אולי נדמה לכם שכל האנשים סביבכם מרגישים טוב במערכות היחסים שלהם, אך האמת היא שרוב האנשים חווים בדידות בשלב זה או אחר בחייהם. קחו רגע להפנים את הידיעה הזאת. סביר להניח שכמעט כל מי שאתם מכירים, כל תושבי השכונה שלכם, כל מי שאתם עוברים על פניו ברחוב, הרגיש בזמן זה או אחר את כאבה של בדידות. סקר שנערך לאחרונה בידי מטא‐גאלופ הראה שכמעט אחד מכל ארבעה מבוגרים ברחבי העולם ‐ יותר ממיליארד בני אדם ‐ אינו מרגיש מחובר לגמרי לאחרים.
מאז הכריז ראש שירותי הבריאות של ארצות הברית, ד"ר ויווק מרתי, על הבדידות כמגפה במדינה, החל פרץ של פעילות במטרה לעזור לאנשים להרגיש פחות לבד. הקונגרס קידם חקיקה להגדרת תפקיד יועץ לנשיא לענייני מדיניות קשר חברתי. ארגון הבריאות העולמי השיק את הוועדה לקשר חברתי. ראשי ערים ברחבי המדינה דרשו מימון לתמיכה בתוכניות רבות יותר של בריאות הנפש בעריהם ובסגל העובדים הדרוש להפעלתן. ומושלת ניו יורק, קאתי הוקול, מינתה אותי לשגרירה למיגור הבדידות!
איבדתי את משפחתי בשואה, ואין גדולה מן הבדידות שחשתי בשל כך. אף על פי שבסופו של דבר הקמתי משפחה במובנה הטיפוסי, מצאתי שותף לחיים ויש לי ילדים ונכדים, אף פעם לא הפסקתי לקבץ סביבי משפחה רחבה יותר "מבחירה". בררתי את הקשרים האלה בתכליתיות גמורה. יצאתי מגדרי כדי למצוא את החברים הללו ולחבר אותם אלה לאלה. ובעשותי כן נעשיתי בודדה פחות. אבל הדרך לנקודה הזאת היתה קשה. גדלתי בבית יתומים והייתי מוקפת בכל דקה של כל יום בילדים אחרים. לא היתה לי שום פרטיות שהיא! ובכל זאת, ב‐12 ביולי 1945 התוודיתי ביומני:
מעל לכול, אני כמהה לחברה.
ולמחרת כתבתי:
אני גרה עם 150 אנשים ‐ ואני לבד.
היום אני יודעת את מה שאני בת ה‐17 עדיין לא הבינה. לבדידות אין שום קשר למספר האנשים שסובבים אתכם. אם אין לכם קשרים משמעותיים, אם האינטראקציות שלכם נטולות תוכן, קרוב לוודאי שתרגישו שקופים וחסרי חשיבות. אבל אפשר להכניע את הבדידות. בניגוד למחלות סופניות, לבדידות, כפי שנוכחתי לדעת, יש מרפא. להשקפתי, המפתח לסילוק הבדידות מחייכם טמון בכם. כמטפלת, ישבתי מול מטופלים רבים שהתמודדו עם קשיים ועם מוגבלויות אמיתיים מאוד, ועלה בידי לעזור לרובם. אבל מעולם לא יכולתי לעשות את השינויים שהם נזקקו להם עבורם; יכולתי רק להנחות אותם. מטפלים הם יועצים מומחים. מי שמוכרח לנקוט פעולה הוא האדם שמבקש לעצמו דרך חדשה.
אבל שינוי דפוסי התנהגות דורש מאמץ. ומשום כך, "אני" הוא המרכיב החשוב ביותר בתפריט הקשר. עליכם להקדיש תשומת לב למחשבותיכם, להרגשותיכם ולמעשיכם, אלה שמונעים מכם ליצור את הקשרים מהסוג שאתם מעוניינים בו יותר מכול. מודעות עצמית מובילה לאסטרטגיות התמודדות ולפתרונות, בונה תחושת ערך עצמי וביטחון ומחליקה את התקשורת עם אחרים כדי שתוכלו לטפח ולתחזק מערכות יחסים בריאות. רפלקציה או עיון עצמי יאפשרו לכם לזהות תחומים טעונים שיפור ולהגשים את שאיפותיכם. הבה נתחיל במיקוד תשומת הלב במה שהוא ודאי מושא העיון הקשה והמעיק ביותר, אבל גם זה שההצלחה בו נתונה כל כולה בידיכם: אתם עצמכם.
הסתכלו בראי
הצעד הראשון בתיקון כל בעיה הוא להודות בקיומה. אם מה שאתם סובלים ממנו הוא בדידות, איזו דרך טובה יותר יש לכם להתייצב בפני הבעיה מלעמוד מול הראי ולהגיד זאת בקול? אולי תרגישו מטופשים, אולי תבכו, אבל ההכרזה על הבעיה בצורה גלויה היא הצעד הראשון בדרך לעריכת השינויים הנחוצים כדי להיעשות בודדים פחות. קריאת ספר זה היא בעיני הוכחה לכך שאתם מודעים למה שגורם לכם כאב ואתם פתוחים לפתרונות. אין לי ספק שאתם בדרככם לבנות קשרים מהסוג שאתם מעוניינים בו יותר מכול!
התמודדתי בחיי עם אתגרים קשים רבים, כפי שיתחוור לכם ככל שתמשיכו לקרוא. בעת ביקור בפריז, שבה למדתי פסיכולוגיה בסורבון בתחילת שנות ה‐50, ראיתי בחנות שלט דקורטיבי אדום שעמד למכירה ותפס מיד את עיני. המילים It CAN be done (אפשר לעשות זאת) היו כתובות עליו באנגלית באותיות זהב מאירות. לא קניתי אותו, אך בשלב מאוחר יותר, בעל החנות שלח לי אותו במתנה. הוא ראה עד כמה התפעלתי ממנו. אני נוצרת את השלט הזה מאז ועד היום, במשך יותר מ‐40 שנה. אני מסתכלת עליו כל אימת שאני נתקפת רפיון ידיים.
מה ההבדל בין להתלונן בלבכם פנימה שאתם בודדים לבין לומר זאת בקול? הייתי מטפלת לכל אורך הקריירה שלי ואני יכולה להגיד לכם שהמטופלים שלי התחילו להחלים ברגע שהודו בכך שיש להם בעיה. הדרך תהיה קשה, אבל פשוט תמשיכו ללכת. אתם הולכים ומתקרבים להרגיש פחות לבד ומבודדים. אפשר לעשות זאת.
התפייסו עם עצמכם
לא תוכלו לנהל מערכות יחסים בריאות אם לא תאהבו את עצמכם תחילה. שום חבר או שותף מיני אינו יכול לבצע את כל העבודה הרגשית עבורכם, וגרוע מזה, אתם עלולים להקים סביבכם חומות גבוהות כל כך, שימנעו מכל אדם אחר לטפס עליהן. אינני מציעה שתעשו לעצמכם שטיפת מוח ותשכנעו את עצמכם שאתם דוגמנים או דוגמניות אם אינכם כאלה, ואינני מבקשת מכם להתעלם ממוגבלויות גופניות או נפשיות שמקשות על חייכם. אינני מציעה לפטור קשיים כלאחר יד. עצתי היא להשלים בהדרגה עם מה שעושה אתכם שונים ולהתחיל בבניית מערכות היחסים משם.
כדי לעשות זאת ‐ ואני קולטת שאני משוחדת מקץ חיים שלמים כמטפלת ‐ אולי כדאי לכם לשקול טיפול מקצועי. בשעה שאני כותבת שורות אלה, אני אכן אוהבת את עצמי, אבל בצעירותי התקשיתי מאוד לקבל את עצמי. כשהיית בת 17, ב‐1945, התחלתי לכתוב את היומן שהזכרתי קודם לכן. הייתי בודדה באופן חריג באותה תקופה, במידת מה מפני שהרגשתי לחלוטין בלתי מושכת. אני כל כך נמוכה, טיפשה ומכוערת, חשבתי לעצמי. אילו הייתי גדלה לגודל נורמלי, הכול‐הכול היה הרבה יותר פשוט. גובהי, מטר ו‐40 סנטימטרים, הציב אותי רחוק כל כך מחוץ לטווח הנורמה, ששנים רבות לאחר מכן הייתי המומה לגלות שיכולתי להיכנס להיריון. חשבתי שלא תהיה לי יכולת ביולוגית לשאת עובר. (אחרי שילדתי שני ילדים, ועם ארבעה נכדים כיום, אני עדיין מאושרת עד הגג מכך שהפחד שחשתי היה כל כך לא במקומו!).
אם אתם מתמודדים עם מוגבלות, יהיה לכם קל יותר לאהוב את עצמכם אם תזהו את המכשולים שהחברה מציבה בפניכם בדרככם להעמיק חברויות ולקיים יחסי מין. אם את אישה צעירה והחברות שלך מתלבשות יחד לפני שהן יוצאות למסיבה, יש להניח שאינך יכולה להצטרף אליהן לנסיעה במונית או באּוּבר אם את רתוקה לכיסא גלגלים. (אולי אפילו לא תלכי למסיבה בגלל החשש שלא תצליחי לתמרן את עצמך בתוך ההמון). בדומה לכך, אם אתם גרים בבית דיור מוגן, ייתכן שלא יהיו מנעולים על הדלתות ולא תוכלו להשיג פרטיות מהסוג המוביל לאינטימיות.
עליכם להשלים עם המציאות שלכם. במקום זאת, התמקדו בדברים שעושים אתכם מיוחדים. הבדלים נפשיים וגופניים אינם מצמצמים את ערככם. רק אחרי שהתחלתי להעריך נכונה עד כמה אני חכמה ומתקדמת בלימודי הגעתי להכרה שבלי קשר לגובהי, אני ראויה לאהבה. אני רוצה בזאת גם עבורכם.
בחנו את שגרת יומכם
לבחינה עצמית יש חשיבות מכרעת. אם אינכם כנים עם עצמכם, כל כמה שתערגו לחברים רבים יותר או ליותר יחסי מין, לא סביר שתצליחו להכניס שינויים לשיפור החיים שאתם מעוניינים בהם. ככל שהאומללות שאתם חשים גדולה יותר, כך גדול יותר הצורך להכיר בכך שהבחירות שלכם כנראה תורמות לבדידותכם.
נניח שאתם עובדים בעבודה מלחיצה ולכן בכל ערב אתם מדליקים את הטלוויזיה ומוצאים איזו הרגעה מקהת חושים. בזמן שאתם צופים בה, אתם שוכחים עד כמה אתם בודדים וחשים מידה של הקלה. אבל לא רוכשים חברים בישיבה על הספה. בידור פסיבי הוא פלסטר. זה בסדר, אבל הוא לעולם לא יסלק את הבדידות.
אני יודעת כמה קל ליפול למלכודת הזאת, שאינה מועילה ואין בה אנשים. אחרי שבעלי, פרד וסטהיימר, נפטר אחרי 35 שנות נישואים, חשבתי לעבור מהדירה שגרנו בה יחד במשך עשורים רבים כל כך. חשבתי ששינוי הנוף יקטין את געגועי אליו. אבל אחרי שחיפשתי מקום חדש לגור בו, קלטתי שתחושות הבדידות שלי לא ייעלמו רק משום שאשב ואסתכל על קירות אחרים. אתגעגע לפרד כך או כך, רק בדירה אחרת. לאט לאט התחלתי להבין שכתובת חדשה תהיה רק סוג אחר של פלסטר. מה שהייתי צריכה באמת הוא להקדיש תשומת לב רבה יותר לאופן שבו אני מעבירה את זמני. במקום לחפש דירה, עלי לחפש אנשים. עלי להזמין אלי חברים או לצאת בערב. מה שישפר את הרגשתי ויעורר בי תחושה שאני פחות לבד הוא אנשים ‐ לא נדל"ן. וכך היה.
אז איך תשכנעו את עצמכם להשתתף ערב או שניים בשבוע בפעילות כלשהי שעשויה להוביל לרכישת חברים או להעמקת קשרים, במקום לצפות בנטפליקס? עליכם להשלים עם חומרת הבעיה ביחס לבדידותכם. עליכם להקדיש תשומת לב לפעמים שבהן אתם נוהגים לבחור להיות לבד ולהמיר אותן בניסיונות ליצור קשר חברתי. תהליך הבחינה הזה צריך לספק לכם את המוטיבציה לצאת מהבית.
נתחו את הופעתכם
בדפים הראשונים של פרק זה אמרתי לכם להסתכל על עצמכם היטב בראי. אמנם המטרה היתה שתבצעו הערכה פסיכולוגית של הצלחתכם ביצירת קשרים ובתחזוקת קשרים, אבל באותה ההזדמנות, סקרו את עצמכם היטב גם מבחינה גופנית. אם אתם נראים בודדים מאוד ‐ אם השיער שלכם נראה מוזנח, אם אתם מסתובבים בארשת זעף תמידית ‐ יהיה לכם קשה יותר לרכוש חברים חדשים. האם צריך לשפוט אתכם על בסיס הופעתכם החיצונית בלבד? מובן שלא, אבל זה חלק מהטבע האנושי, כך שהצעד הראשון שלכם לעבר רכישת חברים חדשים כולל אימוץ מראה נגיש יותר.
בהיותי אישה צעירה, לא היה לי כסף לקנות הרבה חולצות ומכנסיים חדשים. נוסף על כך, במשך שנתיים חייתי בשני קיבוצים בישראל, וחלק מהעניין בחיים המשותפים שם התמקד בדאגה לרווחת הקבוצה יותר מאשר לעצמך, בין היתר בכל מה שקשור בבגדים. אבל בשנות ה‐80 התחלתי למשוך עניין ציבורי, בדיוק כשתוכנית הרדיו שלי, "Speaking Sexually", פרצה, והתחלתי להופיע בטלוויזיה.
פייר לאו, אחד משותפי לכתיבת הספר ומנהל המֶדיה שלי במשך יותר מ‐40 שנה (אני קוראת לו שר התקשורת שלי!), חשב שהגיע הזמן שאקדיש תשומת לב רבה יותר לשאלה כיצד זרים רואים אותי. הייתי צריכה להיראות לבבית ונעימה ככל האפשר כדי שיהיה לאנשים קל יותר לשמוע את עצותי באשר לשימוש באמצעי מניעה. לפני כל הופעה, חיה או מוקלטת, פייר שאל אותי אם עשיתי תסרוקת ומה אני לובשת. פיתחתי מודעות רבה יותר לאופן שבו אני מציגה את עצמי. בכל פעם שהתלבשתי יפה, הייתי מכנה את הטרנספורמציה הזאת "המראה הּפיֵירי" שלי.
חשבו על האפשרות לקנות בגדים חדשים. זה לא חייב לעלות הרבה כסף ‐ חפשו בחנויות יד שנייה או בחנויות צדקה. בחרו חולצות וסוודרים שתואמים את איך שאתם רוצים להרגיש. דחפו את עצמכם לבחור בצבעים בהירים. אם מתנהגים בעליצות מכּוונת כשמרגישים מדוכדכים, יש סיכוי אמיתי להיעשות שמחים יותר. אותו הדבר אפשר לומר על ההשפעה שעשויה להיות לבגדים ולתכשיטים על מצב הרוח.
