה אני מרגישה. הוא אמר, 'זה לא את רוצה, זה החברות שלך שכנעו אותך. נשים אחרי גיל 32 מדברות מהרחם'. הוא הוסיף שאפשר גם בגיל 40 לעשות ילד, ושלא כדאי לי לעשות את זה כי בטח אכנס לדיכאון אחרי לידה, כי כבר עכשיו אני בדיכאון. הרגשתי שהוא מזלזל בי ובגוף שלי. שהוא רואה אותי בתור אישה קטנה וטיפשה שלא יודעת מה היא רוצה, שצריך להסביר לה ולהחליט בשבילה הכול כי היא לא יכולה לבד.
"הוא אמר, 'זה לא את רוצה, זה החברות שלך שכנעו אותך. נשים אחרי גיל 32 מדברות מהרחם'. הוא הוסיף שאפשר גם בגיל 40 לעשות ילד, ושלא כדאי לי לעשות את זה כי בטח אכנס לדיכאון אחרי לידה, כי כבר עכשיו אני בדיכאון. הרגשתי שהוא מזלזל בי ובגוף שלי"
"כשכבר הצלחתי לדרוש ממנו תשובה בנוגע לילדים, הוא אמר שהוא מבקש שנה אחת אחרונה של כיף ואז נעשה ילד. הסכמתי, אבל בשנה הזאת הוא עשה כיף ואני הפכתי להיות הצל של עצמי. בכיתי כל הזמן, היו לי מחשבות אובדניות. הרגשתי שאין לי עתיד והבנתי שאני חייבת עזרה. התחלתי לקחת תרופות פסיכיאטריות, והן עזרו לי להרגיש סוג של התרוממות רוח. פתאום הרגשתי שאולי עוד יש לי סיכוי למצוא מישהו שירצה אותי וירצה להביא איתי ילד. הרגשתי שיש עוד אופציות.
"יום אחד תפסתי אותו בוגד בי. זה היה טריגר עבורי לקום וללכת. עברתי מיד לחיפה, בגיל 36, והתחלתי חיים חדשים. בדקתי אפשרות של הקפאת ביציות. דיברתי עם חברות שעשו את זה, והבנתי שזה אולי גם קצת מאוחר, ושאני לא יכולה לשבש כרגע את הגוף שלי בגלל הורמונים. בדקתי גם אפשרות של הורות משותפת. היום אני בת 38 ואני מתוסכלת. אני מרגישה כאילו החיים שלי היו על הולד, והשעון שלי מתקתק כל הזמן. אם הייתי יכולה לחזור אחורה אולי הייתי משנה דברים, אבל אני משלמת את המחיר של חוסר ההחלטיות שלי".
"יש הרבה סיבות שבגללן אנשים גוררים קשרים זוגיים", מסבירה ד"ר עירית קליינר-פז, פסיכולוגית קלינית ומייסדת המסלול לטיפול זוגי פסיכואנליטי בבית הספר לפסיכותרפיה בתל אביב. "יש את הפחד להישאר לבד, הפחד שאני לא אמצא משהו יותר טוב. זה גם יכול להיות אינטרסנטי - אולי אני לא רוצה לחפש דירה או שנוח לי כלכלית. יכול גם להיות שיש משהו בקשר שהוא טוב, לצד דברים אחרים שהם לא טובים. קשר הוא לא דבר חד-ממדי. יכולים להיות בו דברים איומים ונהדרים בו-זמנית. עבור הרבה נשים, ההחלטה לפרק קשר בשביל הסיכוי למצוא מישהו אחר, ואולי להצליח לעשות איתו ילדים, היא מאוד קשה. זה סיכון, אז לפעמים הן נשארות ומקוות שזה ישתנה ושיהיה בסדר. ואז השנים חולפות".
מה לגבי הגברים?
"יכול להיות שלחלק מהגברים נוח יותר לטמון את הראש בחול. זאת הדחקה, מנגנון הגנה. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים כדי לא להרגיש אשמים: 'זאת הייתה בחירה שלה, היא יכלה לעזוב' או 'היא תצליח לעשות ילדים, אני לא הרסתי לה כלום. אני מכיר מישהי שעשתה ילדים בגיל 42'. חשוב גם לשאול למה הבחורה נשארת אם הבחור לא נותן לה הבטחה. במובן הזה, גם היא עושה רציונליזציה. היא אומרת לעצמה 'הוא ישתנה'. לפעמים אנחנו באמת לא יודעים כי הדברים לא נאמרים בקול. אנחנו רוצים להגיע הביתה אחרי יום קשה, לראות סדרה ביחד ולהירגע, לא להתחיל להציף משקעים. טיפול זוגי מעודד את היכולת להציף את האמת שכל כך קשה לנו להגיד. להסתכל אחד לשנייה בעיניים ולהגיד 'יש בינינו פער'".
אבל לפעמים לא יודעים את זה מראש.
"אני לא מאמינה שלא יודעים. אני חושבת שמדחיקים, מסתירים, לא רוצים לחשוב על זה. אבל אם תצמידי לקיר את הבחור, הוא יֵדע אם זאת האישה שהוא רוצה להביא איתה ילדים או שזאת פשוט מישהי שכיף לו להיות איתה. אני חושבת שיש הרבה עצימת עיניים וחוסר רצון להביט על האמת כי האמת כואבת. צריך להסתכל לאמת בלבן של העיניים, ומתוך כבוד לשני הצדדים להגיד אותה, גם אם זה כואב. לא לשמור בפנים מתוך חשש לפגוע, כי זה כבר ההיפך מכבוד. זאת הולכת שולל".
זה קשור לתקופה שבה אנחנו חיים?
"בעשורים האחרונים ההתבגרות המנטלית שלנו נהיית איטית יותר. אנשים לוקחים את הזמן, מחפשים להם מקצוע, וכבר פחות מקובל - לפחות בציבור החילוני - להתחתן בגיל 20 כמו פעם. יש תהליכים ממושכים יותר של מימוש עצמי, וזה מתנגש עם הביולוגיה. באופן כללי זה נכון גם לגבי גברים וגם לגבי נשים, אלא שלגברים אין שעון ביולוגי. הם באמת יכולים להתחיל לחשוב על הקמת משפחה בגיל מאוחר יותר. זה פער מגדרי משמעותי.
"יש תיאוריה שנקראת 'תיאוריית המונית', שאומרת שכשגבר מתחתן זה לא באמת קשור לאישה שאיתו. זה כמו מונית פנויה שנדלקת. הוא התבסס, הוא מיצה את עולם הבילויים, ומי שתתפוס אותו בטיימינג הזה תעלה למונית. זה לא בהכרח קשור לאיכות הקשר. זה בדיוק כך גם עם נשים – את רואה נשים שיוצאות ממערכות יחסים ממושכות עם גברים שלא רצו ילדים, ופתאום אחרי כמה חודשים הן נכנסות לקשר חדש ומיד מתחתנות ונכנסות להיריון. הכול קורה נורא מהר, זאת גם תיאוריית המונית".
מה פשרה עושה לנו?
"התפשרות על הצרכים ועל הרצונות שלנו מייצרת מצוקה נפשית. זה ויתור טרגי. זה כמו שמישהו רעב ולא נותנים לו לאכול. להרות זה דחף ביולוגי, לכן אישה שלא מרשה לעצמה להגיד את מה שהיא רוצה גוזרת על עצמה דיכוי".
מה את ממליצה לאותן נשים שיצאו מקשרים כאלו, ולחוצות מהשעון הביולוגי שלהן?
"לטפל בנפש. לא לכעוס, לא על עצמן ולא על בן הזוג. להבין שקרה מה שקרה ולגלות חמלה כלפי עצמן וכלפי בן הזוג, כי כעס הוא מה שהורס את החיים. כעס מאוד גדול יכול לייצר דיכאון ושיתוק. לאנשים קשה לתפוס שהחיים דורשים כל הזמן בחירות ומחירים. הם אף פעם לא נראים כמו מה שדמיינו לעצמנו. צריך לצעוד בדרך בעיניים פקוחות. לחכות זה דבר מאוד מסוכן, כי זמן זה לא דבר שאפשר להחזיר. כסף אפשר, חומר אפשר, לא את הזמן שאבד".
