"שיעורי הבגידות כל כך גבוהים שבפועל, אנשים לא חיים במונוגמיה" - כך, במשפט אחד, מנתצת רחלי טל את התפיסה שלפיה רוב הזוגות מנהלים עדיין זוגיות מונוגמית, "רגילה". ובכל זאת, המונוגומיה רחוקה מלמות ולהיעלם. גם טל אומרת זאת, אבל מסביבה כבר פורחות אפשרויות רבות אחרות, עולם שלם המכונה א-מונוגמיה. ולא, הוא לא מיועד לרוחניקים בלבד.
"א-מונוגמיה היא קשת של פרקטיקות של מיניות ויחסים, שהמשותף להן הוא שאין בלעדיות מינית", מסבירה טל, עובדת סוציאלית, מנכ"לית שותפה במרכז למיניות אלטרנטיבית ומרצה באוניברסיטת בן גוריון למיניות ומגדר. "תחת המטרייה הזאת יכולה להיות, בצד אחד, פוליאמוריה, שזה ריבוי אהבות, כלומר יותר ממערכת יחסים אחת, ומהצד השני אנשים שנמצאים ב'מונוגמיש', שאלה זוגות שרוב הזמן חיים במונוגמיה אבל יש להם כל מיני הסדרים, כמו שבחו"ל מותר לך. ובאמצע יש עוד הרבה פרקטיקות, כמו 'אל תשאל, אל תספר'.
"יש סווינגרז, שאלה סצנות של חילופי זוגות או צירוף של אנשים נוספים למיטה, ויש יחסים פתוחים, שזאת הסכמה לפרטנרים נוספים, אבל רק לצורך מין. יש אנשים שחיים ב'פוליקולה' (שילוב של המילים פוליאמוריה ומולקולה - מ"ש). זאת קבוצה של אנשים שנמצאים בקשרים רומנטיים ומיניים ביניהם. לא מחייב שכולם יהיו בקשרים עם כולם בפוליקולה, אבל אלה אנשים שמנהלים אורח חיים שיתופי, שיכולים להיפגש לפיקניק עם הילדים ביחד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"יש מקרים נדירים יותר של יותר משני אנשים שחיים יחד כמשפחה באותו בית, מעין קומונה, אבל זה יחסית בשוליים. המבנה של שני אנשים שחיים יחד באותו בית, ולפחות כלפי חוץ הם מונוגמיים, הוא עדיין השולט".
"יש קושי לבלוע את הרעיון הזה, שאנחנו יכולים להיות במערכת יחסים אינטימית עם יותר מאדם אחד. זה נחשב פרוץ, לא מוסרי - הרבה דעות קדומות, שקשורות לדת בעיקר, ולתפיסה שמיניות צריכה להיות רק בתוך המשפחה"
זאת אומרת שזה קיים יותר מכפי שאנחנו חושבים?
"חד-משמעית. אין לנו נתונים מהארץ, אבל בארה"ב המחקרים מצביעים שכ-5%-6% מהזוגות התנסו במערכת יחסים כזאת. קבוצת הפייסבוק הישראלית הגדולה ביותר של א-מונוגמיה מונה כ-12 אלף משתתפים. אני חושבת שרוב הא-מונוגמיים נמנים עם מעמד הביניים ומעלה. צריך לזה איזו רווחה כלכלית ופנאי. זה יותר נפוץ בקרב אנשים משכילים וליברליים, אבל זה בכלל לא רק 'רוחניקים' שחיים בקהילות טנטרה. יש גם כאלה, אבל לא רק. רופאים, הייטקיסטים, עורכי דין, מורות, גננות, ספרניות – כל מקצוע שניתן להעלות על הדעת. הכי במיינסטרים".
אז למה אנחנו לא שומעים עליהם? למה הם מצניעים את זה?
"קודם כל, כי לפעמים נחשפים לאמירות כמו 'אז אתם בוגדים בהסכמה'. סקס מחוץ לזוגיות זה מצד אחד מאוד מגונה, מפר איזו ברית מקודשת, אבל מצד שני, שואלים שאלות כמו 'למה אתם לא יכולים להיות יותר נורמליים ולבגוד?' - זאת הצביעות. אני חושבת שיש קושי לבלוע את הרעיון הזה, שאנחנו יכולים להיות במערכת יחסים אינטימית עם יותר מאדם אחד. זה נחשב פרוץ, לא מוסרי - הרבה דעות קדומות, שקשורות לדת בעיקר, ולתפיסה שמיניות צריכה להיות רק בתוך המשפחה".
מה זה עושה לזוגיות?
"יש כל מיני מחקרים בחו"ל. יש מחקרים שמצביעים על כך שהתקשורת בין בני הזוג יותר פתוחה ביחסים א-מונוגמיים. חייבים לדבר על הדברים, כי זה מציף המון רגשות ומציב אתגרים. אם לא תדבר – לא תשרוד. פחות קל להדחיק דברים בזוגיות א-מונוגמית. כל הזוגות מספרים שאם הם חשבו שהם מדברים על הכול לפני שהם פתחו את הזוגיות, אז אחרי הפתיחה הם הבינו שבעצם לא דיברו על כלום. יש מחקר אחד ישן, משנת 1986, שמראה שלאורך זמן אין הבדל בשיעור הגירושים בין זוגות מונוגמיים ולא-מונוגמיים, אבל המחקר לא מתייחס לתופעה הזאת כיום".
א-מונוגמיה היא תופעה חדשה יחסית?
"אם נמקם זאת על הרצף של תהליכים חברתיים, זה קשור לשלושה תהליכים שקרו במקביל. הראשון הוא קפיטליזם, או ניאו-ליברליזם. בחברה המערבית הגענו לשוק חופשי גלובלי, שבו אנחנו יכולים להחליף את הארון שלנו כל עונה, להחליף מכונית כל שלוש שנים, עוברים דירה מתי שרוצים – אנחנו חיים בחברה שבה אם משהו מתיישן או לא עובד, אנחנו יכולים להחליף אותו. אנחנו רוצים לגוון, לשנות.
"התפיסה של לחיות עם אדם אחד לנצח ולעשות סקס אחד לכל החיים עומדת בסתירה לאורח החיים הזה. הקפיטליזם גם מאוד פיתח את המיניות שלנו. יש קורסים באינטרנט, צעצועי מין, פורנו, ואנשים יותר מבינים את האפשרויות המיניות שלהם, ושמה שיש להם בבית אולי לא הכי טוב להם. אולי הוא לא חייב להיות היחיד. אולי יכול להיות משהו שונה.
"הדבר השני הוא הפמיניזם. לנשים יש כיום יותר כוח צרכני, יותר אמירה בבית ויותר עצמאות בתוך הנישואים. נשים מבינות שנולדו הילדים, יש לי כבר מקום טוב בקריירה, אני מרוויחה יותר כסף ואני פחות תלויה בגבר כלכלית. אין לי נתונים רשמיים, אבל זאת מוסכמה כמעט בתחום שבגיל 40-35 הרעיון לפתוח בא בדרך כלל בא מצד האישה".
ומהו התהליך החברתי השלישי?
"שוויון הזכויות לקהילה הגאה והדמוקרטיזציה של המיניות. ההבנה שיש סוגים שונים של מיניות, ושהם כולם בסדר. בעבר, כל מיניות שלא הייתה הטרוסקסואלית, מונוגמית ו'ונילית' הייתה מתויגת, ואפילו הופיעה ב-DSM (המדריך לאבחון הפרעות פסיכיאטריות - מ"ש). למשל BDSM, שהרצון להתנסות בו הוא לא בהכרח פתולוגי".
אם כבר מדברים מבחינה סוציולוגית, אז לאן הולך מוסד הזוגיות?
"אני חושבת שמוקדם לבשר על מות המונוגמיה, כי זה מבנה חברתי שמתוחזק בהרבה דרכים: קודם כל על ידי הדת, וישראל היא מדינה מאוד דתית, וגם מתוחזק משפטית - המדינה לא מכירה במבנה אחר. לא ניתן להגיע למשרד הפנים ולבקש לרשום בן או בת זוג נוספת. המונוגמיה לא הולכת למות, אבל כן נראה את זה יותר ויותר. יש כוחות שונים שמושכים לכיוונים אחרים. הפמיניזם לא הולך להיעלם, אבל גם הדת לא".
לא ברור אם אתם ממשיכים לקרוא כי השתכנעתם בדרך החיים הא-מונוגמית או שאתם סקרנים איך זה עובד אצל אחרים, אבל אם הגעתם עד הלום, יש כמה דברים שכדאי שתדעו על פתיחת מערכת היחסים. עורכת הדין אדוה ננטל, מגשרת ויועצת זוגית, מלווה משפחות אלטרנטיביות ו"זוגות צבעוניים", כהגדרתה. "בכובע האחד שלי אני עורכת הסכמים משפטיים, כמו של פרידה או שלום בית, שמקבלים תוקף בית משפט. בכובע השני אני מייעצת לזוגות ויוצרת איתם סט של כללים, שלא הולכים איתם לבית המשפט. אני קוראת לזה 'הסכם ג'נטלמני'".
"אחד הנושאים שמעסיקים זוגות א-מונוגמיים הוא נושא הלינה. מחליטים, נניח, שלא ישנים מחוץ לבית. או שלא נפגשים עם אחרים יותר מפעם בשבוע"
מה יכול להיות כלול בהסכם הג'נטלמני?
"זוגות שנמצאים בזוגיות א-מונוגמית, או רוצים לעשות הסבה לשם, קובעים מה מתאים להם, מה הגבול, על מה מטילים וטו ועוד. לדוגמה, בני זוג בסביבות גיל 50 הגיעו אליי בשלב שבו הם החליטו שאין יותר טעם לנסות לשקם את החיבור הרומנטי ביניהם, ומצד שני, הם לא מוכנים להמשיך לחיות בלי תשוקה. הם החליטו להישאר צוות - הורים שגרים באותו בית, מגדלים יחד את הילדים, משלמים את המשכנתה ובעצם מנהלים אורח חיים משותף. במקום לוותר על התשוקה והמיניות, הם החליטו לבצע שדרוג לחייהם ולפתוח את מערכת היחסים לבני זוג נוספים. הם לא ברוגז. לא רוצים להיפרד. שותפים לחיים".
ואז עושים חוזה?
אלה הדברים שלא מגיעים לבית המשפט. לא כותבים אותם, והם לא מקבלים תוקף של פסק דין. אחד הנושאים שמעסיקים זוגות א-מונוגמיים הוא נושא הלינה. מחליטים, נניח, שלא ישנים מחוץ לבית או שלא נפגשים עם אחרים יותר מפעם בשבוע, ויש שמסכימים גם על מה לספר לסביבה. זאת יציאה מהארון לכל דבר, וצריך להסכים עליה. יש זוגות שהולכים יחד למסיבות חילופי זוגות. גם פה יש כללים. האם נשארים ביחד או מתפצלים? האם כשהולכים לפגוש מישהו והוא לא מוצא חן בעיני אחד הולכים או נשארים? יש גם פה כל מיני כללים שצריך לדבר עליהם. אז יושבים ומתדיינים, עד שיוצא עשן לבן".
יכול להיות שזה בעצם להפוך בגידה להסכמה?
"זה לא נכון. רובנו גדלנו במקום שאמרו לנו 'את צריכה להכיר מישהו, להתחתן ולהביא ילדים'. ואז את רואה שמישהי שגדלה איתך הכירה לא מישהו אלא מישהי, והביאה איתה ילדים. האם היא עושה משהו לא בסדר? יש כאן שני אנשים מבוגרים, שאחרי שהתחתנו לא רוצים להיות רק אחד עם השנייה אלא עם עוד אנשים. האם זו בגידה? בגידה היא הפרה של אמון. האם הופר כאן אמון?"
מה קורה אם מגיעים אלייך בני זוג שרק אחד מהם מעוניין לפתוח, והשני שם בלית ברירה?
"הרבה פעמים קורה שזה עולה מצד אחד. שיש צד מוביל וצד מובל. אני יכולה לעזור להם לראות אחד את השני, אבל בסופו של דבר אנשים צריכים לקחת אחריות על החיים שלהם ולמצוא את מה שמתאים להם.
"יש אנשים ששמים אולטימטום, ואז הצד השני אומר, 'אני מעדיף להיות עם בן הזוג שלי ולנסות לנהל מערכת יחסים כמו שהוא מציע מאשר לא להיות איתו'. הצד השני לקח אחריות, ואז נתחיל ליישר קו. מתחילים בחשיפות יותר עדינות, דברים שאפשר לנשום בהם, והם לומדים להגיד 'זה קשה לי', 'זה בסדר'. לומדים להתחשב אחד בשני.
"קורה גם שיש צד אחד שכבר לא רוצה יותר. גם אצל אנשים שחיים בא-מונוגמיה יש רגשות כמו קנאה, חוסר ביטחון, פחד מפרידה. גם בעולם הזה יש דברים שנחשבים לבגידה".
6 צפייה בגלריה
אדוה ננטל. ''לפעמים זה אמצעי הצלה ולפעמים זו תחילתו של הסוף''
(צילום: קולורסטודיו ליאת לוי)
מי מגיע אלייך?
"יש את הצד הקיצוני, של אנשים שממש אין ביניהם חיבור, בקושי מדברים, רק מתעסקים במנהלות. מצב שבו אם לא לפתוח, זה ממש גזר דין מוות ליחסים".
ומהצד השני?
"זוגות שרמת החיבור ביניהם כל כך גבוהה, שהם הגיעו לאיזשהו שיא והם רק מחפשים להוסיף עניין ולפתוח את מערכת היחסים. זו מבחינתם עוד דרגה של זוגיות. להרבה מהם יש ילדים. יש גם זוגות שהם אל-הוריים, יש כאלה שבפרק ב'. יש כל כך הרבה וריאציות לדבר הזה".
מה זה עושה לזוגיות?
"לפעמים זה עושה טוב, לפעמים עוד יותר טוב ולפעמים זה עושה רע. תלוי בזוג. לפעמים הא-מונוגמיה משקמת את הזוגיות, מביאה אליה דברים שלא היו, מייצרת שיח חדש, ולפעמים פתאום פוגשים כמה פערים וחוסר היו שם, וזה יכול להיות עוד מראה שעוזרת דווקא לסיום היחסים. לפעמים זה אמצעי להצלה ולפעמים זו תחילתו של הסוף".
"אני מטפל בזוגות א-מונוגמיים. וגם בשלישיות, ברביעיות וכולי", מעיד על עצמו שי שפיצן, עובד סוציאלי קליני ומייסד המרכז למיניות אלטרנטיבית. "בדרך כלל באים אליי בזוגות, אבל ממש לא תמיד".
זאת תופעה שקיימת גם אצל זוגות חד-מיניים?
"כן. וגם אצל א-בינאריים".
לזוגות א-מונוגמיים יש בעיות דומות לאלו של זוגות מונוגמיים?
"לפעמים כן ולפעמים לא. לפעמים אלה אותן בעיות בצורה אחרת. הא-מונוגמיה מביאה איתה סוגיות שאנשים מונוגמיים לא בהכרח מודעים להן. במונוגמיה יש משהו לא מדובר. ברגע שהמסגרת הזאת נסדקת, אנחנו מגלים הרבה אפשרויות. פתאום קנאה היא לא מובנת מאליה או לא בהכרח מסמלת את מה שחשבנו. קנאה לא בהכרח שווה אהבה. זוגות לא מונוגמיים חייבים איזו תקשורת - בלעדיה הם הולכים לאיבוד מהר".
זוגות שמעוניינים לפתוח צריכים ליווי לדעתך?
"אני לא חושב שכולם חייבים ליווי, אבל ברגע שאנחנו נתקלים בלא מוכר עולות אצלנו שאלות והתלבטויות. יש הרבה שיח באינטרנט, למשל, כולל הגדרות שעושות לנו סדר בעולם הזה. רצוי לשמוע מאנשים שעברו חוויה דומה. כדאי גם להכיר את המושגים. אם אשתי תגיד לי שהיא מעוניינת בפוליאמוריה, אני צריך להבין שלא מדובר רק בפרטנרים ליחסי מין אלא ביחסי אהבה נוספים - ואז אני יכול לבחור אם זה מתאים לי".
כמטפל, מה אתה יכול להגיד על מה שזה עושה לזוגיות?
"זה מאוד תלוי מאיפה זה בא, איזה צורך זה בא למלא, באיזה שלב זה מגיע וכמובן - מיהו האדם. כל העניין של מונוגמיה קשור, בעצם, לשליטה. איזושהי שליטה שאנחנו סבורים שיש לנו על הצד השני, ולצד השני יש עלינו. כשאנחנו מערערים על ההסכם הבלתי כתוב הזה, אנחנו הרבה פעמים פוגשים חוסר ביטחון שלנו, ואם זה נעשה ממקום שהוא ממילא חסר ביטחון זה יכול להשפיע לרעה. אבל לא תמיד זה כך. יש אנשים שזה הפתרון שלהם לדברים מסוימים, כמו חוסר התאמה מינית".
"אנחנו לא ממש בנויים להיות מקובעים על אדם אחד, אבל אנחנו חיים במונוגמיה של ביטחון. כדי לפתוח את היחסים צריך נפרדות ויכולת להגיד: 'יש לי צרכים וזה לגיטימי, וגם לצד השני יש"
מה עושים עם הקנאה?
"השאלה הזאת עולה כל הזמן. קנאה היא עניין של חוסר ביטחון, שנובע מתפיסה של משאבים מוגבלים. בסופו של יום יש לנו זמן מוגבל, ובגלל זה הרבה מאוד פוליאמורים מנהלים יומנים. זה שאנחנו לא מונוגמיים לא אומר שאנחנו לא מקנאים אלא שאנחנו עובדים עם זה, ושזאת האופציה שאנחנו מעדיפים על פני להיות מונוגמיים".
זה יכול להתאים לכל אחד?
"אני חושב שבבסיס שלנו, אנחנו כנראה א-מונוגמיים. כי בכל זאת יש הרבה בגידות, וגם אם הם לא בוגדים, אנשים לרוב מסתכלים הצידה. אנחנו לא ממש בנויים להיות מקובעים על אדם אחד. אבל אנחנו חיים במונוגמיה של ביטחון. רובנו גם תופסים את האחר כשייך לנו. כדי לפתוח את היחסים צריך הרבה מאוד בגרות, נפרדות ויכולת להגיד: 'יש לי צרכים וזה לגיטימי, וגם לצד השני יש, וגם אצלו זה לגיטימי. ואני בוטח. בעצמי, בבן הזוג, ביחסים. ובכך שבעצם, שום דבר לא בטוח".
לא ברור עד כמה תופעת הא-מונוגמיה חדשה בארצנו הקטנטונת וכמה היא נפוצה כאן, אבל אין ספק שהרשתות החברתיות נתנו רוח גבית לאפשרות להיחשף לצורות חיים אחרות, לאנשים שונים וכן לסצנת ההיכרויות, גם הא-מונוגמית. קבוצות שונות בפייסבוק מציעות יריעה רחבה של שיתופי תכנים הנוגעים ליחסים פתוחים. זוגות שמחפשים לצרף אליהם אנשים נוספים למיטה פותחים דף ומקבלים הצעות. גם הקורונה לא עצרה את השטף הזה. שירה לוריא, מנחת סדנאות לזוגות וליווי אישי בפתיחת מערכת היחסים, התחילה לפני כמה שנים לכתוב בדף הפייסבוק שלה את מחשבותיה והגיגיה על א-מונוגמיה. הדף צבר פופולריות והיא ובן זוגה, מיכה בר, החלו לקיים מפגשים שהם גם סדנאות וגם מסיבות לזוגות שחיים בדרך הא-מונוגמית.
"כבר בגיל 20 חשבתי שלא הגיוני שזוגות יכולים להישאר יחד ומאוהבים. לא ראיתי זוגות שאחרי 20 שנה מתרגשים אחד מהשנייה. אחרי הרבה שנים עולות כל מיני שאלות כמו 'זהו? לנצח נצחים?'", מספרת שירה.
מתי השאלה הזאת עלתה אצלכם?
"לפני שבע שנים נסענו, עם שלושה ילדים, למזרח, והשתקענו בקופנגן שבתאילנד. שם חיינו בקהילה שמתעסקת המון ביוגה, בהתפתחות רוחנית ובטנטרה. תרגלנו טנטרה חמש פעמים בשבוע. בארץ לוקחים את זה מאוד לקטע המיני, אבל המיניות היא רק חלק, לא העיקר. זאת דרך להתפתחות רוחנית. ככה התחלנו תהליך עמוק כזוג.
"בקהילה שחיינו בה א-מונוגמיה הייתה מאוד נפוצה, ואז הגעתי למקום שרציתי עוד. אני חושבת שהעובדה שאני רוצה לאהוב עוד לא עומדת בסתירה לאהבה שלי לבן הזוג שלי. זה כמו עם ילדים. אחד לא על חשבון השני. את מה שיש לנו כזוג אי אפשר לקחת. הביטחון באהבה שלנו חזק.
"זה לא אסימון שנופל. זה תהליך. צד אחד מביא את הרצון, אצלנו זאת הייתי אני, ואז מתחיל דיאלוג. לאט-לאט לקלף, להיכנס לעומק ולבדוק על מה זה יושב, אם מוכנים לוותר על הרצון הזה, ואז יש החלטה לנסות. זה תהליך איטי. לא צריך לרוץ לשום מקום. לא גדלנו בכאלה בתים ולא קיבלנו לזה כלים, ולכן עושים ניסוי וטעייה. עושים את זה עם הרבה אהבה, כדי להיות במקום יותר טוב".
מתי התחלתם ללוות זוגות אחרים?
"התחלנו להעביר סדנה שקוראים לה 'לעורר את התשוקה'. היינו באמצע המסע שלנו. אני מאמינה ביושר. הרגשתי שזה לא מדויק, אני לא יכולה לדבר על לעורר את התשוקה בזוגיות מונוגמית כשאני בחרתי בדרך אחרת. ואז זה קרה מעצמו".
6 צפייה בגלריה
שירה לוריא. ''העובדה שאני רוצה לאהוב עוד לא עומדת בסתירה לאהבה לבן הזוג שלי''
(צילום: קרן שלו)
כבר שלוש שנים הם עורכים פעם בחודש "מסיבה אחרת". "זה מרחב לזוגות א-מונוגמיים, שהוא גם סדנה מונחית וגם מקום להיכרויות. יש שני ליינים – אחד של חיבורים ושיחות, והשני נקרא 'מגע נועז'".
מיהם הזוגות שמגיעים לאירועים האלה?
"יש הכול מהכול. אי אפשר להגיד שבאים רק 'רוחניקים' מפרדס חנה או רק עובדי היי-טק, יש הכול בעולם הזה. מי שיראה את האנשים האלה בסופר לא יֵדע שהם כאלה. כל אחד שנראה שהוא לא - יכול להיות שהוא כן".
איך מתווכים את זה לסביבה? להורים? לילדים?
"אנחנו כמובן יצאנו מהארון, כי אנחנו כותבים ומדברים על זה. אני יכולה למצוא את עצמי באירועים חברתיים שבהם אנשים ניגשים אליי ומתחילים לדבר על זה, כי יודעים שאני שם. מהר מאוד הבנתי שאין לי מה להסתיר. מול הילדים זה היה אותו הדבר. אני לא רוצה להציג לילדים מצג שווא. אני לא רוצה שיום אחד הם יגידו: 'אמא ואבא שלי 40 שנה ביחד והם מונוגמיים', אלא 'אמא ואבא שלי היו 18 שנה מונוגמיים, ואחר כך פתחו את הנישואים'.
"יש כל מיני דרכי חיים. כשהבאנו את זה הביתה לילדים הם הגיבו בטבעיות. אני אף פעם לא אגיד 'ההוא'. יש שמות לאהובים שלנו. אם אני הולכת לאהוב שלי אז הם יודעים. הכול מאוד פתוח".
הרבה אנשים יגידו "אין לי כוח אפילו לבן זוג אחד". איך מנהלים כמה מערכות יחסים במקביל?
"הרבה שואלים את זה. אצלי למשל, בגלל שהזמן שלי מוגבל ואני גם אמא וגם עובדת, יש לי עוד אהוב וזה מספיק לי. זה מעל הראש. מערכת היחסים העיקרית היא עם מיכה, ובמערכת הנוספת זה מוגבל, זה משהו אחר, מין בועה שמתוחמת לדברים מאוד מסוימים. יש לזה את המתיקות של בועה בחיים שלי, אבל אצל כל אחד ואצל כל זוג זה אחרת. כל זוג והחוזה הבלתי כתוב שלו".
