"בין לידת הבן הבכור שלנו ועד שהגיעה בתנו הקטנה עברנו שלוש שנים מאוד לא פשוטות", משתפת חני גיטליס, עובדת סוציאלית ומנחת סדנאות. "היו בהן שלושה אובדני היריון: שניים בשלבים המוקדמים של ההיריון והשלישי בחודש הרביעי. זו הייתה תקופת שבר מאוד גדולה, גם בחיים שלי וגם בחיי הזוגיות שלנו. לא הבנתי איך ממשיכים הלאה. בן הזוג שלי הוא זה שתפקד, ניהל את הבית וטיפל בילד שלנו, בזמן שאני חוויתי סוג של שבעה. ישבתי על הספה עד שהרגשתי שאני יכולה לקום ולעשות משהו אחר".
גיטליס מספרת שבזמן שהייתה מאושפזת בבית החולים, עובדת סוציאלית הפנתה אותה לטיפול, ולאורך תקופת המשבר היה לה ליווי צמוד של אשת מקצוע. "מלבד זאת הייתי בכל מיני קבוצות תמיכה ונכנסתי לכל מיני פורומים ברשת. מצאתי הרבה מקומות שבהם כאישה יכולתי לפרוק ולשתף, והתמיכה שקיבלתי הייתה מאוד עוטפת.
"רק אחרי שנולדה הבת שלנו, משהו בתוכי התפנה לשמוע על החוויה של בן זוגי ועל הקשיים שהוא עצמו חווה. הוא סיפר לי למשל שאנשים היו מתקשרים לשאול מה איתי, אבל אף אחד לא שאל אותו מה איתו. הבנתי שבתחום של אובדן היריון יש ואקום מאוד גדול בכל הנוגע לטיפול בגברים. אין להם מענה, ואין קבוצות תמיכה כמעט בכלל. זאת הייתה הסיבה לכך שהחלטתי לפתוח קבוצת תמיכה לגברים במצבי אובדן היריון. עד עכשיו הנחיתי שתי קבוצות דרך הזום במגבלות תקופת הקורונה, ובקרוב תיפתח הקבוצה השלישית, שהמפגשים בה יהיו פרונטליים".
למה לגברים אין מענה בנושא של אובדן היריון?
"נוכחתי לדעת שבמיוחד סביב תחום הפריון, ובאופן ספציפי כשזה מגיע ללידות שקטות, ההתייחסות היא תמיד לאישה. היא המטופלת, והיא זו שעברה את החוויה. לכן כשעובדת סוציאלית תפגוש את בני הזוג בבית החולים, היא תציע לאישה לקבל טיפול, היא לא תחשוב על הגבר. מתייחסים אליו כאל בן הזוג, זה שנמצא בצד ומלווה את האישה שאיתו. זה נכון אגב גם ללידה רגילה ושמחה, שעדיין יכולה ליצור טלטלה ודיכאון אחרי לידה, גם אצל הגבר.
"אובדן היריון נחשב לאבל לא מוכר. אין שבעה ואין קבורה מסודרת, שעה שמבחינת בני הזוג היה להם תינוק, הם חשבו עליו והתכוננו אליו"
"בנוסף", אומרת גיטליס, "כל נושא הלידות השקטות הוא נושא מושתק בפני עצמו. אובדן היריון נחשב לאבל לא מוכר. אין שבעה ואין קבורה מסודרת, שעה שמבחינת בני הזוג היה להם תינוק, הם חשבו עליו והתכוננו אליו. מבחינה חברתית אנשים פחות קשובים לחוויה, והציפייה החברתית מבני הזוג היא שהם ימשיכו הלאה בחייהם".
כשהעולם לא עוצר מלכת
חני מספרת שעצם הפנייה של גברים לטיפול היא נושא מורכב. "לעיתים הפנייה נעשית בעקבות אירוע רפואי או בשל לחץ מצד בת הזוג, אבל ככלל יש פחות לגיטימציה לגבר לבוא ולומר שקשה לו ושהוא צריך עזרה. בחוויה שלו, הוא נדרש להיות חזק ולתמוך. אומנם כיום יש כבר שינוי בשיח הזה, אבל לא מספיק.
"שמתי לב שגם כשהטיפול נעשה בקבוצה, הרגשות עדיין מאוד מעורבים. מצד אחד אני שומעת מהם שהשיתוף מאוד מקל ומשחרר, ושזאת חוויה מאוד משמעותית עבורם לדבר עם גברים נוספים שנמצאים במקום שלהם, ומאידך עדיין קשה להם מאוד לשתף גברים אחרים בטראומה שלהם.
"צריך להבין שאחד הדברים שמאפיינים טראומה", מסבירה גיטליס, "זה התחושה של האדם שרק מי שחווה את אותה הטראומה יכול להבין אותו. פתאום העולם נחלק לשניים - אנשים שחוו את הטראומה ואנשים שלא חוו אותה. במקרים של אובדן היריון זה מאוד קשה כי מסביב החיים נמשכים, לחברים ולמשפחה נולדים ילדים וברחוב רואים אנשים עם עגלות תינוק. זה יכול להתעצם לכדי חוויה בלתי נסבלת, שבה האדם שואל את עצמו, 'איך ייתכן שהעולם לא עצר מלכת?'.
"כל אלו מביאים לתחושות של קנאה ואשמה, בייחוד כשאתה לא מצליח לשמוח עבור האנשים הקרובים אליך. לכן, כשאדם מגיע לקבוצה ומגלה אנשים נוספים שמרגישים כמוהו, הוא כבר לא מרגיש לא בסדר, אלא מבין שזו חוויה מאוד טבעית בשלב הזה".
מה עובר על גבר שאשתו חווה לידה שקטה?
"יש הרבה הדחקה מצד הגבר. לגברים יש לעיתים תחושה שאם הם ישתפו בקושי הם יעמיסו על האחר, או הרגשה שהם בכלל לא רוצים להיות בחוויה ומתאים להם להיות בניתוק. גבר עשוי להרגיש כמו סוג ב' באבל הזה, ויספר על חוויה שבה היה עליו לתפקד, ללוות ולתמוך. הוא יגיד שהוא שם את עצמו בצד. גם הסביבה מעבירה לו מסר שהוא צריך להיות זה שיעזור לאישה ולתמוך בה.
"אין ספק שהתמיכה באישה מאוד חשובה, כמובן, אבל כאשר מתייחסים לאישה כאל היחידה שחווה את הטראומה, ואל הגבר כאל זה שאך ורק מלווה אותה, נוצר מצב שלא מאפשר לגבר להתאבל בעצמו. הוא נתקע עם התפקיד שקיבל, שעה שגם הוא איבד ילד. ברגע הזה עולות שאלות כמו: מה אם גם הוא צריך תמיכה? איפה הוא יכול לקבל אותה? כמה מקום יש לו להתמסר לתהליך האבל ולא רק להיות בתפקוד? עם הזמן, הגבר עשוי למצוא את עצמו חסר סבלנות, והעומס והכובד יבואו לידי ביטוי גם בכאבים פיזיים בגוף. בשלב כלשהו הוא כבר לא יוכל להעניק לאישה דבר".
"כאשר מתייחסים לאישה כאל היחידה שחווה את הטראומה, ואל הגבר כאל זה שאך ורק מלווה אותה, נוצר מצב שלא מאפשר לגבר להתאבל בעצמו. הוא נתקע עם התפקיד שקיבל, שעה שגם הוא איבד ילד"
אז מה את מציעה?
"כשגבר פונה אליי, אני שמה אותו במרכז ושואלת, 'מה איתך' ו'איך אתה מרגיש?', להבדיל מהשאלה 'איך בת הזוג מרגישה?'. לעיתים, מרוב שהוא התרגל להיות במקום של בן הזוג התומך, הוא מופתע מהעובדה שבכלל מדברים עליו. אני מאמינה שאחרי שהוא יוכל לעבד את החוויה שהוא עבר, להתאבל ולהבין שיש מקום גם לכאב שלו, הוא גם יוכל להיות בן זוג תומך יותר עבורה. סוף-סוף יתפנה לו מקום בתוך המכל הזה, שלפני כן הלך והתמלא בהרבה מאוד כאב".
האם יש הבדל מגדרי בתהליך האבל?
"כיום ידוע שגברים ונשים חווים אחרת תהליכי אבל. אצל נשים האבל הוא מיידי. יש להן את הצורך לדבר ולשתף, ולא בכדי יש הרבה קבוצות תמיכה שמוקמות על ידי נשים למען נשים. אצל גברים, לעומת זאת, האבל מושהה ומגיע בחלוף תקופה. גבר מתמודד בדרך כלל דרך עשייה. לכן הוא מהר מאוד ינסה לחזור לתפקוד ולעבודה. הוא יטפל בבירוקרטיה, במטלות הבית ובילדים.
"כשיגיע האבל הוא יבוא לידי ביטוי, הרבה פעמים, בהתנהגויות שהן נורמטיביות אבל נעשות באופן מוגבר כדי לברוח מהתמודדות עם הרגש. למשל להשקיע המון שעות בעבודה, לעסוק בספורט במינון מאוד גבוה, לעסוק באופן מוגבר במין ובפורנוגרפיה ולהישאב לצפייה במסכים. כל אלה הן פעולות שבמינון מסוים הן נורמליות, מסייעות ויעילות, ולכן לא פעם קשה לזהות שיש בעיה.
"חשוב להבין שדיכאון גברי נראה אחרת מזה של האישה, ולכן הרבה פעמים לא מאבחנים אותו. מצפים לראות אדם שנכנס למיטה ולא יוצא ממנה, לא מתפקד, לא ישן ולא אוכל, כשבפועל אדם הנמצא בתפקוד מאוד גבוה דווקא עשוי לרמוז שהוא בדיכאון. תיתכן גם פנייה לסמים ולאלכוהול כדי לטשטש את הרגש ולהקהות אותו.
"בנוסף, רגשות כמו אשמה, קנאה, עצב וחרדה מתורגמים אצל הגבר לכעס ולהתפרצויות זעם. יותר קל לגבר לכעוס, מפני שזהו אחד הרגשות הכי לגיטימיים מבחינה חברתית עבור גברים. בפועל, זה ביטוי של רגשות אחרים שגברים לא מרגישים נוח לדבר עליהם. לא בכדי, הרבה פעמים גברים בקבוצה חוזרים על הביטוי 'אני מרשה לעצמי להרגיש'. רגש זה דבר שלא מבקש רשות, הוא פשוט יוצא, אבל לגברים יש תחושה שהם צריכים להרשות לעצמם להרגיש. אני כמובן מדגישה שמותר להרגיש הכול".
איך החוויה הקשה הזו משפיעה על הזוגיות?
"זו תקופה מאוד מאתגרת לזוגיות בגלל השוני באופן שבו גברים ונשים מתמודדים עם אבל. נוצר ביניהם פער שנובע מכך שהאישה נשארת בבית לתקופת החלמה, ואילו הגבר תוך כמה ימים יוצא בחזרה לעבודה. שעה שהיא כל-כולה בחוויה ובקושי, הוא כבר חוזר לחיים ופוגש אנשים".
פחות אבל כואב
"לעיתים, כשהגבר לא מדבר ולא משתף, הנשים יכולות לחוות תחושה מאוד מתוסכלת שהן אלה שמחזיקות את כל האבל הזה", אומרת גיטליס, "אולם צריך לזכור שהרבה פעמים זו רק התחושה כלפי חוץ מפני שהגבר מדחיק. ברגע שנשים יידעו שהאבל אצל גברים נראה אחרת, שהניתוק שלהם לא נובע מחוסר אכפתיות אלא משמש מנגנון הגנה, ושעבודה מוגברת היא סימן לדאגה, הן כבר לא יכעסו עליהם אלא ידאגו, וכבר ייווצר שינוי בדינמיקה. להבדיל, גבר יכול לראות את האישה הולכת למפגשים ועוברת תהליך שעה שהוא תקוע במקום".
"יש תחושה שלידה שקטה היא חוויה נשית, ולעיתים האישה מדגישה שהיא זו שהרגישה את תנועות העובר לעומת הגבר שלא חווה זאת; יחד עם זאת, חשוב לומר שהכאב של האישה לא בא על חשבון הכאב של הגבר"
"לעיתים, הסיבה להפסקת ההיריון היא שהעובר לא התפתח טוב. מי מבני הזוג שנושא את הגן הפגום חש הרבה אשמה, ומרגיש שהוא פגום. התוצאה של כל אלו היא קושי להיות המשענת האחד של השני. אם נמשיל זוגיות לתחנת דלק, אז המכל של שניהם התרוקן. בנוסף, אחרי אובדן היריון יש הרבה החלטות קשות שצריך לקבל בפרק זמן מאוד קצר, כמו אם להחזיק את התינוק ואם לקבור אותו. כאשר יש פער בין הרצונות של בני הזוג, הגבר עשוי להרגיש שהוא זה שצריך להתאים את עצמו לרצונה של האישה כמי שעוברת את החוויה.
"ישנה גם הסוגייה של ההיריון הבא - אם האישה מאוד רוצה להמשיך לנסות להיכנס להריון, והגבר עוד לא מוכן, ברוב המקרים הוא יתאים את עצמו אליה, מתוך התחושה שהיא זו שקובעת. ברור שככל שההחלטות יהיו משותפות ומתואמות, זה ייטיב עם הזוגיות".
את מרגישה שנשים נותנות פחות לגיטימציה לאבל של בני זוגן?
"מניסיוני, החוויה היא שהאישה לא פנויה אליו בשלב הזה. באופן טבעי היא מתכנסת בתוך עצמה. לכן צריך אדם חיצוני, חבר או בן משפחה, שיתעניין בגבר, שיתמוך בו, ובמידת הצורך שיפנה אותו לאיש מקצוע. בנוסף, זה נכון שיש תחושה שלידה שקטה היא חוויה נשית, ולעיתים האישה מדגישה שהיא זו שהרגישה את תנועות העובר לעומת הגבר שלא חווה זאת; יחד עם זאת, חשוב לומר שהכאב של האישה לא בא על חשבון הכאב של הגבר".
מה היית מציעה לגבר לעשות אחרי אובדן היריון?
"להקשיב לעצמו ולשאול את עצמו מה הוא צריך עכשיו, ולא רק מה בת הזוג צריכה. אם מישהו מרגיש שהחוויה מאוד מעמיסה עליו, שיש לו צורך לברוח מהרגש ושהוא נמצא בתפקוד מוגבר, כדאי לעשות עצירה ולמצוא מקומות שבהם הוא יוכל לדבר ולשתף חברים או בני משפחה, או לפנות לליווי מקצועי בשיחה פרטנית או במסגרת קבוצתית.
"אני מציעה לנשים להיות יותר קשובות לצד השני, ולנסות לזהות סימנים מדאיגים כמו התפרצויות זעם, חרדות והתמכרויות, ולדעת שגם לגברים יש את האופציה לקבל ליווי. בעיניי, כל אחד מבני הזוג צריך לקבל קודם כל תמיכה באופן אישי, מפני שאם בני הזוג ייגשו ישר לטיפול זוגי, האישה היא זו שתקבל באופן אוטומטי את הבמה המרכזית. הגבר צריך מקום שגם הוא יוכל להיות בו במרכז, ואפילו לבוא בטענות כלפי האישה ולכעוס עליה. לאחר מכן, במידת הצורך, אפשר לעשות תהליך משותף".
