ישראל במלחמה על הבית, ומלחמה היא אירוע טראומטי. לא משנה אם אתם בעד או נגד המהפכה המשפטית, אתם מושפעים מהאירוע. ער"ן מדווח על עליה חדה בפניות למוקד העזרה הנפשית שלו, ומשפחות רבות נמצאות בסטרס או בחרדה, לפעמים בלי בכלל להבין זאת.
כולנו רגילים לחוות את המציאות ולעכל אותה במנות קטנות. העולם מסתובב ומשתנה תדיר, אבל האיטיות שבה הוא עושה זאת מאפשרת לנו להמשיך ברצף החיים, בלי להיטלטל יתר על המידה. טראומה, לעומת זאת, היא אירוע שמפגיש אותנו עם מציאות חדשה בבת-אחת, בזבנג. פרויד שאל את המילה 'טראומה' מעולם הרפואה, שם היא משמשת לתיאור אירוע פתאומי, שקורע את הרקמה הפיזית של הגוף. תחושה של אויב מבית, ולא משנה מאיזה צד אתם, קורעת את הנפש ומוציאה מאיתנו תגובות נפשיות קיצוניות, ובהן חרדה.
להחזיר את תחושת השליטה
חרדה היא בעיקרה משוואה של שליטה. ככל שבחוויה הסובייקטיבית שלנו השליטה חומקת לנו מבין האצבעות, החרדה מטבע הדברים עולה. אירוע טראומטי פוגע בשתי אשליות חשובות שעוזרות לנו לשמור על בריאותינו הנפשית: הראשונה היא האשליה שאנו שולטים במציאות, והשנייה היא האשליה שאנחנו לא לבד בעולם.
באירוע טראומטי אנו חווים אובדן של תחושת שליטה במציאות הפנימית והחיצונית, לכן יש חשיבות לנסות להחזיר אותה עד כמה שניתן - אם זה לצאת להפגין, לכתוב ברשתות החברתיות וכן הלאה. אך כשאנשים אומרים לעצמם, "מה יש לי להפגין? זה גם ככה לא יעזור", הם לא מבינים שהימנעות או התנתקות – שזה אומר שאנו פחות ופחות מתעניינים במה שקורה בעולם החיצון, לצד הקפת עצמנו בבועה של ניתוק רגשי ואדישות, רק מעלות את מפלס החרדה, מכיוון שהנפש משקיעה משאבים בהכחשת המציאות החיצונית. זה מתחבר לאשליה השנייה שנפגעת בטראומה - האשליה שאנחנו אף פעם לא לבד בעולם.
"כשאנשים אומרים לעצמם, 'מה יש לי להפגין? זה גם ככה לא יעזור', הם לא מבינים שהימנעות או התנתקות, לצד הקפת עצמנו בבועה של ניתוק רגשי ואדישות, רק מעלות את מפלס החרדה, מכיוון שהנפש משקיעה משאבים בהכחשת המציאות החיצונית"
במצבים של התנתקות או הימנעות, תחושת הבדידות מתעצמת וגורמת לנו להרגיש ניכור, חוסר חיבור וחוסר שייכות. מעין תחושה ששום דבר שנעשה לא באמת ישנה את המצב הקיים. הבעיה היא שזהו מתכון בטוח לחרדה גבוהה. לכן יש חשיבות למעורבות, אבל גם פה יש סייגים. אנו חייבים ללמוד לקחת פסקי זמן מהמציאות, לנוח ולקיים שגרה ככל הניתן. נתקעתם בפקקים עקב ההפגנות? צפיתם בחדשות באדם מהצד הפוליטי הנגדי שאתם לא מסוגלים לשאת? נסו לקחת נשימה עמוקה, להבין שבמקרים האלה אין לכם ממש שליטה, ושכדאי דווקא להתנתק קצת, לא לקחת באופן אישי, ולא להתפוצץ מזעם.
אחת ההשלכות של אירוע טראומטי היא מצב של "עוררות יתר", שזה אומר שהגוף שלנו מתקשה לחזור לשיווי משקל ולמצוא מנוחה. אנו מגיבים בעצבנות לאחרים, בתוקפנות ובאימפולסיביות. הגוף מרגיש כאילו שהוא נטול עור וחשוף באופן כזה שכל אמירה של מישהו אחר שלא מבין אותנו, רק מעצבנת אותנו עוד יותר. בנוסף, השינה שלנו נפגעת, כיוון שקשה להירדם עקב הנסערות, דבר שמוביל לשימוש לרעה בחומרים מרגיעים כדוגמת סיגריות, גראס ואלכוהול כדי להרגיע את הגוף. לכן חשוב להפחית בצריכת חדשות, ולשלב עבודה גופנית בטכניקות של נשימות, הרפיות ופעילות גופנית מתונה.
מאפיין נוסף של חרדה גבוהה הוא שאנו חושבים שאם אנו מרגישים משהו, אזי זאת המציאות. אולם האמת רחוקה מכך. רגשות ומחשבות אינם המציאות, הם נצבעים בצבעים שונים של ההטיות הרגשיות והקוגניטיביות של כל אחד מאיתנו. חרדה מקצינה את תפיסת המציאות שלנו וצובעת אותה בצבעים שחורים, תוך כדי שהיא מחסלת את התקווה. וכשהאחרונה מתה, אתם במדרון חלקלק לעבר מצב של אפלה רגשית.
אחת הדרכים השגויות אך השכיחות בהן אנשים נוקטים על מנת להחזיר לעצמם שליטה או ודאות היא להאמין לתרחיש הגרוע ביותר, עם קטסטרופות כגון: "בית המשפט העליון יקרוס", "המדינה או הצבא יתפרקו", "אויבנו ינצלו את שעת הכושר" וכו'. האמונה בתרחיש הגרוע ביותר היא סוג של מחשבה מאגית. מחשבה מאגית היא כל מחשבה שגורמת לנו להאמין שהמחשבות שלנו חזקות מהמציאות, או משפיעות עליה בדרך כלשהי.
כלומר, אם אני חושב שהתרחיש הגרוע ביותר אכן יתרחש, אני לכאורה חוזה את העתיד ויכול להיערך אליו. בדרך זו אני לכאורה משיג ודאות ושליטה, אולם למעשה החיים הם בדרך כלל פחות דרמטיים. מבחינה סטטיסטית, הסיכוי של התרחיש הגרוע ביותר להתממש, זהה לסיכוי של התרחיש הטוב ביותר להתממש ולשניהם סיכויים נמוכים מאוד.
החיים בדרך כלל נמצאים באמצע. הבעיה היא שחרדה גבוהה אינה מאפשרת לנו להתמסר לחיים באופן פגיע ולאמץ את אי-הוודאות הטמון בהם. אף אחד לא יודע מה יהיה, אבל מה שכנראה בטוח הוא שהקטסטרופה שאתם מדמיינים לא תתרחש בסוף. לכן נסו לעשות את המיטב, הימנעו מאלימות כלפי עצמכם או אחרים, ושחררו מהניסיון לשלוט בתוצאה הסופית, כי היא לא ממש בידיכם.
"אף אחד לא יודע מה יהיה, אבל מה שכנראה בטוח הוא שהקטסטרופה שאתם מדמיינים לא תתרחש בסוף. לכן נסו לעשות את המיטב, הימנעו מאלימות כלפי עצמכם או אחרים, ושחררו מהניסיון לשלוט בתוצאה הסופית, כי היא לא ממש בידיכם"
ואגב אלימות, רוב האנשים אינם אלימים ואינם חפצים באלימות. כדאי לנסות להפגין אהבה כלפי עצמנו וכלפי אחרים השונים מאיתנו. אהבה היא סם מרפא רב עצמה, ואנו יכולים לבחור להביע אותה כלפי אנשים באשר הם. לאהוב את עצמנו ברגעים קשים זה מאתגר כמעט כמו לאהוב אחרים בזמנים שהם לא ממש מחליקים לנו בגרון. אהבה כזאת הכוללת חמלה, דיבור פנימי מרגיע, אמון בעצמנו וביכולות ההתמודדות שלנו, מעניקה לנו המון ברגעי משבר.
אז איך מרגיעים חרדה?
על מנת להרגיע חרדה, בדרך כלל ננסה להפוך אותה לפחד. חרדה היא תחושה ערטילאית ופחד מפני משהו הוא כבר קונקרטי. נסו להבין את הפחד שבשורש החרדה - האם זה החשש שהמדינה תתפרק או "תקרוס לתוך עצמה", כפי שכתבי חדשות נוטים לומר על מנת לעשות דרמטיזציה של המצב? אם כך, נסו להכניס את האדם לפרופורציות בשתי דרכים. האחת היא להכניס את האירוע לתוך ציר זמן, והשנייה היא ליצוק אותו לתוך ציר של משמעות.
אירוע מנותק מציר הזמן והמשמעות, נותר טראומטי גם לאורך שנים. בהקשר של ציר הזמן, המדינה עברה ותעבור עוד אירועים קשים, והיא תצא מהאירועים אלה מחוזקת וחסונה יותר. אף אחד לא אוהב לעבור אירועים קשים, אבל סבל הוא הדרך שלנו להתפתחות אישית ולהתפתחות כמדינה.
בהקשר של ציר המשמעות, משמעות תמיד נוצרת מתלות, כלומר מחיבור והזדקקות לאחר או משייכות למשהו גדול מאיתנו, מחוץ לעצמנו. אז זכרו שאתם לא לבד, אתם חלק מקבוצה בפסיפס הישראלי. אתם נאבקים על מה שחשוב לכם, על איזון, על חוקה, על משילות, לא משנה על מה. תחושה של חיבור למטרה הסופית שלכם ושל אחרים מייצרת משמעות. לדוגמה, הדגלים המונפים מצד תומכי הרפורמה מייצרים תחושה של חיבור עמוק למדינת ישראל, שיש הטוענים שדהה אחרי שנים של התרכזות בפן החומרי.
ככל שאנו יותר במצוקה רגשית, ההזדקקות שלנו לאחרים גוברת. לכן היכולת להיעזר במעגלי תמיכה היא חשובה ביותר, בין אם זה חברים קרובים, בני משפחה תומכים או טיפול פסיכולוגי. זו הסיבה לעליה החדה בפנייה לער"ן. אולם טראומה של יחסים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית מייצרת חשדנות ופוגעת בראש ובראשונה באמון, ביכולת ובמוכנות של האדם להיעזר באחר, דווקא בזמנים בהם הוא הכי נזקק לכך.
תחושת הבריאות הנפשית שלנו קשורה לאופן שבו אנו חווים את העצמי שלנו כרצף מתמשך של זמן, משמעות ומקום. טראומה קוטעת את קו הרצף הזה, מפרקת ומבודדת אותו, לכן יש חשיבות רבה לכל פעילות שמאחה. אחת הדרכים לאחות היא באמצעות דיבור וביטוי רגשי, שעוזר לנו להפחית את האימה ולמצוא סדר, היגיון ומשמעות בדברים.
לכן, אם בן זוג או קרוב משפחה נכנס למשבר או למצוקה נפשית בתוך המצב הקיים, הנה כמה דברים שתוכלו לעשות בשבילו: דבר ראשון והמובן מאליו, אל תשאירו אותו לבד. דברו איתו, אבל תתחילו בכך שתעניקו תיקוף לכאב שהוא מרגיש. כלומר, תנו לו את החוויה שיש מישהו קרוב שרואה ושומע אותו. אנשים שרוצים לסייע מאיצים לעיתים באדם או מקטינים מתחושותיו, אולם תגובה כזאת רק הופכת אותו לעוד יותר בודד מכפי שהוא עכשיו. לכן הדבר האחרון שכדאי לעשות זה לומר לאדם, "יאללה צא מזה, יעבור, הכול שטויות".
אם כן, הדרך הטובה ביותר להוציא אדם מתוך הרגשה מסוימת היא לתת תוקף למה שהוא מרגיש כדי לעזור לו לאחות בקצב שלו את הפצע בנפשו. כל אחד מרגיש אחרת במקומות האלה, וכל אחד זקוק למשהו אחר. אחד זקוק לכתף לבכות עליה (כן, גם גברים), אחר למילים, ויש כאלה הזקוקים לנוכחות שקטה, כפי שכתבה המשוררת עידית ברק: ״עַד שֶׁלֹּא תֵּשֵׁב בַּמְּעָרֶה, לֹא תָּבִין אֶת הָאִישׁ הַיּוֹשֵׁב בְּתוֹכָהּ. אַתָּה צוֹעֵק לוֹ צֵא, וְהוּא אֵינוֹ יוֹצֵא. הָעֲנָנִים עוֹצְרִים, צִפּוֹר פָּסְקָה תְּעוּפָתָהּ, אֲפִלּוּ הַבְּרוֹשִׁים מַרְכִּינִים רֹאשָׁם, צוֹעֲקִים, וְהוּא אֵינוֹ יוֹצא. אַתָּה מִתְקָרֵב לְאַט נִכְנָס וּמִתְיַשֵּׁב לְיָדוֹ, הוּא מוֹשִׁיט לְךָ אֶת יָדוֹ וְאוֹמֵר: כַּמָּה יָפִים הֵם הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא אָמַרְתָּ״. שנדע ימים שלווים".
רועי צור הוא מייסד "דרך הקשר – הבית לטיפול במערכות יחסים" העוסק בטיפול פרטני, טיפול זוגי וטיפול אונליין.
