"דפיקות לב מואצות, זעה קרה ותסמיני חרדה נוספים"; "לחץ. כל הגוף שלי נדרך בבת אחת"; "תשישות. פשוט תשישות"; "סטרס בואכה אימה. אני רוצה להימנע מהחוויה הזו בכל מחיר"; "בשלב הראשון מגיע הצליל הצורם, שטומן בחובו ניג'וס גדול ופחד. אני חושבת: 'מה רוצים ממני עכשיו?' - זו ממש תחושת רדיפה"; "אם לסכם את זה במילה אחת: מועקה. לא, בעצם תכתוב מצוקה. ביקשת שאענה בכנות, לא?"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אל תטעו, לא מדובר בעדויות מפי ניצולים מאזורי אסון או תקיפה אלימה, אלא בתגובות אמיתיות של צעירים וצעירות שנדרשו להתייחס לעניין יומיומי לחלוטין. אלה התשובות שקיבלנו כאשר שאלנו אותם שאלה פשוטה: "איך אתם מרגישים כשאתם מקבלים שיחת טלפון?". המטרה המוצהרת של הכתבה הייתה לבדוק אם הסטיגמה נכונה, וכמו שאומרים, בני הדורות הצעירים (תקראו להם איך שתרצו: דור ה-Y, מילניאלז, ג'ן זי) אכן מפחדים משיחות טלפון כמו שחתולים מפחדים ממלפפונים. אם לא ממש ביליתם באינטרנט בשנה האחרונה, נעדכן שאכן: מתברר שחתולים ממש, אבל ממש, מפחדים ממלפפונים. את ההשערה אוששנו חיש מהר. אבל עכשיו נשארה שאלה מורכבת יותר: למה זה בעצם קורה? מה הבעיה שלנו, למען השם? איזה שד מסתתר בשפופרת?
לא היה קשה למצוא פציינטים. לא חלפו שעתיים מרגע שהשאלה נשאלה, וכבר התקבלו עשרות תשובות מפורטות, ארכניות, רהוטות, שנדמה כאילו הוכנו מראש. כמעט אף אחד מהנשאלים לא הסתפק ב"כן" או "לא". למרואיינים היה הרבה מאוד מה לומר בנושא: ניתוחים בין-דוריים, וידויים אישיים, הרהורים פסיכולוגיים ותיאוריות של ביקורת תרבות. אגב, הנה עובדה משעשעת: כשרק התחלנו לשוחח כמעט כולם הסכימו להופיע בכתבה בשמם המלא, אבל ברגע שהם סיימו לפרוק את אשר על ליבם, הם כבר נסוגו והצהירו שהם מעדיפים בעצם להתראיין בעילום שם. למותר לציין שרובם ככולם העדיפו לענות בהתכתבות מאשר לשוחח בטלפון. חלקם שלחו הודעות קוליות. אף אחד לא הציע להיפגש.
פעם היינו מדברים בטלפון כל הזמן. בראשית הדרך של המכשיר הזה, הפרוצדורה הייתה סבוכה. בשביל לשוחח עם מישהו מעיר מרוחקת היינו צריכים לגשת לטלפון הציבורי, למכולת או לבנק בשעה שנקבעה מראש. כל גיחה כזו הייתה אירוע. בספרו "סיפור על אהבה וחושך", עמוס עוז נזכר כיצד הוא והוריו היו מסתרקים ולובשים בגדים חגיגיים לפני שהיו משוחחים עם הדודים מאירופה, וכיצד השיחה הזו לא נמשכה יותר מכמה דקות. אחר כך הגיעו מספרי הטלפון האישיים. מישהו היה מתקשר אלינו הביתה, והחדר נמלא סימני שאלה. מי זה נמצא בצד השני, ואת מי הוא בעצם מחפש? רק דבר אחד היה בטוח, וריחף מעל השיחה כאיום: מישהו בחדר הסמוך תמיד עלול להרים את השפופרת ולצותת. שיחקנו בתמימות בחוט המסולסל ונתנו למחשבות שלנו לנדוד. שכחנו שהפרטיות שלנו בסכנה.
ואז הגיעו הטלפונים הסלולריים, ואחריהם הטלפונים החכמים, והכול השתנה. לצמיתות. כעת כל אחד יכול לתפוס אותנו בכל מקום ובכל רגע נתון. האם זה שרביט מכושף או אזיק מתוחכם? לא ברור. אנשים שאנחנו מכירים, אנשים זרים, שיחות טלפון, הודעות קוליות, טקסטים כתובים, רצף של תמונות מתחלפות. מפציצים אותנו בכל האמצעים, ואנחנו סופגים בלי להתלונן. הרי גם אנחנו אחראים לארטילריה הזו בתורנו. משנה לשנה, המגמה נעשתה ברורה: המבוגרים שבינינו עוד לא מאסו לגמרי בפורמט של שיחת טלפון. עבורם, זוהי עדיין הדרך הקלה ביותר לתקשר. הצעירים, לעומת זאת, יעשו הכול כדי להתחמק מקולו של האחר, עד שכבר אין ברירה. עבורם, בהכללה גסה, כל שיחת טלפון כזו היא חדירה בוטה למרחב האישי. התקפה על החירות. לא מדובר בהגזמה אמנותית אלא בתיאור מדויק. מיד תקראו בעצמכם.
פז, בשנות ה-20 לחייה: "אנשים מהדור שלי ממש מפחדים משיחות טלפון, כאילו מדובר בהצעת נישואים או באירוע חשוב, בזמן שכל מה שבא להם זה להישאר בבית בתנוחת שבלול. נראה לי שהודעות טקסט פותרות את הבעיה הזאת. קל יותר להתבטא ככה, גם אם בפועל לא מתחשק לתקשר עם אף אחד. בטלפון צריך קצת יותר יכולות משחק"
שירה, בת 18 מהצפון, סובלת מחרדה חברתית מאובחנת. כל שיחת טלפון לוחצת לה על הכפתורים הרגישים. זה נשמע אולי מפתיע, אבל אם כבר, היא מעדיפה לשוחח עם זרים מאשר עם אנשים שהיא מכירה. "כשזה מישהו שאני מכירה רמת החרדה שלי עולה ורצים סרטים בראש, איך אני אשָמע, איך הוא יגיב ומה הוא יחשוב עליי", היא מסבירה. "דווקא כשזה מישהו זר החרדה שלי טיפה יותר נמוכה, כי בדרך כלל זה איזה נציג מכירות או משהו". בפועל היא משוחחת בטלפון בעיקר עם שני אנשים, אלה שהביאו אותה לעולם. "האנשים היחידים שמתקשרים אליי באופן קבוע הם ההורים שלי, כשהם בעבודה. אני מבינה אותם, כי הם גדלו בדור אחר שבאמת דיבר בטלפון, אבל כשחברים מתקשרים אליי, זה תמיד כי הם צריכים ממני משהו דחוף ולא עניתי להם להודעות". אז היא מסננת.
שירה משוכנעת שהיא לא לבד. מדובר בעניין דורי. "בדור שלי, שתכלס סובל מחרדה משתקת מפני תקשורת 'אמיתית', אין מצב להתקשר לחבר ופשוט להתחיל לדבר על החיים. אנחנו עושים את זה בוואטסאפ או בצ'ט באינסטגרם או שפשוט מדברים במציאות. המרחק מהצד השני בשיחת טלפון הוא קצת מבלבל במובן מסוים - בהודעות אתה מרוחק ו'מוגן' לגמרי, ובשיחה פנים אל פנים אתה לגמרי נוכח. בשתי הסיטואציות אתה יודע איפה אתה ומה אמור לקרות, אבל בשיחת טלפון אתה נמצא בריחוק פיזי וחייב לענות בזמן אמת, בלי הפינוק של לכתוב ולמחוק שיש בהודעות".
היא מתארת את החוויה באופן ציורי: "מבחינתי או מבחינת הדור שלי, להתקשר למישהו זה כמו להבחין במישהו שאתה מכיר בסופר, לרוץ אליו, להידחף למרחב האישי שלו ולטלטל אותו בהתרגשות. זה אפשרי, אבל למה לעשות את זה כשאפשר לגשת אליו בשקט? זו מבחינתי המקבילה לשליחת הודעה, כי הוא יכול לענות עליה מתי שהוא רוצה". מתי בכל זאת היא תהיה מוכנה לשוחח בטלפון? "ההידחפות הזאת למרחב האישי היא הכרחית רק כשיש מקרה חירום, או כשצריך להזמין פיצה - שזאת אחת הסיטואציות שאני הכי שונאת בחיים שלי".
פז, בשנות ה-20 לחייה, מתארת חוויה דומה במילים אחרות. "פחד משיחות טלפון = פחד מאינטימיות", היא כותבת, ואחר כך מודה: "כתבתי את זה בצחוק, אבל בתכלס אני באמת חושבת ככה. אנשים מהדור שלי ממש מפחדים משיחות טלפון, כאילו מדובר בהצעת נישואים או באירוע חשוב, בזמן שכל מה שבא להם זה להישאר בבית בתנוחת שבלול". היא בוחרת בפתרון הפופולארי, ושולחת את היד אל המקלדת. "נראה לי שהודעות טקסט פותרות את הבעיה הזאת. קל יותר להתבטא ככה, גם אם בפועל לא מתחשק לתקשר עם אף אחד. בטלפון צריך קצת יותר יכולות משחק". מישהי נוספת ששוחחנו איתה אמרה דבר דומה: שבטלפון היא חשה שהיא צריכה להתאמץ ולהיאבק כדי להסתיר את מצב הרוח שלה, בעוד שבהתכתבות זה קל בהרבה. ובחזרה לפז – היא עצמה לא ממש יוזמת שיחות טלפון, כי היא מרגישה שבימינו מדובר בפעולה לא מנומסת שגובלת בפשע. "אני יודעת שכולם שונאים את זה, ולא רוצה לבאס את החברים שלי", היא אומרת.
אורי, אמנית ממרכז הארץ, מעדיפה את דרך הביניים: הודעות קוליות. יש לה כמה תובנות מחכימות על המצב: "אחוז גדול מהתקשורת בהודעות נעשה כיום בהקלטות ולא בטקסט, אז זה מנטרל את ההנחה השגורה שהתרגלנו להתבטא בכתב. אני ממש מעדיפה להקליט על פני לכתוב, למען האמת. מבחינתי, הקלטות בוואטסאפ הן הילד המוצלח של שיחות טלפון והודעות. הטוב שהן קיבלו משיחות הטלפון זה התקשורת הווקאלית המהירה והמובנת, והטוב שהן קיבלו מההודעות זה הקז'ואליות, ההדרגתיות, היעדר אפקט ההפתעה והכבוד האינהרנטי לפרטיות ולפניוּת של מי שבצד השני. שיחת טלפון דורשת ממך להיות זמין כאן ועכשיו למשהו שאתה לא יודע מהו בכלל. זה קונספט מאוד נרקיסיסטי. איפה הגבולות? איפה הכבוד? עכשיו תחשוב על 30 כאלה ביום. זוועת עולם. הדור שלנו בסדר גמור, והוא מנסה לבחור את מה ששפוי לו בתוך העולם ההיפר-קומוניקטיבי הזה".
עידן, באמצע שנות ה-30 לחייו, הוא איש היי-טק שעובד בזרוע הישראלית של אחת החברות הגדולות והמדוברות בעולם. תחשבו על חמש, וזו כנראה אחת מהן. לאורך רוב שעות היממה הוא מתכתב עם בכירים מהארץ ומחו"ל, וכשיש צורך הוא גם מתחבר לישיבות בווידאו. שיחות טלפון, לעומת זאת, הן מזמן כבר לא חלק משגרת יומו - ואם זה תלוי בו, הן לעולם לא יהיו. "אני משתדל לא לענות למספרי טלפון שאני לא מכיר, וכמעט שלא יוזם שיחות טלפון. אפילו כשהשליח של וולט מתקשר כשהוא מגיע זה מעצבן אותי קצת", הוא אומר.
מתוקף משלח ידו והיותו טיפוס מעמיק (שאף השלים תואר שני במדעי הרוח באוניברסיטה), עידן מרבה להרהר ביחס של אנשים לטכנולוגיות עכשוויות. יש לו משנה סדורה בנוגע לסיבה לכך שרבים מעדיפים להתכתב מאשר לשוחח בקולם, והוא אפילו כתב על זה פעם סמינר. הציון היה טוב, תודה ששאלתם. "במידה מסוימת, הדיגיטל מהווה מעין מסך. הוא מאפשר לנו להתכסות בטכנולוגיה, כמו שמיכה שמגינה עלינו. תחשוב על עולם שהוא תלת- או ארבע-ממדי, אבל האמנות יכולה להשטיח אותו לדו-ממד. זה מה שקורה בציור או בתמונה, וגם בדיגיטל. במסגרת ההשטחה הזו אנחנו מאבדים דרגות מסוימות של משמעות, אנחנו לא רואים את המציאות כמו שהיא אלא ייצוג שלה. באופן דומה, הרשתות ותוכנות המסרים המיידים מאפשרות לנו לתקשר עם העולם, אבל גם יוצרות שכבה של תיווך".
הרעיונות האלה נשענים על תובנותיו של וילם פלוסר, שהופיעו במאמרו המכונן "לקראת פילוסופיה של הצילום" משנת 1983. וכך טען פלוסר: "העולם אינו נגיש לבני האדם כמות שהוא. הדימויים משמשים כמתווכים בין העולם לבני האדם. הדימויים הופכים את העולם לבר תפיסה. אולם משעה שהם נעשים למתווכים, הדימויים מציבים את עצמם בין העולם לאדם. במקום לשמש מפות הם מתפקדים כמסכים. במקום להציג את העולם, הם ממסכים אותו". עידן סבור שבטכנולוגיה העכשווית, שהשתכללה לאין שעור מאז שנת ה-80, הדברים תקפים פי כמה וכמה.
לדבריו, לתופעה הזו יש השלכות מעמיקות על התנהלותנו בעולם. "מבחינה פסיכולוגית וסוציולוגית, איבדנו יכולות שהיו לנו פעם. יצרנו חברה שיש לה ערכים וכללי נימוס חדשים", הוא אומר. "למשל, כיום נהוג לשלוח הודעה למישהו לפני שמתקשרים אליו, כי שיחת טלפון לא מתוכננת נתפסת כהטרדה". מה שהיה הוא לא מה שיהיה.
אילת השחר, אושיית רשת בהתהוות, מסכימה עם ההנחות האלה אבל מסתכלת על הנושא מזווית אחרת, דהיינו "על דרך החיוב". "אני חושבת שהדור שלנו פשוט ממש מורגל לתקשר בכתב", היא אומרת. "גדלנו עם ICQ, והתכתבות לא מרגישה לנו כמו דבר רחוק, להיפך. זה מאוד נוח ולפעמים גם מצחיק. ההורים שלנו, לעומת זאת, רגילים מאוד לדבר בטלפון, ומתבטאים נורא מוזר בהתכתבות. זה כאילו לא הם אלא מישהו אחר. הם מוגבלים מאוד מהבחינה הזו. הישות האינטרנטית של הדור שלנו קרובה הרבה יותר למי שאנחנו באמת, כי נחשפנו לזה מגיל צעיר. התודעה שלנו רגילה להתכתב. תסתכל על ההורים שלנו: הישות האינטרנטית שלהם היא כמו חוטר". דבר אחד בטוח: דימויים מקוריים לא חסרים לבני הדורות הצעירים.
מדובר, אם תהיתם, בתופעה עולמית. סקר שנערך על ידי חברת סלולר אמריקנית מעיד ש-75% מבני דור המילניום (ילידי שנות ה-80 וה-90) סבורים ששיחות טלפון הן "בזבוז זמן", בעוד ש-81% מתארים תחושה של חרדה לפני שהם "אוזרים את האומץ הנדרש לבצע שיחה". ברשתות החברתיות, אגב, אפשר למצוא תגובות של אנשים צעירים עוד יותר (כן, יש כאלה. ילידי שנות ה-2000), שטוענים בשעשוע שבקרב בני גילם "המספרים קרובים יותר ל-100%, אם לא יותר".
לכאורה, נדמה שמדובר בפרדוקס. דווקא בעידן שבו אנחנו מחוברים לטלפון החכם כל הזמן (יש חוקרים שכבר מכנים אותו "האונה השלישית שלנו"), אנחנו חרדים מפלישה לפרטיות שלנו ומתייחסים לזמן שלנו בקנאות דתית. ואולי דווקא כאן טמון הפתרון. הרי כשחושבים על זה, הדברים בעצם מסתדרים. אנחנו מוצפים בכמות כל כך גדולה של תוכן ואינטראקציות, שאנחנו רוצים לשלוט בחשיפה שלנו. לא להיסחף עם הרוח אל הלא נודע, אלא לפתוח את הצוהר סנטימטר אחד בכל פעם, לפי דרישתנו.
שרית לא תופסת את עצמה כצעירה במיוחד, היא בת 50, אבל היא מסכימה עם ההנחה הזו. "אני הולכת לחשוף בפניך את דרכיי הנלוזות", היא מבטיחה בפתח הדברים. "לפעמים אפילו אם זו שיחה שאני מצפה לה, כי אני צריכה לסגור איזה עניין, קשה לי לענות. אני מחכה שהצלצול ייגמר ואז מחייגת בעצמי. ככה שככל הנראה מדובר בעניין של שליטה. אני לא אוהבת להיות 'נתינה', וזה מאוד מעצבן אותי כשאומרים לי בתקיפות 'אבל תהיי זמינה'. לא מסכימה! במהלך שיחת טלפון, קשה לי עם העובדה שאי אפשר פשוט לנתק או לעשות הפסקה של כמה שעות כי נכנס לי משהו חשוב (כמו תוכנית שבא לי לראות...)". שרית משתפת שיש "בערך חמישה אנשים שאני כל כך אוהבת, שהשם שלהם לא יעורר בי פלצות כשהוא מופיע על המסך. שניים מהם יצאו מהרחם שלי, שזו בערך דרגת הקרבה שנדרשת כדי שאענה לשיחה".
עשרות האנשים שאיתם שוחחנו נקבו בכל זאת במספר מקרים שבהם יהיו מוכנים לשוחח בטלפון בלית ברירה: אם מדובר במצב חירום ("נניח, אם חברה שלי יולדת"); אם מדובר בפעולה בירוקרטית שאי אפשר לפתור בשום אמצעים אחרים ("אחרי שניסיתי את האפליקציה, את הדוא"ל ואת הוואטסאפ, אין ברירה אלא לזנק לתוך התהום"); אם מדובר במישהו קרוב מאוד שזקוק לתמיכה ("יש לי כמה חברים שסובלים מרמות שונות של דיכאון"); אם מדובר במישהו שחי בחו"ל ("אבל בכנות, הייתי מעדיפה שהם פשוט יחזרו לארץ") או אם מקום העבודה מאלץ אותם לחייג לגורם כזה או אחר ("הרגל ברברי, אם תשאל אותי").
רק מעטים אמרו שבשום פנים ובאופן, בשום תנאי ובשום מחיר, לא יסכימו לשוחח בטלפון. "אם אני מתעוררת בבוקר ורואה חמש שיחות שלא נענו ממספר שאני לא מכירה, אין סיכוי שאצלצל חזרה, בחיים. אם זה באמת כל כך חשוב, תמיד אפשר לשלוח הודעה", אומרת עינת. רגע, ומה אם יתברר שזה עניין של חיים ומוות? "אז זה יהיה מצער מאוד לשמוע", היא משיבה ומוסיפה את האימוג'י המסתורי ביותר: פנים הפוכות מחייכות.
ובכל זאת יש גם כמה יוצאי דופן, ל"ו הצדיקים שמאיישים את העולם בכל דור ודור. בחישוב סטטיסטי קצת אחר, אלו הם ה-20% הנותרים מהסקר האמריקני שצוטט לעיל, צעירים וצעירות שמעידים על עצמם (חלקם עושים את זה במידה לא מבוטלת של גאווה) שהם אוהבים שיחות טלפון, ואפילו יעדיפו אותן על כל אמצעי אחר. יחידי הסגולה.
מיטל, חוקרת ספרות בת, 30 משתפת: "הרגלתי הרבה חברים לדבר איתי בטלפון, הם יודעים שאני מעדיפה את זה. בעיניי יש משהו מעיק בתקשורת הרציפה הבלתי נגמרת של ההתכתבות, ויש גם דברים רגישים שלא בא לי לכתוב. בשיחת טלפון יש משהו שהוא מצד אחד יותר אינטימי ומצד שני יותר יעיל. בחיאת, פשוט תתקשרו". אפרת, אופה בת 31 ואם לבת קטנה, מסתכלת על כל הדיון הזה בזרות מסוימת: "אני אוהבת לשוחח בטלפון, ומתברר לי שזה חריג מאוד – כי כמעט אף אחד לא עונה לי", היא כותבת ומוסיפה אימוג'י בוכה מצחוק. גל, אשת קולנוע ילידת סוף שנות ה-80, לא מבינה את עצם השאלה: "מה אני עושה כשמישהו מתקשר אליי? זה פשוט מאוד: אני עונה! אני אוהבת לענות לטלפון! זה עדיף ממגילות של טקסטים או הכי גרוע, הודעות קוליות. זה מרתיח אותי מבחינה אידיאולוגית, ואפילו גרם לי לסיים כמה מערכות יחסים".
