לפני קצת פחות מתשע שנים, קרובת משפחתי האהובה הלכה לעולמה. זה קרה בדיוק ביום הולדתה ה-35, אחרי ששנה וארבעה חודשים קודם לכן התגלה אצלה סרטן שד אגרסיבי. היא הותירה אחריה שני ילדים קטנים (אז בן שבע ובת שלוש) ובעל שבור.
למרות שחלפו לא מעט שנים מאז, לעולם לא אשכח את ההלוויה הטראומטית והעצובה שלה; את כמות האנשים שהגיעו, ואיך שספד לה בעלה בבכי קורע לב. אהבתו אליה הייתה כל כך ניכרת, אהבה גדולה ונדירה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
גם שנה לאחר מכן, באזכרה, צפו אותן תחושות בדיוק. הוא דיבר עליה ואליה באהבה רבה כשהוא מוצף בדמעות, וכולנו בכינו יחד איתו. אבל כמה ימים לאחר מכן פתחתי פייסבוק והרגשתי כאילו חטפתי אגרוף חזק לבטן. מישהי תייגה אותו בתמונה שבה שניהם נראו שוכבים זה לצד זו בחלוק ספא לבן, כשהם מחזיקים כוס קוקטייל ביד. נדמה לי שכותרת התמונה הייתה "גן עדן". אבל כשאני ראיתי את זה הרגשתי רע. והמשפחה של הקרובה שלי? טוב, הם בכלל הרגישו גיהינום.
5 צפייה בגלריה
ראובן ריבלין עם בת הזוג החדשה שרית צמח. לצד הפרגון, היו גם טוקבקים מזלזלים
(צילום: איציק בירן)
אין ספק, לכולנו היה ברור שמגיע לו למצוא זוגיות חדשה. אבל לא ציפינו להתבשר על כך בפייסבוק, ואם נודה באמת: לא ציפינו שזה יקרה מהר כל כך. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה: האם כל זה לא היה אמיתי? האם הוא לא באמת אהב אותה כמו שחשבתי? כי איך ייתכן שהוא כבר מצא לעצמו תחליף?
הזוגיות החדשה של הנשיא לשעבר ראובן ריבלין (שאשתו נחמה נפטרה לפני כשנתיים וחצי), כמו גם הזוגיות הטרייה של דידי הררי (שאשתו מירית נפטרה לפני שנה וארבעה חודשים), העלו לכותרות את היחס לאלמנים שממשיכים הלאה. לצד אלה שפרגנו ושמחו בשמחתם, היו לא מעט שביקרו אותם וזלזלו בהם. בטוקבקים על ריבלין נכתב למשל: "גבר לא יכול להישאר לבד. הכל מהר אצלו נשכח והוא מחפש מישהי חדשה". על הררי נכתב: "בושה: עוד לא סיים להתאבל וכבר רומן חדש" או "את מירית הוא כבר שכח, אחרת לא היה מזדרז למצוא אחרת".
לפתע הבנתי שלא לי, ולא לאף אחד אחר, יש בעצם זכות לשפוט. ובכל זאת, מעניין לבדוק: מה גורם לאנשים שהתאלמנו מיקיריהם לחפש זוגיות תוך זמן שנתפס כקצר? ואיך הם מתמודדים עם השיפוטיות של הסביבה?
ראשון שפניתי אליו היה בעלה של אותה קרובת משפחה: ערן בוקסר (46), סמנכ"ל שיווק ושירות, בוגר מכון אדלר, שמשמש היום גם כקואצ'ר לאנשים שחוו אובדן. "אני ואשתי הכרנו בחתונה שבה עבדתי כברמן, והיינו נשואים עשר שנים", הוא מספר. "המחלה שלה גרמה לאהבה שלנו להתעצם עוד יותר. אני הייתי זה שמכיל ומנחם אותה. אהבתי אותה ברמות שאי־אפשר לתאר. לא יכולתי לדמיין את עצמי בלעדיה. אני זוכר שכל הלילה לא הייתי נרדם כי הייתי מקשיב לנשימות שלה. הפחד לאבד אותה היה מטורף. לא הייתי מוכן לקבל את העובדה שהיא לא תצא מזה".
אתה זוכר את רגע הפרידה?
"היא נפטרה בבית החולים. בשנייה שהיא עצמה את העיניים הייתה לי מעין ציפייה מטופשת שגם העולם ייעצר לרגע. לא הבנתי איך מכוניות ממשיכות לנסוע, כשהחברה הכי טובה שלי בשנייה אחת התאיידה. אני זוכר שבאותו רגע אמא שלה חיבקה אותי ואפילו אמרה לי: 'הבטחתי לה שתכיר מישהי שתעשה אותך מאושר', והייתי בשוק. גם כי לא הרגשתי שאמא שלה באמת הייתה רוצה לראות אותי כל כך מהר עם מישהי אחרת, וגם כי אני לא הרגשתי שאני רוצה בזה בעצמי".
ערן בוקסר: "כשהתחלתי לצאת לדייטים פחדתי מאוד שהסביבה תדע. לא ידעתי מה נהוג במצב הזה. פחדתי שיגידו: 'הוא מהר מאוד חיפש תחליף'. והכי חששתי מהתגובה של המשפחה של אשתי"
ועדיין, פחות משנה אחרי זה כבר היית בזוגיות חדשה.
"נכון. תשעה חודשים אחרי זה בכל זאת נכנסתי לאתר היכרויות, וכעבור עוד חודשיים כבר התחלתי לצאת עם מישהי באופן רציני. למה? כי בסופו של דבר החיים חזקים מאיתנו. יום אחרי השבעה פתאום מצאתי את עצמי בבית ריק. רק אני עם ילדיי הקטנים. פתאום קלטתי עד כמה אני לבד. אין לך עם מי לדבר. חלל מטורף. מבחינה תפעולית המשכתי לתפקד. הלכתי לעבודה, טיפלתי בילדים, אבל במובן מסוים הרגשתי שמתתי יחד איתה. לא ישנתי בלילות, הייתי מת מהלך.
"ואז התחלתי לחשוב על הילדים, על האחריות שיש לי כלפיהם. הבנתי שאם לא ארים את עצמי ואחזור לחיים, הם בסופו של דבר ייפגעו. ובשביל להרגיש שאני חי הייתי צריך להפיג את הבדידות ולספק את הצרכים שהיו לי. זה לא היה קל עבורי. כשהתחלתי לצאת לדייטים פחדתי מאוד שהסביבה תדע על זה. שיתפתי רק את ההורים שלי שפרגנו לי. מהיתר הסתרתי".
למה?
"כי הייתי מבולבל מאוד. גם אני לא ידעתי מה נהוג במצב הזה, מה מקובל. פחדתי שיגידו: 'הוא מהר מאוד חיפש תחליף'. והכי חששתי מהתגובה של המשפחה שלה, כי ידעתי שהם ייקחו את זה קשה מאוד".
הם אכן לקחו את זה ככה, אבל בעיקר כי הם גילו את זה בפייסבוק.
"עד היום אני מצר על כך. את אותה בת זוג הכרתי כחודש לפני האזכרה. גם היא הייתה אלמנה טרייה. היא חשפה אותי לעולם הספורט, הצטרפתי אליה לריצות ולרכיבה על אופניים, והתחלתי להרגיש חי שוב. זמן קצר אחרי האזכרה באמת יצאנו לנפוש יחד בבית מלון, והיא תייגה אותי בפייסבוק ללא ידיעתי. מאוד התעצבתי וכעסתי על זה, כי כך לצערי כל הסביבה, כולל המשפחה של אשתי, גילו שאני בזוגיות. זו בהחלט לא הייתה הדרך שבה רציתי שהם יגלו. המשפחה שלה נפגעה מאוד, ובצדק. מצד שני, הסיבה שלא סיפרתי להם לפני כן הייתה שידעתי שאם אספר, הם ייקחו את זה קשה".
הם אמרו לך משהו באופן ישיר?
"הם לא אמרו לי שום דבר בפנים, אבל הבנתי שהם פגועים וכועסים. מצד אחד, הלב שלי יצא אליהם. אני יודע שקשה לשמוע שהבעל של הבת או האחות שלך התחיל לצאת עם מישהי חדשה. מצד שני, אני חושב שלא באמת היה מקום לביקורת. לא ציפיתי שהם יפרגנו, אבל גם לא שיגידו שזה דבר רע. אין ספק שלהורים האבל קשה מנשוא. אין דבר קשה יותר מלאבד ילד, אבל להם לפחות היה אחד את השני. אני נשארתי לבד".
איך החברים הגיבו לזוגיות החדשה שלך?
"זה די התחלק. הגברים די פרגנו. הנשים נשמעו מהוססות יותר. שאלו אם זה לא מוקדם מדי, אם אני באמת חושב שאני בשל".
מה לגבי הילדים?
"סיפרתי להם זמן קצר אחרי שהתמונה עלתה בפייסבוק. העדפתי שזה יגיע ממני ולא דרך מישהו אחר. לקחתי אותם לפגוש אותה בנמל. הבן הגדול שלי היה מאוד לא מרוצה בהתחלה, אבל הסברתי לו שאף אחד לא ייקח אותי ממנו, והסברתי לשניהם שאף אחת לא תחליף את אמא שלהם או את האהבה שלי כלפיה. גם הילדים שלי וגם המשפחה של אשתי יודעים היטב כמה אהבתי אותה. עם הזמן, אני בעצמי הבנתי שאני אוכל לאהוב שוב, אבל לאהבה ביני לבין אשתי לעולם לא יהיה תחליף".
מה חשבת על הביקורת כלפי ריבלין והררי?
"אני חושב שלאף אחד אין זכות לשפוט. דידי הררי ורובי ריבלין סעדו את הנשים שלהם ועשו הכל למענן. למה ועד מתי הם צריכים להמשיך לסבול? ומי בכלל יכול להגדיר מתי זה הזמן הנכון? מי אומר שפחות משנה זה לא טוב ושלוש שנים אחרי זה כן טוב?"
שאול עשת (41), חקלאי ממושב כמהין ואב לשניים (בת עשר ובן שבע), איבד אף הוא את אשתו למחלת הסרטן לפני שנתיים וחצי. במקרה שלו, הוא חזר לעולם הדייטים ארבעה חודשים אחרי מותה. "עוד לפני שאשתי הלכה לעולמה, היה לי ברור שעם כל הקושי והכאב, ארצה למצוא שוב זוגיות ולהביא עוד ילדים לעולם", הוא אומר. "גם אשתי ידעה מזה. בזמן שהייתה בהוספיס היא השאירה לי מכתב שאקרא אחרי מותה. בין היתר היא כתבה שהיא רוצה שיהיה לי טוב ושאמצא מישהי שתהיה טובה לילדים שלנו".
הם הכירו כששניהם שירתו כקצינים בצבא והיו יחד קרוב ל־20 שנה. כשהייתה בת 33, זמן קצר אחרי לידת בנם, התגלה אצלה סרטן השד. "הסרטן התגלה בשלב מתקדם עם הרבה גרורות בגוף, אבל אחרי הטיפולים שהיא קיבלה הייתה הפוגה", מספר עשת. "האמנתי שהכל מאחורינו ושאנחנו ממשיכים את החיים כרגיל, אבל אז הסרטן חזר, עד שבשלב מסוים הוא התפשט לה לראש. בשלב הזה כבר לא היה ניתן לעשות כלום והיא הפכה לסיעודית. אני וההורים שלה טיפלנו בה באופן צמוד עד שהיא עברה להוספיס, שם היא נפטרה".
מה גרם לך להיכנס לאתרי היכרויות כעבור ארבעה חודשים?
"בגלל שאשתי ואני הכרנו בגיל צעיר, מעולם לא הייתי לפני כן באפליקציות. נכנסתי כדי להבין מה זה בדיוק, לראות איך זה עובד. לא ידעתי אם זה באמת יוביל לזוגיות או אם אני בכלל בשל לזה. אם אהיה כן לגמרי, חשבתי שגם אם זה לא יוביל לזוגיות, לפחות זה יוביל למשהו אחר".
5 צפייה בגלריה
שאול עשת. ''הרגשתי שהעולם עשה לי דווקא, אז אני אעשה לו דווקא בחזרה''
(צילום: אלבום פרטי)
סקס?
"כן. הרגשתי שהעולם עשה לי דווקא, אז אני אעשה לו דווקא בחזרה, שאשכב עם כל מי שאני יכול עכשיו. לי ולאשתי תמיד היה סקס טוב, אבל מובן שבתקופה שבה היא כבר הייתה חולה באופן קשה, זה לא היה. ובכלל, הזוגיות שלי לא נגמרה ביום שבו אשתי נפטרה. היא נגמרה עוד קודם. כשאתה הופך למטפל של בת הזוג שלך, זה שסועד אותה, מקלח אותה ומאכיל אותה, משהו בזוגיות שלך נשבר".
מתי הסביבה ידעה שאתה חוזר לעולם הדייטים ומה היו התגובות?
"בהתחלה סיפרתי רק לחברים קרובים והם תמכו מאוד. החברים הרווקים אפילו נתנו לי כל מיני טיפים. חודש אחרי שנכנסתי לאפליקציות הכרתי מישהי שהקשר איתה הפך לרציני: רווקה בת 33. שנינו הרגשנו מהפגישה הראשונה שיש בינינו חיבור מיוחד. הקשר התקדם די מהר, וכדי שנוכל להישאר לישון יחד, הפגישה בינה ובין הילדים הייתה בלתי נמנעת. כשהיא באה אלינו בפעם הראשונה, הילדים שאלו 'אבא, היא חברה שלך?' והחלטתי לספר להם את האמת. כמובן, הסברתי להם שלא היא או אף אחת אחרת תהווה תחליף לאמא שלהם. לשמחתי, הם פרגנו. הם אמרו שהם רק רוצים שיהיה לי טוב".
והמשפחה של אשתך?
"אחרי שסיפרתי לילדים סיפרתי גם להורים של אשתי, כי רציתי שהם ישמעו על זה ממני. הרמתי להם טלפון, והרגשתי שקשה להם מאוד לשמוע את זה, שמבחינתם זה מוקדם מדי. קשה לי להיזכר במשפטים ספציפיים, אבל זה היה משהו בסגנון: 'מה? כבר אתה יוצא?'. גם בהמשך היה מתח שהורגש באוויר, תחושה של חוסר שביעות רצון. מחברים ובני משפחה רחוקים יותר שמעתי גם ממש תגובות ביקורתיות, משפטים כמו 'איך מוקדם כל כך אתה כבר יכול לצאת עם מישהי?', 'היא כבר ישנה אצלך?'. נתנו לי תחושה שאני אמור להיות לבד ומסכן".
והרגשת שזה לא הוגן.
"בדיוק. גם ככה כל מה שעברתי לפני מותה ואחרי מותה של אשתי, זו טראומה שתישאר אצלי לעד - לראות את האישה שאתה אוהב קמלה מול עיניך הוא משהו שאי-אפשר להסביר במילים. לגדל ילדים יתומים מאם זה קושי שלא הייתי מאחל לאף אחד. אתה תמיד חושב עליה, על הדרך שבה היא הלכה, וגם כשאתה בזוגיות חדשה, היא ממשיכה להיות נוכחת איתך כל הזמן. אפילו כשאתה אוהב מישהי אחרת, אתה לא מפסיק לאהוב אותה. אבל אני לא מבין למה אני, או כל אלמן אחר, בנוסף לכל הקשיים, צריך להרגיש שהוא אמור גם לרַצות את הסביבה, לשים את כל הצרכים שלו על הולד לשנתיים-שלוש, כי אז זה יתקבל בעין יפה יותר. אם יש משהו שהבנתי מהחוויה שעברתי, זה עד כמה החיים יכולים להיות קצרים. לכן, אם יש משהו שעושה לך טוב, כדאי שתעשה אותו עכשיו".
נהוג לחשוב שאלמנים ממשיכים הלאה מהר יותר מאלמנות, כי "ככה זה עם גברים. הם לא מסוגלים להישאר שנייה לבד". אבל בתחקיר לקראת הכתבה התקבלו לא מעט הודעות גם מאלמנות, שסיפרו איך גם הן החלו לחפש זוגיות אחרי פחות משנה. אחת מהן היא פנינה אופיר דדון (59), שאיבדה את בעלה לפני 25 שנה בתאונת דרכים. "בעלי היה במילואים, ולקראת חצות התקשר אליי מהבסיס ואמר שהוא יוצא לכיוון הבית", מספרת אופיר דדון, אמא לשלושה ילדים בוגרים. "הוא רכב על אופנוע. חיכיתי לו כל הלילה, עד שלפנות בוקר אחיו הגיע אליי הביתה ובישר לי שהוא נהרג".
אופיר דדון הייתה עם בעלה מגיל 16 וחצי. היא מספרת שהוא היה החבר הכי טוב שלה והאהבה הכי גדולה שלה. וזו בדיוק הסיבה, לדבריה, שעשרה חודשים אחרי מותו החלה לחפש זוגיות חדשה דרך מודעות היכרות בעיתון. "חיפשתי את האהבה הגדולה שאבדה לי", היא מסבירה. "היום, למשל, אני כבר הרבה שנים לבד ורגילה להיות לבד. בגלל זה לא בוער בי לחפש זוגיות. אבל אז הייתי בחורה צעירה שהייתה בזוגיות טובה ואהבה מאוד את בן הזוג שלה. כשהוא נהרג היה לי חלל מטורף שהרגשתי צורך עז למלא. רציתי לשחזר את מה שנלקח ממני".
פנינה אופיר דדון: "אמא של בעלי אמרה לי משהו בסגנון: 'מה, כבר יש לך חבר? אני רואה שלא בזבזת הרבה זמן'. זה גרם לנתק בינינו למשך תקופה. הרגשתי נורא ואיום"
היא יצאה עם כמה בחורים, עד שפגשה מישהו שהתאהבה בו בעוצמה, שאיתו ניהלה קשר בן שמונה חודשים. "הוא היה גרוש עם ילדים, והתחלנו לצאת קצת לפני שמלאה שנה למות בעלי", היא מספרת. "עבורי זו הייתה תחושה נהדרת שהצלחתי להתאהב שוב, שהחיים לא נגמרו".
ועבור הסביבה?
"בהתחלה לא סיפרתי כמעט לאף אחד, רק לאחותי ולקומץ חברים קרובים שפרגנו לי. אבל הקשר הפך לרציני במהירות, הוא היה מגיע אליי הביתה ונשאר לישון, מה שאילץ אותי להפגיש אותו עם הילדים. שניים מהם עוד היו קטנים, אבל הבכור היה בן 14 והוא לא קיבל את זה. הוא גם זה שסיפר על כך להורים של בעלי, שהיו מאוד לא מרוצים, בייחוד אמא שלו. היא אמרה לי משהו בסגנון: 'מה, כבר יש לך חבר? אני רואה שלא בזבזת הרבה זמן'. זה גרם לנתק בינינו למשך תקופה. בכלל, הייתה הרבה רכילות ומשפטים קשים שנאמרו בקרב בני המשפחה".
איך הרגשת?
"נורא ואיום. אני שייכת לקבוצת שכול של חיילי צה"ל ויוצא לי לפגוש הרבה הורים שכולים. אני תמיד אומרת להם שהם לפחות יכלו לדבר אחד עם השני. לי לא היה אף אחד. הייתי צריכה להיות חזקה מול הילדים שלי, ואז הייתי נכנסת למיטה ונשארת לבד. רציתי כל כך את בעלי לצדי, לחלוק איתו ולשתף אותו במה שעובר עליי, אבל נשארתי לדבר עם עצמי. אני חושבת שמי שלא נמצא במצב הזה, לעולם לא יוכל להבין את המקום של מי שחווה אובדן. גם היום, במרחק השנים, אני חושבת שאין זמן מוגדר ונכון כדי להתחיל לצאת שוב".
