דניאלה (שם בדוי כמו כל השמות בכתבה) תמיד ידעה שהיא לא רוצה ילדים. אל תחפשו סיבות גדולות כי אין כאלו. צפיפות האוכלוסין מעולם לא הטרידה את מנוחתה. גם לא משבר האקלים. המצב הכלכלי שלה ממוצע, והיא לא סוחבת שום טראומה מהילדות. אז למה לא? ככה.
"אני בת 38 היום, ואני אל-הורית מאז שאני זוכרת את עצמי. לאורך כל חיי חיבבתי ילדים, נהניתי לשחק איתם ולשמוע את דברי החוכמה שלהם, אבל לא רציתי לגדל אותם בעצמי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
את בן זוגה הכירה בשנות העשרים לחייה, והבהירה לו כבר בדייט השני שילדים זה פחות הקטע שלה. הוא לא נרתע. כמו רבים אחרים, גם הוא היה בטוח שהעדר הרצון ישתנה מתישהו ובכלל, איזה בחור בן עשרים פלוס זורק בחורה שמוצאת חן בעיניו רק בגלל שהיא יוצאת בהצהרות על עתיד שמי יודע אם תגיעו אליו?
אז הוא לא זרק.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הם המשיכו לצאת, והזוגיות ביניהם הפכה ליותר ויותר רצינית. עוד שנה חלפה ועוד שנה, והם מצאו את עצמם עדיין ביחד, במערכת יחסים יציבה ומלאה אהבה וביטחון. מדי פעם הבחור ניסה לברר אם האל-הורות נעלמה וגילה שהיא עדיין שם, יציבה כמעט כמו הזוגיות שלו. אצלו, לעומת זאת, הרצון להיות הורה התחיל לדגדג. בהתחלה דגדוג זעיר, כמעט לא מורגש, ובהמשך רצון ברור, מובהק ונחוש להיות אב.
"באיזשהו שלב נכנעתי", היא מודה. "לפני חצי שנה ילדתי את הבת הראשונה, שהיא גם חד-משמעית האחרונה. מבחינתי, למרות שאני אימא אני עדיין אל-הורית בכל נימי נפשי. לא הייתי בוחרת בהורות הזו לעולם. עשיתי את זה כי אני אוהבת את בעלי וכי האושר שלו חשוב לי. אני נותנת לה כעת כל מה שאני יכולה, ואשתדל לתת גם בעתיד. היא לא בחרה להגיע לעולם, וברור שמגיע לה הכול".
ישראל מחזיקה בשיעורי הילודה הגבוהים ביותר בין כל מדינות OECD, עם ממוצע של שלושה ילדים לאישה. במדינה ש"פרו ורבו" הוא חלק מאג'נדת קיומה, אל-הוריים, קרי אנשים שאינם מעוניינים להביא ילדים לעולם, עדיין נתקלים בהרמת גבה במקרה הטוב ובשנאה תהומית במקרה הרע. חוץ משאלות מציקות מבני משפחה וחברים, ניסיונות שכנוע מעיקים וסטיגמות, הם ניצבים בפני אתגר לא פשוט: מציאת זוגיות. לך תמצא זוגיות במדינה שבה לרצות ילדים זו ברירת המחדל. מהו הסיכוי שלך להתאהב באדם שחולק איתך את אותן השאיפות (או היעדרן) לגבי ילדים? ומה קורה במערכות יחסים שבהן צד אחד אל-הורי ואילו הצד השני שואף להפוך להורה?
בניגוד לדניאלה שנעתרה לרצון של בן זוגה להפוך לאב, אביב, בת 33 מחיפה, בחרה לפרק את החבילה.
"אני לא חושבת שיש אפשרות אמיתית לגשר על הפער הזה", היא אומרת. לפני קצת יותר משנה היא נפרדה ממי שהיה בן זוגה בשמונה השנים האחרונות אחרי שהביע רצון מפורש להפוך להורה - רצון שהיא רק הלכה והתרחקה ממנו עם השנים.
"הבנתי שאני אל-הורית במהלך הקשר שלנו. דווקא כשהייתי קטנה חלמתי על ילדים וחשבתי שיהיו לי. עם השנים הבנתי שזה לא נכון עבורי. כשהכרנו הייתי בת 24, ועדיין לא ידעתי עד הסוף מה אני רוצה ולאן הדברים הולכים. הייתי מאוד כנה איתו, והבהרתי שכרגע אני לא רוצה ושלא בטוח שהרצון הזה יגיע מתישהו, אבל לא חפרנו בזה יותר מדי. זו הייתה מערכת יחסים חדשה, והיה לנו נחמד אחד עם השנייה. מי חושב עכשיו על הדברים האלה? מה, אני אפסיק עכשיו מערכת יחסים טובה בגלל משהו שיקרה או לא יקרה עוד מאתיים שנה?"
איזו מערכת יחסים הייתה לכם?
"ממש טובה, שזרמה מהרגע הראשון בצורה מאוד טבעית. הייתה לנו סוג של הרמוניה, המון אהבה, המון כבוד והמון תקשורת. אף אחד מאיתנו לא רצה להתחתן באופן רשמי. זה לא בשבילנו, לא האירוע ולא התעודה, אבל שאלת הילדים כן התחילה לרחף אחרי כמה שנים. אצלי הלך והתבשל הרעיון הזה שאני יותר ויותר נוטה ללא להביא ילדים, ואצלו זה הפך יותר ויותר ל'אני רוצה להתבסס מספיק כלכלית כדי כבר להביא'. צריך לקחת בחשבון שהוא גם מבוגר ממני בשש שנים. כשהכרנו הוא כבר היה בן 30".
6 צפייה בגלריה
''בעיניי, אם כן מביאים ילד עושים את זה מתוך החלטה ובמודעות מלאה''. אל-הורות
(צילום: Shutterstock)
למה בעצם הרגשת שהרעיון הזה יותר ויותר מתבשל?
"אני מגיעה מרקע של הפרעות נפשיות מגיל צעיר, שכולל גם אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים. אני מודעת לכמה אנרגיה נדרש ממני עבור דברים שנחשבים מובנים מאליהם עבור אנשים אחרים כמו לתחזק עבודה, מערכות יחסים ולפעמים פשוט תפקוד בסיסי בבית. הכול נעשה בסופו של דבר, ואני בהחלט מסוגלת היום לדאוג לעצמי, אבל זה לא פשוט לי. ככל שאני מתבגרת אני יודעת יותר ויותר כמה אנרגיה לוקחים ילדים. בעיניי, אם מביאים ילד עושים את זה מתוך החלטה ובמודעות מלאה: אני הולך להוציא אנרגיה ומשאבים כדי לגדל אדם. עם השנים, כשהבנתי את המגבלות שלי, החלטתי שזה לא הוגן כלפי עצמי להפנות את האנרגיה שאני צריכה בשביל לשרוד לכיוון אחר, וזה גם לא הוגן כלפי יצור קטן שלא בחר להגיע לכאן, וסביר להניח שחוסר המסוגלות שלי יבוא על חשבונו".
וכשתיארת את כל הפחדים שלך לבן זוגך לשעבר, מה הייתה התגובה שלו?
"הוא אדם מאוד אופטימי ועם המון מסוגלות. הוא היפר-מתפקד ויש לו המון רצון טוב. הרבה פעמים הוא אמר: 'אז אני יכול. אני אשא את זה עבור שנינו, אני אעשה הכול'. זה משהו מאוד יפה להגיד, אבל אני לא חושבת שזה מציאותי".
"בגלל שהנושא היה מאוד רגיש, היה נוח להתעלם ממנו למשך הרבה זמן ולהמשיך בחיי היומיום. להערכתי, אני ידעתי לפחות שנתיים-שלוש לפני הפרידה שזה הולך לכיוון הזה, שבסופו של דבר יש לנו בעיה בלתי פתירה ושמתישהו כל אחד ייאלץ ללכת לדרכו"
למה לא? את לא יכולה לראות מצב שבו הוא נושא ברוב העול?
"אני לא חושבת שיש לו את היכולת להעריך כמה 'לוקח' ילד, הוא לא מודע לכמה זה יעלה לו לעשות המון דברים לבד. וחוץ מזה, בהיותי מי שאני, לראות את בן הזוג מגדל את הילד שלנו ולא להיות מעורבת כמו שהייתי רוצה זה מחיר מאוד גדול. אני מרגישה שזה קצת כמו חיטוט בפצע פתוח. הרי המקום של חוסר במעורבות הוא לא מבחירה. זה עניין של יכולות נפשיות. הרבה אנשים, כולל המשפחה שלי וכולל האקס, חושבים שאם הייתי מביאה ילד זה היה גורם לי פתאום 'להתעורר', מאמינים במיתוס הזה של מאגר בלתי נדלה של כוחות אימהיים שפתאום מתפרצים החוצה ומאפשרים לך להרים רכב. אני לא מאמינה בזה. אני לא חושבת שאצליח להיות נוכחת כמו שהייתי רוצה, כמו שמגיע לילד. זה גם לא הוגן להיות עם בן זוג ולהביא ילד כשכל כך הרבה אחריות נופלת עליו".
השנים חלפו, הקשר התקדם והשיחות על הנושא נעשו תכופות ואינטנסיביות יותר, אולם אף אחד מהם לא העז לומר בקול את המילה "פרידה".
"בגלל שהנושא היה מאוד רגיש, היה נוח להתעלם ממנו למשך הרבה זמן ולהמשיך בחיי היומיום. להערכתי, אני ידעתי לפחות שנתיים-שלוש לפני הפרידה שזה הולך לכיוון הזה, שבסופו של דבר יש לנו בעיה בלתי פתירה ושמתישהו כל אחד ייאלץ ללכת לדרכו, אבל לא דיברתי על זה", אומרת אביב.
מתי מגיעה נקודת השבירה שבה שניכם מבינים שאין מנוס, והוא מבין שאתם צריכים להיפרד?
"לאט-לאט הבנתי שהכדור אצלי, אני אהיה זו שתעלה את הנושא, כי האהבה שלו אליי והחלום שלו על עתיד משותף איתי לא יאפשרו לו לעשות את זה בעצמו. הוא לא רוצה לשבור את הדבר הזה שיש לנו. היה שלב שבו הוא עבד על הדוקטורט שלו, ושנינו ידענו שתוכנית ההמשך היא לעזוב לפוסט-דוקטורט בחו"ל. פתאום היה לנו דדליין כי מבחינתי, אם אני עוזבת את כל מה שיש לי בארץ ועוברת איתו לחו"ל זו כבר איזושהי התחייבות להמשך. נפל לי האסימון שאני לא יכולה לעבור איתו כשאני יותר ויותר בטוחה שאני לא רוצה את אותם הדברים שהוא רוצה. אז יזמתי שיחה, וזו הייתה אחת השיחות הכי קשות שעשיתי בחיים שלי".
6 צפייה בגלריה
''אני יזמתי את שיחת הפרידה, וזו הייתה אחת השיחות הכי קשות שעשיתי בחיים שלי''
(צילום: Shutterstock)
מה היה בשיחה?
"אמרתי לו שאני חושבת שאנחנו ניאלץ להיפרד, שהגענו לקו הזה שמחייב אותנו לבחור. היה בכי הדדי והמון חיבוקים. באותו הלילה הבנו שאנחנו מאבדים משהו מאוד יקר והתקרבנו מאוד. למחרת הוא הגיע אליי ואמר לי: 'תקשיבי, אני לא רוצה, אני לא מסוגל להכיל את הדבר הזה, אני לא מוכן כרגע', וזה הושתק לעוד חודש-חודשיים שבהם שנינו ידענו לאן הדבר הזה הולך, אבל היינו צריכים לתת להבנה לשקוע. עד שהדדליין הגיע. הוא עבר לחו"ל לפוסט-דוקטורט שלו, ואני עברתי דירה כי לא רציתי להישאר בדירה שבה גרנו ביחד".
איפה הוא כיום?
"כרגע הוא גר בחו"ל והוא בראשיתה של מערכת יחסים חדשה. נשארנו בקשר ואנחנו עדיין מדברים בטלפון מדי פעם. הפעם האחרונה שהתראינו הייתה בפסח, כשהוא קפץ לארץ לביקור".
איך תרגישי כשהוא יהיה הורה?
"זה מורכב. אני מניחה שארגיש כאב על כך שלא יהיה לי חלק בזה, אבל בטח ארגיש גם המון שמחה בשבילו כי אני מאוד רוצה שיהיה לו טוב. אני רוצה שיהיה לו כל מה שהוא מאחל לעצמו, וזה מה שהוא רוצה".
את עדיין אוהבת אותו?
"אני תמיד אוהב אותו, אבל אני לא מתחרטת".
"אני שומרת לעצמי את הזכות לשנות את דעתי עם הזמן, ואני לא מתחייבת לדעת מה יקרה בעוד עשר שנים. כמובן שהבהרתי לו את זה. אני לא רוצה שייווצר מצב שבעוד עשור אני אחליט פתאום שאני כן בעניין, ואביא ילד עם מישהו אחר או אאמץ, והוא ייפגע"
מה היה קורה אם הוא היה אומר: "אני אוהב אותך מספיק ומוכן לוותר על ילד בשבילך, רק בואי נישאר יחד"?
"בשום פנים ואופן לא. זה מצב שיתפתח בסופו של דבר למרמור מתחת לפני השטח נוסח 'תראי על מה ויתרתי בשבילך'. אני לא מוכנה לחיות ככה".
וגם לא ההיפך. כלומר, לא תביאי ילד רק כדי שהוא יהיה מרוצה.
"ממש לא. אני מוכנה לעשות הרבה דברים בשביל לרצות אנשים אחרים, אבל לא להביא חיים חדשים לעולם".
אוף. בא לי על הפי אנד לסיפור הזה.
"ההפי אנד כאן הוא היכולת לבחור בעצמך על פני זוגיות ממש מעולה. אנחנו משחררים זה את זו בשביל שלכל אחד מאיתנו תהיה האפשרות לחיים שמחים. זה עצוב ומבאס, אבל יש פה גם ברכה".
תגידי, יכול להיות שכן יהיו לך ילדים מתישהו עם מישהו אחר?
"אני שומרת לעצמי את הזכות לשנות את דעתי עם הזמן, ואני לא מתחייבת לדעת מה יקרה בעוד עשר שנים. כמובן שהבהרתי לו את זה. אני לא רוצה שייווצר מצב שבעוד עשור אני אחליט פתאום שאני כן בעניין, ואביא ילד עם מישהו אחר או אאמץ, והוא ייפגע. כרגע אני בוחרת לחיות את חיי ללא זוגיות וגם לא מחפשת אחת כזו. אם היא בכל זאת תגיע איכשהו, אני אניח את האמת על השולחן מהיום הראשון, כי אני לא רוצה להשלות אף אחד. אנשים מדברים כל הזמן על השעון הביולוגי המתקתק של נשים, ואני גיליתי בשלב מסוים שיש גם המון גברים כאלה. יש הרבה יותר גברים שרוצים ילדים ממה שחשבתי".
במערכות היחסים של דניאלה ואביב הפער ברצונות של בני הזוג היה ברור ממש מההתחלה: הן לא רצו ילדים ובני זוגן כן רצו. ברור שעדיף להיכנס לזוגיות שבה שני הפרטנרים מצהירים שהם רוצים את אותם דברים, אבל מי מבטיח לנו שהרצונות האלו לא ישתנו בהמשך?
קחו לדוגמה את הסיפור של רותי ומתי ברודו. הם הכירו בצבא, התחתנו בתום השירות, טסו יחד לניו יורק, חזרו ארצה אחר תשע שנים והקימו את הקופי בר. לדבריה, העסק היה הבייבי שלהם והייתה החלטה משותפת לא להביא ילדים לעולם. אחרי למעלה מ-20 שנות זוגיות הם נפרדו. מהר מאוד הוא הכיר אישה שצעירה ממנו ב-26 שנה והפך לאב לשתי ילדות. אז הוא אמר שהוא לא רוצה ילדים. אז מה? בריאיון שנתנה לגבי בר-חיים ב-2016, ברודו מספרת על הרגע שבו הוא סיפר לה שהוא עתיד להפוך לאב: "אני בדליקטסן (המעדנייה של בני הזוג), מכינה כבד קצוץ, ואז מתי אומר 'אני צריך לספר לך משהו. הבת זוג שלי בהיריון'. אני מסתכלת עליו ואומרת 'סליחה?!', הרי הייתה לנו החלטה שלא יהיו לנו ילדים. שהעסק זה הילדים שלנו. אין ילדים. וכל פעם במשך ה-25 שנה האלו דנו על ילדים וזה לא קורה. (נאנחת) אולי זה גם היה לי נוח כי לא רציתי באמת. הרגשתי שהחיים שלי מלאים. אבל באותו רגע אני הרגשתי שהוא הפר הבטחה. זה גמר אותי ביג טיים. אני זוכרת שבאותו רגע הפכתי להיות אבק".
גם נטלי ויניב, שניהם בני 42 מהצפון, קיבלו החלטה משותפת לא להביא ילדים לעולם. הם הכירו בצבא, הפכו במהרה לזוג, עברו לגור יחד ונישאו לאחר שמונה שנות זוגיות, כשלשניהם ברור שחיתולים ובקבוקים לא נמצאים ברשימת השאיפות העתידיות שלהם.
אבל אז נטלי התהפכה. פתאום בגיל 35 היא החליטה שהיא רוצה ילדים, וכיום, אחרי שנים של ניסיונות וטיפולים, היא אמא לילדה מקסימה בת שלוש.
איך זה קרה?
"בעלי מאז ומעולם אמר שהוא לא רוצה ילדים, ואני כל השנים גם אמרתי שאני לא רוצה. היום אני מבינה שבעצם דיברתי בקול שלו. רציתי לשמור על הזוגיות הזו, אז יישרתי קו איתו. לזכותו ייאמר שהוא שם את הקלפים על השולחן מהרגע הראשון. הוא אמר 'זה לא יקרה'. גם הצעת הנישואין ממנו הגיעה עם תנאי. הוא אמר: 'אני מציע לך נישואין רק אם את מבטיחה שלא יהיו ילדים', והבטחתי. אחרי שהתחתנו אנשים שאלו אותי 'מה קורה עם ילדים?', ואני עניתי 'לא, אני לא רוצה' והתכוונתי לזה, או לפחות כך חשבתי. ביום הולדת 35 זה הכה בי. חזרנו מתאילנד, הלכתי לחברה שיש לה תאומים. פתאום הבת שלה התעוררה משינה, היא הייתה אז בת שלוש בערך, עם כל השיער סתור, התיישבה על חברה שלי ואמרה לה: 'אמא, אני אוהבת אותך'. ואני פרצתי בבכי. חברה שלי נלחצה, שאלה אותי מה קרה. אמרתי לה: 'די, נמאס לי, אני רוצה ילדים'".
ממש בבום.
"זה אומנם קרה ברגע אחד אבל זה התבשל שנים. פשוט רציתי לשמור על הזוגיות שלי, אז המשכתי להגיד לעולם ולעצמי שאני לא רוצה".
נטלי חזרה הביתה מהביקור אצל החברה ופתחה את הנושא מול בעלה. "אמרתי לו: 'אני מבינה שהבטחתי, אבל זו הבטחה מטומטמת וכרגע זו הסיטואציה. אני רוצה ילדים. אם אתה רוצה שנישאר ביחד אז אנחנו נביא ילד. אם לא יהיה ילד, אנחנו ניפרד'. הוא הלך לטיפול של חצי שנה, ובסופו הוא אמר לי 'סבבה, נביא ילד אבל אני אומר לך מעכשיו: אני לא עושה שום דבר. שלא תבואי אחר כך בתלונות. אני לא מחתל ואני לא מוציא מהגן, ואני לא נכנס לקבוצות וואטסאפ של הורים. את רוצה ילד? תקבלי ילד ותגדלי אותו בעצמך'".
"אמרתי לו: 'אני מבינה שהבטחתי, אבל זו הבטחה מטומטמת. אני רוצה ילדים. אם אתה רוצה שנישאר ביחד אז אנחנו נביא ילד. אם לא יהיה ילד, אנחנו ניפרד'. הוא הלך לטיפול של חצי שנה, ובסופו הוא אמר לי: 'סבבה, נביא ילד, אבל אני לא מחתל ואני לא מוציא מהגן. את רוצה ילד? תגדלי אותו בעצמך'"
נטלי הסכימה, והשניים התחילו בשנה-שנתיים של ניסיונות שלא צלחו, ומשם עברו לטיפולים שבמהלכם נטלי נכנסה להיריון שלוש פעמים והפילה. "הפעם השלישית הייתה יום לפני חופשת משותפת שלנו בתאילנד. הפלתי בבית ואז נסעתי לרופא במוקד, בוכה את עצמי למוות, והרופא ניחם אותי שזה עוד יקרה. הוא אמר לי: 'את צריכה להבין, את כבר לא צעירה'. הייתי אז בת כמעט 40. יום אחרי טסנו והתנהגתי כאילו הכול בסדר. עפתי על החיים, תוך כדי שאני מדממת ומקפצת בין רופאים בקוסמוי כדי לעשות בדיקות. רק כשחזרנו לארץ הכתה בי ההפלה, ונכנסתי לדיכאון שנמשך למעלה מחצי שנה. במהלך הזמן הזה שכבנו אולי פעמיים, ואיכשהו נכנסתי להיריון בצורה טבעית. ההיריון הזה שרד. בגלל שלא חשבתי שזו בכלל אופציה, גיליתי עליו רק בשבוע ה-12. אחרי תוצאה חיובית בבדיקה הביתית הלכתי לרופא, אמרתי לו 'נו תבדוק, תגיד לי שאין שק היריון, שאין דופק, שמשהו כמו תמיד לא תקין', ואז הוא בדק ואמר לי: 'דווקא הכול נראה ממש טוב'".
איך יניב הגיב?
"הוא היה בסדר. הוא אומנם לא קפץ מאושר, אבל הוא אמר 'יופי מאמי, זה מה שרצית'. ההיריון עבר חלק, וזו הייתה תקופה מדהימה בזוגיות שלנו".
ואז מגיעה הלידה.
"כן, וכל מה שדמיינתי וחלמתי שיקרה קרה. הייתה לי לידה טבעית מהחלומות. הוא כמובן הצהיר מראש 'אני לא נכנס איתך לחדר לידה, אני לא בא לבית חולים, אני לא זה ולא זה', אבל בסוף הוא נכנס כמו גדול. בהתחלה הוא עמד בפינה שלו, אבל בשלב מסוים הוא נכנס לזה ועודד אותי: 'את גיבורה מאמי, את יכולה' וכל זה. הוא מאוד התרגש. אחר כך הוא ישן איתי במלונית, וכל הזמן בהה בה לפני העבודה ואחרי העבודה. הוא היה מאוהב".
בחודשיים הראשונים האב הטרי ריחף על ענן של אושר. נדמה היה שכל ההכרזות שהכריז לפני הלידה התאדו באוויר שנספג בחיים החדשים, אבל מהר מאוד קשיי ההורות הכו בו, והוא חזר לעמדת המוצא: את רצית את הילדה – את תגדלי אותה.
"כל החודשים הראשונים עם הבת שלי הייתי בהודיה גדולה, כל כך נהניתי מכל שנייה איתה, אבל איתו היה לי קשה. כשהוא היה חוזר מהעבודה הוא לא היה אומר לי 'מאמי, תני לי אותה. קחי לך רגע לנוח עם עצמך'. מבחינתו, הכול נשאר אותו דבר. הוא חוזר מהעבודה, מכין לעצמו קפה, מגלגל לעצמו ג'וינט, יושב במרפסת לעשן. עולם כמנהגו נוהג. כאילו אין ילדה בבית. הוא מעולם לא קם בלילה או חיתל או האכיל. ובגדול, זה עד היום ככה. בכל הזמן הזה שהיא במסגרות הוא לקח אותה לגן גג עשר פעמים. במהלך השבוע הוא חוזר מהעבודה כשהיא ישנה. בסופי שבוע הוא משחק איתה שעה-שעתיים. ייאמר לזכותו שהוא הכין אותי, ועדיין למרות ההכנה, כל פעם שהוא לא עושה משהו זה גומר אותי מבפנים".
איזה אבא הוא?
"אבא שעומד בהבטחותיו. אם לדוגמה היא עשתה קקי בחיתול ואני לא בבית, הוא לא יחליף לה. היא תישאר ככה".
ואם נתקעת בדרך הביתה?
"אז הוא ישאיר אותה עם הקקי. אין מצב שהוא מחליף לה. חד-משמעית".
זה הוליד ריבים חדשים ביניכם? בכל זאת, למרות שהוא אמר מראש, קשה לראות אותו לא מתפקד בזמן אמת.
"אני משתדלת לא להטיח בו 'זה לא בסדר' כי אין לי פה קייס. הוא אמר לי מראש, אבל כן בחצי השנה האחרונה התחילו שיחות על גירושין שהגיעו ממנו. הוא אומר שרע לו, שהרסתי לו את החיים, שאני קיבלתי את החלום שלי ושאני לא מתייחסת אליו. צריך להבין שבמערכת היחסים הזו מראשיתה הוא היה הילד שלי. הבחור הזה חוץ מללכת לעבודה ולעשן ג'וינטים לא עושה כלום. הוא לא מבשל, לא מסדר, לא מנקה. הוא מעולם לא שילם שום חשבון, ואין לו מושג מה קורה בחשבון בנק. אני מנהלת את הבית במאתיים אחוז. כשהוא שוטף כלים פעם באף פעם הוא אומר לי בגאווה 'מאמי, שטפתי כלים', כדי שאני אגיד לו 'כל הכבוד'".
למה בעצם אתם יחד?
"אני לא עצמאית כלכלית בשנים האחרונות. היום כבר חזרתי לעבודה ויש עצמאות מסוימת אז אני כבר פחות מפחדת להיפרד, אבל איכשהו אני עדיין נשארת למרות שאין לי סיבה טובה. יש רגעים קטנים בתוך הדבר הזה שאני אומרת 'וואללה, אולי זה עוד יכול לעבוד'. לפעמים הילדה פה ושם מתרפקת עליו, ואז אני עומדת מהצד ומסתכלת על זה ואומרת 'אולי משהו כן ישתנה'. לרוב גברים מתחברים פחות בהתחלה, אבל כשמתחיל השלב של 'אבא, אבא' וחיוכים וחיבוקים ו'אני אוהבת אותך' אז קשה לעמוד בפני זה. החיבור הזה קורה. יש להם רגעים מאוד יפים ביחד, ובא לי שיהיו לה עוד כאלה".
מה את חושבת בדיעבד על ההחלטה להביא ילד עם מישהו שלא רוצה ילדים?
"אני שמחה שהבאתי אותה לעולם. מה שהילדה הזו הכניסה לי לחיים זה בדיוק מה שהייתי צריכה, זה מה שהיה חסר לי. ברור שהייתי מעדיפה לעשות אותה עם הפרטנר הנכון. אם היה לי פרטנר שכן רוצה, היום היו לי ארבעה ילדים בוודאות".
אז בעצם לא היית אל-הורית כל השנים האלה?
"חד-משמעית. יש נשים שלא רוצות ילדים, אבל אני לא כזו. יחד עם זאת, אני חייבת לומר שהורות זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי. לא בגלל שהיא ללא תמיכה של בן זוג, אלא עצם היות הדבר, הידיעה שיש עוד אדם בעולם שאת אחראית עליו מלבד עצמך".
איך הגיבו מסביב אחרי שנים שהצהרת מול כל העולם שאתם אל-הוריים?
במשפחה שלי אומרים שתמיד היה להם ברור שיהיו לי ילדים ושאני סתם מקשקשת, ולגבי האבהות שלו, אנשים שמכירים את מערכת היחסים שלנו אומרים לי: 'את לא יכולה להתלונן עליו. את ידעת את כל זה מראש'".
כמו יניב גם מאור, בן 35 מירושלים, הצהיר כל חייו שהוא אל-הורי. כמו יניב, גם הוא מצא את עצמו במערכת יחסים עם אישה שכן רוצה ילדים. ואולם, בעוד יניב הבהיר מראש שאין בכוונתו להיות אב פעיל, והוא גם מקיים את הבטחתו, למאור ברור שאם "ייכנע" לרצון של זוגתו, הוא יהיה אב מתפקד בהחלט.
הוא בזוגיות כבר ארבע שנים, ולדבריו היא מלאת אהבה, יציבות, כבוד הדדי ותקשורת. הם הכירו באינסטגרם, וזמן קצר אחרי פגישתם הראשונה מאור אמר שהוא לא רוצה ילדים.
"הבנתי שאני אל-הורי לפני המון שנים. האל-הורות שלי מבוססת בראש ובראשונה על העובדה שאני פשוט לא אוהב ילדים. הם לא עושים לי את זה. כשנולדו האחיינים בפעם הראשונה שמתי לב שאני פחות מתחבר לתינוקות, לא מתלהב ולא מתרגש".
איך היא הגיבה כשאמרת שאתה לא בעניין?
"זה לא היה קל, אבל באופן מפתיע זה לא הוליד דיבור על פרידה".
במהלך השנים עמדתו של מאור בנוגע לילדים הפכה מאל-הורות להתלבטות, ונכון לעכשיו הוא עדיין לא יודע אם יום אחד הוא יהיה אבא.
איך קרה שהפכת למתלבט?
"במהלך השנים נפלו עלינו כמה וכמה תובנות. אני חושב שהרצון לילדים מושפע משני גורמים: הראשון הוא הסביבה שלנו, הדרך שבה גדלנו, והשני הוא הזוגיות שלנו - אצל כל אחד במינונים משתנים. אני מגיע ממשפחה שבה יש כמות מכובדת למדי של אחים ואחיינים, וההורים שלי הגיבו מאוד קשה כשסיפרתי להם שאני אל-הורי. אבא שלי אמר שאני עושה טעות, ושהוא חושב שזה נורא שאני לא משאיר כלום אחריי. המילים עצמן לא הפתיעו אותי, אבל העוצמה כן. בכל מקרה, זה לא גרם לי לזוז מילימטר מההחלטה שלי".
אבל בת הזוג כן גרמה לך לזוז.
"איתה בפעם הראשונה זה פתאום הרגיש קצת יותר אפשרי. אני לא יכול לומר במדויק למה. אולי זו הדרך שבה אנחנו מתקשרים או משהו באישיות הספציפית שלה. למען האמת, גם לא משנה לי למה. זה קרה. זה גרם לי לחשוב אם באמת הייתי אל-הורי כל השנים האלה, או שפשוט לא הגיעה האישה הנכונה שאני רוצה לעשות איתה ילדים. התשובה שלי היא שכן הייתי אל-הורי כל הזמן הזה. לא היה פה שקר, לא לעולם וגם לא לעצמי, כי אל-הורות, כמו כל קו מחשבתי אחר, היא משהו גמיש שיכול להשתנות. זה לא אומר כמובן שכל מי שמגדיר את עצמו אל-הורי ישנה את דעתו בעתיד, זה אפילו לא נכון לגבי הרוב. זה רק אומר שהאפשרות קיימת".
אצלך זה השתנה? אתה מרגיש שאתה בשל להורות?
"אני לא בטוח. מדי פעם זה עולה ואנחנו כן מדברים על זה באופן חיובי, אבל אין לחץ. היא צעירה יחסית, ויש לנו דברים אחרים להתעסק בהם. יש לנו קשר מאוד מיוחד עם בסיס מאוד יציב שאפשר לנו להתגבר על המון קשיים. קשה לשבור אותנו. אני לא יודע בוודאות אם ההחלטה לגבי ילדים לא תשבור אותנו, אבל לא נראה לי שזה יקרה. כל גשר שאני והיא הגענו אליו הצלחנו לחצות אותו, אז אני משוכנע שנצליח לחצות גם את זה".
זה גשר שהוא כן או לא.
"זה נכון. אין הרבה מה לעשות כשצד אחד בטוח שהוא רוצה והצד השני בטוח שהוא לא, אבל אני כן יכול להגיד שאני כבר לא חושש מהמחשבה של להיות הורה כמו שחששתי בעבר. בסופו של דבר אנחנו משיגים דברים מסוימים בחיים, וצריכים לקבל החלטה על מה שווה לנו לשמור ולהילחם ועל מה עדיף לנו לוותר - ועליה אני מתכוון להילחם כמו שנלחמתי עד כה. אני לא רואה את עצמי מקבל החלטה שתפגע בקשר שלנו".
גם אם זה אומר להביא ילד לעולם.
"אם וכאשר המצב הזה יגיע, אני אביא אותו בלב שלם, לא מתוך כניעה אליה או למוסכמות, ואני אהיה אבא טוב. אני מכיר את עצמי, ויודע שכשאני ממוקד במשהו ויש לי חיבור טוב אליו אז אני עושה אותו היטב".
נגיד שאתה צריך להמר, מה אתה מאמין שיקרה בסוף?
"אני רואה אותנו עם ילד אחד, ובכנות? זה נשמע נחמד".
