מה אם הייתי אומר לך שאתה יכול "להפנט" בחורה, ככה שהיא תעשה כל מה שאתה תרצה... ושהיא תהיה בטוחה שזה מגיע מהרצון שלה!
זה אפשרי... יש רק בעיה אחת.
היפנוזה היא לא חוקית בארץ, לכן אסור לי ללמד אותך להפנט נשים ו"לחטט" בתת-מודע שלהן...
אבל יש משהו שנותן לך את אותו הכוח כמו של היפנוזה, אבל זה חוקי לחלוטין!
זו שיטה שפותחה על ידי גאון, והיום משתמשים בה בפוליטיקה, במכירות, בשכנוע, והכי חשוב... אנחנו משתמשים בה בשביל להצליח עם נשים. ולא, אין בזה שום דבר מלוכלך או מניפולטיבי. בעזרת זה אתה יכול לגרום לבחורה "להסכים" כמעט לכל דבר שתרצה!
בקיצור, זה עובד מדהים וזה נורא נורא פשוט. צפה בהרצאה עכשיו בווידאו במתנה.
ההצעה המפתה הזו הגיעה במייל בחודש שעבר. השולח: מאפ"י - המרכז הישראלי לאמנות הפיתוי. הנמענים: מאות גברים שאיכשהו עדיין מנויים לרשימת התפוצה של החברה הזו, שימי הזוהר שלה הגיעו לקיצם בעשור הקודם; וגם אישה אחת, שי לעדן, פעילה פמיניסטית.
"נרשמתי לפני שנים כי החלטתי שעדיף לדעת את האויב מאשר להתעלם ממנו. מאז אני עדיין מקבלת מיילים. בעבר הם שלחו גם תכנים מתוך הקורסים, וככה יצא לי לראות ממש מה קורה בפנים".
אז בעצם את אומרת שאמני פיתוי עדיין פועלים בישראל? קיוויתי שהם נעלמו.
"מאפ"י לא נעלמו, אבל אני מניחה שהם לא בגדולתם. מה שבטוח, קמו חברות נוספות מתחרות, ויש ערוצים שלמים של הדרכות, סרטונים ומידע ברשת".
"איזה נעלמו ואיזה נעליים?", אומרת גם פז הברמן מתל אביב. "בשנה האחרונה הם עצרו אותי חמש-שש פעמים כשאני על אופניים. הם צועקים 'סליחה, סליחה' ואני כולי חמודה, עוצרת מתוך מחשבה שהם צריכים עזרה, ובכל פעם מחדש מגלה שהם פשוט מנסים להתחיל איתי. לפעמים הם אומרים 'אני מכיר אותך מאיפשהו, לא?', לפעמים הם מבקשים הוראות הגעה ואחרי שאני מסבירה בחן, אני מגלה שהם לא צריכים להגיע לשומקום. אני אשכרה באמצע פעילות ספורטיבית, ולא בהכרח הכי קל לי לעצור. פעם שאלתי אחד מהם: 'תגיד, לא נראה לך הזוי לעצור אותי באמצע בשביל זה?', והיה נראה שאין לו מושג מה יכול להיות לא בסדר. מאז החלטתי - אני לא עוצרת יותר בחיים לגברים ברחוב, גם אם נדמה שהם הכי תמימים".
"אמנות הפיתוי" הוא השם שניתן לאוסף תיאוריות וטכניקות שמטרתן ללמד גברים כיצד להצליח עם נשים. תחילתה של אמנות הפיתוי המודרנית מיוחסת לשנת 1970, עם פרסומו של הספר "How to Pick Up Girls" של הסופר האמריקני אריק וובר. התחום המפוקפק תפס תאוצה בשנת 2005 בעקבות "המשחק", ספרו של העיתונאי ניל שטראוס. גברים בקבוצות פייסבוק, פורומים סגורים ובלוגים ייעודיים החליפו רשמים, ניתחו אינטראקציות בין המינים וחלקו עצות. פתאום מיליוני גברים ברחבי העולם עסקו באובססיביות בשאלה אחת: איך לגשת ולשוחח עם היצור המוזר ויוצא הדופן הזה שנקרא אישה ולגרום לו לרצות אותך?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
וכמו כל זבל שאמריקה הביאה והעולם אימץ בהתלהבות, גם אנחנו לא נשארנו מאחור - ואפילו הגדלנו בשקל תשעים. בשנת 2003 נוסד מאפ"י - המרכז לאמנות הפיתוי בישראל. שנתיים אחר כך הם התחילו להעביר לגברברי הלבנט קורסים שכללו מלבד הרצאות גם סדנאות שטח, שבמהלכן יצאו חניכי הקורס למרחב הציבורי כדי לנסות על נשים את טכניקות החיזור האגרסיבי שלמדו. הרעיון היה פשוט וקריפי: להסתובב ברחוב ראשי או בקניון, להביט ימינה ושמאלה, למצוא מישהי שאינה בגיל של אמא שלך ולפנות אליה עם אחד מתוך שורת המשפטים ששיננת מראש. למרבה הצער, הסדנאות האלה זכו לביקוש אדיר. לטענת מאפ"י, בשנים 2013-2005 עברו את קורס אמנות הפיתוי למעלה מעשרת אלפים איש. ב-2007 יצא לאור גם הספר שלהם שכלל תרגילים, דוגמאות והסברים. תוך כמה חודשים הוא הפך לרב מכר.
9 צפייה בגלריה
''אם היא מזיזה לכם את היד, אתם צריכים להחזיר אותה שוב לאותו המקום בדיוק''. אמנות הפיתוי
(צילום: Shutterstock)
דניאלה (שם בדוי) יצאה עם בוגר אחד הקורסים. "זה היה לפני למעלה מעשור. הכרנו דרך חברים משותפים ויצאנו כמה חודשים. במהלכם הוא סיפר לי שלפני שהכיר אותי הוא השתתף בקורס כזה. הוא היה בחור מאוד ביישן וחסר ביטחון ולא ידע איך לגשת לנשים, והוא עשה את הקורס מתוך תמימות כי חשב שיעזרו לו להבין איך לעשות את זה. שאלתי אותו מה בדיוק לימדו אותם. אני זוכרת פרט אחד שזעזע אותי במיוחד. הסבירו להם שאם הם בסיטואציה שבה הם יושבים עם בחורה, נניח בבר, הם צריכים בשלב כלשהו לשים לה יד על הירך, ואם היא מזיזה להם את היד הם צריכים להחזיר אותה שוב לאותו המקום בדיוק. הוא ראה את זה בתור 'וואו, איך אף אחד לא סיפר לי את זה עד היום?'. מבחינתו, הקורס הזה שינה לו את החיים לטובה כי אחריו התחיל ללכת לו עם נשים. הסברתי לו שהסיבה שלפחות חלק מהנשים לא הזיזו לו את היד בפעם השנייה זה כי לא נעים להן לעשות את זה שוב ושוב, ולא כי זה מה שהן רוצות. הוא הסתכל עליי כאילו גיליתי לו את אמריקה. הוא לא ידע שנשים פעמים רבות נכנעות למגע שהן לא באמת מעוניינות בו מכל הסיבות הלא נכונות".
באופן טבעי, ההצלחה של מאפ"י הולידה רשימה ארוכה של מתחרים שרצו נתח מהעוגה. גם הם הבטיחו תמורת כמה אלפי שקלים להפוך כל ילד כאפות שמגמגם מול נשים לזכר אלפא, שמצליח להכניס אותן למיטה בעזרת כמה משפטים ושפע כריזמה מזויפת. מהר מאוד תפחה התופעה לממדים מבהילים. יוטיוב התמלא בהרצאות של מנטורים מטעם עצמם, גורואים חדשים לאמנות הפיתוי צצו כחצ'קונים על פני מתבגר, נולדו פורומים, קהילות ועמודים בפייסבוק וההליכה באזורים מסוימים בעיר הגדולה הפכה לשדה מוקשים של ממש עבור נשים.
הבמאית ענת וונובוי עקבה אחרי תעשיית הפיתוי בישראל בשנים 2015-2011. את התוצאה אפשר לראות בסרט הדוקומנטרי "פיתוי בע"מ" שיצא ב-2016. ארבע דמויות מפתח מופיעות בסרט: שני חניכים ושני אמני פיתוי בולטים באותה תקופה: ניקולאס גרשקוביץ וסטס סגין. האחרון נרשם לקורס במרכז לאמנות הפיתוי ב-2005 ועוד באותה שנה הצטרף לצוות המייסדים, הפך למדריך ובהמשך לשגריר המפורסם ביותר של השיטה.
"הגעתי לסדנה של סטס שהייתה לגמרי מטורפת", מספרת וונובוי. "היא ארכה שלוש שעות, ובמהלכה הם דיברו על ארכיטיפים של גברים מפתים והתקשרו לנערות בטלפון וניסו לפתות אותן. באיזשהו שלב סטס החשיך את החדר וביקש מהגברים להסתובב בחלל כשאיבר המין מוביל אותם".
וזה עוד החלק הסביר בסדנה.
בקטע מסוים בסרט רואים את אחד המדריכים משדל חניך לחתור למגע בדייט. "מה הדבר הכי נורא שיקרה אם אתה תנסה לממש רצון שלך לנשיקה אחרי שבע או עשר דקות?" הוא שואל אותו. החניך מתלבט ולבסוף אומר: "אני לא יודע איך זה ייתפס בעיניי הבחורה... אולי כהטרדה מינית או משהו כזה?", והמדריך עונה לו: "היא גם יכולה לצעוק עליי שאני חוצפן שאני מחמיא לה, שאני גס רוח, שאני מטריד אותה. ייתכן? כן, ייתכן, אבל זה לא מה שימנע ממני לעשות את זה, נכון?"
לא ברור אם החניך השתכנע, אבל באיזשהו שלב הציבור השתכנע סופית שאמנות הפיתוי היא לא רק בדיחה גרועה - אלא גם מסוכנת.
כחלק בלתי נפרד מתרבות הפיתוי, חניכי השיטה נהגו להתרברב בפני חבריהם על הצלחותיהם בתחום. בדצמבר 2010 פרסם אחד מהם פוסט באחד הפורומים שבו הוא שיתף בגאווה כיצד כפה את עצמו על תיירת שרק הכיר: "ניסיתי להוריד לה את התחתונים והבחורה פשוט מסרבת בתוקף, הזזתי את התחתון ימינה ובום... הבחורה בהלם ות'אמת, גם אני".
חבריו לשיטה פרגנו לו עם שפע תגובות אוהדות ומעודדות, אבל הציבור הרחב פרגן לו קצת פחות. הפוסט יצר סערה ברשתות החברתיות, והוביל להפגנת מחאה שיצאה מגבולות המרחב הווירטואלי. כ-200 פעילות פמיניסטיות (וגם כמה פעילים) הגיעו בשעות הערב לסמינר הקיבוצים, שם שכר מאפ"י את אחד מחדרי הלימוד לטובת הקורס. הן כיתרו את הכיתה מכל הכיוונים, חמושות בשלטים ובמגאפונים, ועוררו מהומה.
מיכאל בארי, הבעלים של "תקשורת אמיתית": "אני לא אומר לאף אחד 'הנה, תקוף את זו'. הוא ניגש מיוזמתו למישהי שמוצאת חן בעיניו. בהתחלה אני נותן לו כלים איך לגשת, אבל ככל שהאימונים מתקדמים אני מצפה מהמתאמן לפתח את האופי האישי שלו וכבר לדעת איך ומה להגיד, באיזה מרחק לעמוד כדי לא לפלוש למרחב האישי שלה, לזהות אם מגע מתאים או לא"
"עמדנו בחוץ והתחלנו לצעוק", נזכרת לעדן שהשתתפה בהפגנה ההיא. "באיזשהו שלב מישהו התפרץ פנימה והקורס הופסק. הכיתה התפזרה וכל החניכים יצאו החוצה, ואז התחיל שיח. הם ניסו לשכנע אותנו שהם רק רוצים להכיר בחורות ומה שהם עושים הוא לגמרי סבבה, ואנחנו ניסינו לשכנע אותם שלא. רוב הגברים שהגיעו אליהם לא היו חלאות, אלא כאלה שאין להם כלים והם נפלו לבור הזה".
המחאה הייתה הסנונית הראשונה בדרך לשינוי. המודעות עלתה, נשים התחילו להכיר את המניפולציות ולהתרחק, מהפכת המי-טו דפקה על הדלת, המדריכים התבגרו וחברות לאמנות הפיתוי החלו לחשב מסלול מחדש. סטס סגין, הפנים הנלעגות של התחום, פרש ועזב את הארץ. בריאיון לקארין ארד ב-2013 הוא נשבע שהתפכח: "פעלתי מתוך בורות וחוסר הבנה. באמת ובתמים האמנתי ש'פיתוי' זאת הדרך לעזור לגברים - ולעצמי - למצוא קשר. היום אני מבין שטעיתי ובגדול. אני משלם מחיר יקר על התפיסות שלי, אבל אני מבין שזה לגמרי בצדק".
בישראל מספרם של אמני הפיתוי הלך ופחת בהתמדה, אבל לאחרונה הוא שב לפרוח. הם כאן, ממש כאן. באותם הרחובות, אבל הפעם, כך הם נשבעים, הם אחרים לגמרי. לא עוד מניפולציות זולות, הטרדות מיניות, פניות קריפיות וערימת מספרי טלפון בסוף הערב. קבלו את הכיוון החדש של חברות הפיתוי: התפתחות אישית, בניית ביטחון עצמי ומתן כלים לגשת לנשים. עכשיו רק נשאר להשתכנע.
"היום לא תמצאי חברה שמשווקת אך ורק אמנות הפיתוי כמו פעם. זה לא קיים יותר", אומר לי מיכאל בארי, הבעלים של "תקשורת אמיתית", חברת דייטינג. "התקשורת רמסה את העולם הזה, ובצדק. בעשור האחרון כל החברות בעולם שעסקו בתחום הזה הבינו שהן חייבות להשתדרג אם הן רוצות להמשיך להרוויח כסף, ועשו טרנספורמציה מחברות אמנות פיתוי לחברות שמלמדות גם התפתחות אישית, שכוללת את עולם הרוח, מדיטציה, מיינדפולנס ותכנים עמוקים יותר של פסיכולוגיה ושל מיניות. עברנו שינוי כי הקהל דרש שינוי. את החברה שלנו אומנם מוצאים בגוגל תחת המונח 'אמנות הפיתוי', אבל כשמישהו מגיע אלינו, אנחנו מסבירים לו שמה שאנחנו עושים זה לעזור לו לפתח כריזמה וביטחון כדי להצליח עם נשים".
הוא בן 29. את התחום הוא גילה כשהיה רק בן 16. "לא היו לי בעיות חברתיות. הייתי נער מקובל והחיים שלי היו אחלה, אבל בכל מה שנוגע לבנות ספציפית לא הלך לי בכלל. כנער זה מאוד מתסכל כשחברים שלך מספרים לך כמה שהולך להם ואתה לא חלק מזה, אז אתה מחפש פתרונות. מצאתי ספר של מאפ"י וקראתי. נכנסתי לעולם של אמנות הפיתוי מאוד חזק. לא היה אז הרבה תוכן ישראלי ברשת. הגעתי לפורומים אמריקניים ולפורומים רוסיים, תרגמתי אותם והתחלתי לתרגל. בגיל 21 נכנסתי לזוגיות ראשונה בזכות אמנות הפיתוי".
למה אתה זוקף את הזוגיות הזו לאמנות הפיתוי?
"כי סוף-סוף פיתחתי אומץ והתחלתי עם בחורות במציאות. את בת הזוג הכרתי בתחנת אוטובוס. בדרך הביתה מהצבא ניגשתי למישהי חמודה ופשוט התחלתי לדבר איתה".
הזוגיות הזו ארכה שנתיים, ובסופה גילה בארי שבת הזוג בגדה בו יותר מפעם אחת. האסימונים התחילו ליפול.
"זו הייתה כאפה מצלצלת, כי הרגשתי שמצאתי פתרון לבדידות וגיליתי שלא. בנקודה הזו הבנתי שהכוונות של התחום הזה אולי חיוביות אבל חסר שם משהו. ללמוד אמנות הפיתוי זה לא מספיק. צריך לפתח ביטחון עצמי אמיתי וכריזמה, צריך להיות גבר שאישה תשמח שיש לה בבית. בחברה שלנו לקחנו את התכנים של אמנות הפיתוי, הורדנו מהם את המניפולציות וכל השיט, השארנו את הדברים הטובים ושילבנו יחד עם התפתחות אישית, כשהמטרה היא להפוך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך.
"אפשר לקרוא לזה אמנות הפיתוי כי עדיין יש אימונים. אנחנו יוצאים החוצה עם אותם הבחורים ומתחילים עם בנות ביחד איתם. הבחור ניגש, המאמן עומד לידו כדי לוודא שהחניך עושה את הכול בסדר, בצורה שגורמת לבחורה להרגיש בנוח. אנחנו לא מלמדים אותם משפטי פתיחה אלא עובדים על אותנטיות".
איך זה יכול להיות אותנטי? הרי הם ניגשים לכל אחת עם תעודת זהות ודופק.
"אני נמצא בשטח, ואני יכול להגיד באמת מה קורה שם. אני לא אומר לאף אחד 'הנה, תקוף את זו', זה לא מביא תוצאות כי הרי לא מעניין אותו להצליח עם נשים שהוא לא נמשך אליהן. הוא ניגש מיוזמתו למישהי שמוצאת חן בעיניו. בהתחלה אני נותן לו כלים לגשת בצורה שהיא אולי לא הכי אותנטית בעולם. אני אומר לו 'תגיד לה כך וכך', אבל ככל שהאימונים מתקדמים, אני מצפה מהמתאמן לפתח את האופי האישי שלו וכבר לדעת איך ומה להגיד, באיזה מרחק לעמוד כדי לא לפלוש למרחב האישי שלה, לזהות אם מגע מתאים או לא ואם הבחורה מוחמאת מזה שהוא ניגש או שכרגע היא עסוקה.
נשים רבות רואות באימונים מטרד: "אפשר לזהות את המתאמנים של 'אמנות הפיתוי' לפי זה שהם עטים עלייך למרות שאת בהליכה מהירה, לפעמים עם אוזניות בכלל, ולא יצרת איתם קשר עין"
"המטרה היא לא להוציא כמה שיותר מספרי טלפון אלא לפתח מיומנות תקשורת עם נשים. טלפון הוא לא הישג מבחינתנו, ואימון טוב לא חייב להסתיים אפילו עם מספר טלפון אחד. אצל הרבה גברים ישנה ההישגיות הזו - להשיג מספר טלפון, להשיג בחורה. אצלנו זה לא ככה. אתה מחליף מספר טלפון ולא משיג. אתה מחליף כי שניכם מעוניינים בכך ושניכם מורווחים מכך. זה לא הישג".
אתם מלמדים גם להרפות כשצריך?
"בוודאי. אנחנו מקדישים שיעור שלם ללהבין מתי אישה מעוניינת בך ומתי לא. אנחנו ממש מסבירים - כשאישה אומרת לך בשניות הראשונות של האינטראקציה 'אני לא מעוניינת' או 'יש לי חבר' או שהיא לא עונה ומסמנת בשפת הגוף שלה שלא בא לה, אתה ישר משחרר. לפני זה באמנות הפיתוי נהגו אחרת. מבחינתי, אם היא אומרת לך בפנים 'יש לי חבר' אז לא משנה אם באמת יש לה חבר. תחתוך את השיחה ותמשיך הלאה לאישה הבאה. אנחנו דוגלים בשפע. יש כל כך הרבה נשים בחוץ".
מיהו קהל היעד שלכם?
"רוב הגברים הם בני 35-20, אבל יש גם לקוחות מתחת ל-20 ומעל ל-40. הלקוח הממוצע שלי אינטליגנט, עובד בעבודה מסודרת, יש לו חברים והוא אפילו נחשב למוצלח בהרבה תחומים בחיים שלו, אבל ליד נשים הוא מרגיש מבוכה, לחץ, פחד וחרדה, ולא מבין איך הן חושבות או איך לדבר איתן".
מיכאל ושותפו לחברה אופק (שאותו נפגוש בהמשך) לא מתביישים בעבודה שלהם. אחת המטרות שלהם היא להוציא את התחום מהמחתרת: "כשהתחלתי בגיל 16 כל הזמן הרגשתי שאני עושה משהו לא בסדר כי שיננתי דברים וכי עשיתי דברים לא אמיתיים. לא הרגשתי נוח לספר לחברים שלמדתי אמנות הפיתוי. אבל היום המתאמנים שלי לא מסתתרים. באתר שלי יש עדויות שלהם בפנים גלויות, והם מספרים בגאווה על התהליך שלהם".
לדבריו הקורונה עשתה טוב לתחום, ומ-2020 העסק שלו שילש את רווחיו. "דווקא בתקופה הזו, כשאנשים היו סגורים בבית, הם הבינו כמה שהאפליקציות וההיכרויות ברשת זה מאוס. לדעתי, אנשים התגעגעו לתקשורת אמיתית. זה לא כיף להכיר מאחורי מסך".
זה גם לא כיף לקחת חלק במסע לבניית ביטחון עצמי של מישהו ללא ידיעתך.
"אני בתחום הזה כבר חמש שנים. הייתי למעלה מעשרת אלפים שעות בשטח. יותר מ-80% מהתגובות שנשים נותנות למתאמנים שלנו במרחב הציבורי הן תגובות חיוביות, ברמה של 'וואי, עשית לי את היום עכשיו. אני ממש שמחה שאתה ניגש במציאות. גברים היום כבר לא עושים את זה'. נכון, יש קבוצה קטנה של נשים שפשוט לא במצב רוח לדבר עכשיו, וגם קורה לפעמים שהמתאמנים ניגשים בצורה לא טובה, אבל בסך הכול נשים ממש מחמיאות ונותנות פידבק חיובי למתאמנים. אין להן בעיה שיתחילו איתן ברחוב, הן רוצות שזה יקרה".
בארי הוא בחור אינטליגנטי ורהוט. הכוונות שלו טובות ונראה שהוא מאמין במה שהוא אומר, אבל עשרות הנשים ששוחחתי איתן בחודש האחרון רואות את הדברים אחרת.
"זה קורה בשנה האחרונה המון בתל אביב, באזור הסנטר, הבימה ורוטשילד", מספרת נועה. "לרוב מצטרפים להליכה שלי, לפעמים אפילו לכמה דקות טובות, ופשוט מדברים על הא ועל דא. אני מרגישה שחלקם רק מנסים לתרגל ולהשיג מספר. ואכן, היו כמה כאלה שנתתי להם את המספר שלי, אבל הם לא השתמשו בו מעולם".
"אפשר לזהות אותם לפי זה שהם עטים עלייך למרות שאת בהליכה מהירה, לפעמים עם אוזניות בכלל, ולא יצרת איתם קשר עין", מוסיפה לינור. "זה ממש מורגש שהם פשוט לוקחים על עצמם משימה לגשת לבנות, וזה לא שהם הספיקו להתרשם ממשהו מיוחד. הרי אין להם איזה חיבור עם הבחורה שהם ניגשו אליה".
ולפעמים יש גם מקרים מטרידים יותר: "ליד שרונה נתקלתי באחד", מספרת רותם. "הוא היה בהתחלה יחסית חביב מינוס, עד שהוא פשוט חיבק אותי באמצע החיים. זה היה מאוד לא נעים ומרתיע, בלשון המעטה. היה לי ברור שזו אמנות הפיתוי כי הוא כל הזמן הסתכל על מישהו שישב על ספסל, כנראה המאמן שלו. וזה גם מרגיש שהם אורבים לך כאילו את טרף. סירבתי לתת לו מספר טלפון והצעתי אינסטגרם בשביל שיעוף ממני, אבל הוא סירב נחרצות והלך".
"גם היום, כשהם נזהרים יותר ונמנעים ממגע או מהטרדה, זה עדיין לא בסדר", מוסיפה לעדן. "אני קוראת לזה "זיהום של המרחב הציבורי במטרדים". בעצם הם משתמשים בנשים כעזרי אימונים, וזו אובייקטיפיקציה לכל דבר. כשאת הולכת ברחוב את לא בן אדם, אין לך רצונות ולא משנה מי את ולאן את הולכת - עכשיו את קורבן האימונים של פלוני כדי להרים לו את הביטחון. זה גורם לנשים להיות אקסטרה-חשדניות לגבי כל גבר במרחב, וגם ככה יש להן מספיק סיבות. בסופו של דבר זה הורס גם לגברים ממש נחמדים, כי ישר חושדים שהם משתמשים בטקטיקות של אמנות הפיתוי".
נשים מספרות ש"האמנים" הפכו למטרד של ממש, עד כדי כך שמאבטחי דיזנגוף סנטר מודעים אליהם וטורחים לסלק אותם מהקניון. "לדיזנגוף סנטר יש מדיניות של אפס סובלנות כלפי כל מקרי ההטרדה, ואנו עושים הכול כדי להיות בית בטוח לכל איש ואישה", נמסר מהנהלת דיזנגוף סנטר. "הצלחנו למגר לפני שנים רבות את התופעה הפסולה של פעילי קורס אמנות הפיתוי. אנו קשובים למבקרינו, וברגע שמתקבלת פנייה בנושא היא מטופלת באופן מיידי, הן על ידי המאבטחים והן על ידי קב"טים סמויים. מי שמפריע להתנהלות התקינה מלווה החוצה לאלתר, ובמידת הצורך לבקשת המתלוננים מעורבת משטרה. כדי שהמקרים לא יישנו תמונותיהם של האנשים שהטרידו אחרים מופצות בקרב עובדינו, והם לא מורשים לחזור למבנה".
מיכאל, נשים מתלוננות.
"תראי, בסופו של דבר אמני פיתוי הם אנשים מאוד חכמים. אני לדוגמה, אם אני ניגש לבחורה, לא יהיה לה מושג שאני מאמנות הפיתוי כי זה ייראה כל כך טבעי ואותנטי. סביר להניח שמי שנשים מתלוננות עליו בדיזנגוף ובעזריאלי הוא מתחיל בתחום, ולמי שרק הרגע מתחיל זה קשה.
"גם חשוב לזכור שיש הרבה אנשים שקראו דברים באינטרנט ויצאו החוצה כדי להתאמן. כשאדם מתאמן לבד אחרי שהוא קרא איזה ספר או צפה במשהו ביוטיוב, הוא יכול לעשות טעויות מאוד קריטיות כמו לגעת בבחורה שנייה אחרי שהכרת אותה. מהניסיון שלי, גבר שעושה את זה לא לקח שום אימון או הדרכה בתחום. יש גם אנשים אהבלים בעולם. מה נעשה?
"מבחינתי, כשאני עוזר לגבר להיכנס למערכת יחסים ממקום שלם ועוצמתי עם בחורה שהוא בחר בה, אני עוזר גם לבחורה שנמצאת איתו וגם לילדים שיהיו להם בעתיד. אני ממש רואה את עצמי כאדם עם שליחות, ואני מרגיש סיפוק מטורף מהעבודה הזו. יש לי צוות של חמישה מאמנים, וכל יום יש לנו אימונים. אני מזמין אותך להצטרף לאימון שלנו, ולראות שאנחנו לא פוגעים באף אחד וכמה טוב אנחנו מביאים לעולם".
בסדר, אני אגיע.
שדרות רוטשילד, יום רביעי, תחילת חודש אוגוסט. השעה 18:00 בערב, אבל השמש עוד לא הלכה לישון ובחוץ סחוניה דל מות. עומר המתאמן, צעיר נאה בן 23 חמוש בחולצה לבנה ובמכנסיים קצרים, מוכן ודרוך למשימה: במהלך השעה וחצי הקרובות הוא אמור לגשת לנשים ולהתחיל איתן. לצידו אופק, המאמן שלו והשותף של מיכאל בחברה. אנחנו יוצאים למה שמכונה "אימון בהליכה". המשמעות: הולכים ברחובות תל אביב בחיפוש אחר נשים שמוצאות חן בעיני עומר. המשימה, כך יתברר לי בהמשך, לא מאוד מורכבת, כי הסטנדרטים לא מאוד גבוהים. עוד דבר שיתברר לי בהמשך הוא שתל אביב זו לא עיר ללכת בה שעה וחצי באוגוסט. תעיד על כך החולצה ספוגת הזיעה שלי.
לאורך כל האימון, אופק מלווה את עומר באוזנייה. הוא מקשיב לכל מה שהוא מוציא מהפה, ובתום כל אינטראקציה השניים מנתחים מה קרה ולמה. במהלך השעה הזו הם יחליפו תפקידים כמה פעמים - אופק המאמן יפנה לנשים רנדומליות במרחב וינסה להתחיל איתן, כשעומר המתאמן יאזין לו במטרה ללמוד ממנו.
והנה אנחנו מתחילים. הבחורה הראשונה שעומר ניגש אליה לובשת שמלה לבנה. הוא אומר לה "את לובשת לבן, אולי זו סיבה חגיגית להכיר". היא עונה שפחות בא לה, ועומר מאחל לה יום טוב. נקסט. אנחנו פונים לנחלת בנימין, ועומר עט על ההזדמנות השנייה. הבחורה שואלת אותו מיד אם הוא מאמנות הפיתוי, והאינטראקציה מסתיימת מהר. ממשיכים ללכת על נחלת בנימין. אנחנו רואים בחורה מאחורה, ממרחק של כמאה מטרים. מבנה גופה רזה והיא לובשת שמלה. וזהו, דוקטור, יותר מזה אני לא זוכר. היא יכולה להיות בת 20 או בת 50, נראית מיליון דולר או מיליון דרכמות. למי אכפת? לא לעומר, מתברר, והוא פותח בהליכה מהירה בניסיון להשיג אותה. אני שואלת את אופק מה הטעם בלגשת לבחורה שאין לך מושג קלוש איך היא נראית. הוא מסביר שלפעמים זה קורה. עומר ירוץ אחריה, ייתן מבט ויחליט אם כן או לא. בעודו מסביר לי אנחנו רואים את עומר מוותר על הפנייה. כנראה מיליון דרכמות.
עדיין על נחלת בנימין, חוזרים קצת אחורה כי עומר קולט שתי נשים צעירות הולכות ביחד ובוחר לגשת אליהן. השיחה, ככל הנראה, מתפתחת לא רע כי אופק, שעומד בצד עם האוזנייה, מחייך ומחליט להצטרף. עומר משוחח עם אחת, אופק משוחח עם השנייה. אני צופה בהם מהצד. האינטראקציה הזו מסתיימת כשהבחורה שואלת "נו, אז תיקח את מספר הטלפון שלי?". בטח לוקח. 0-1 לעומר. אני שואלת את אופק למה בעצם הוא הצטרף. הוא מסביר שרצה לייצר איזון מסוים בשיחה כדי לאפשר למתאמן לשוחח בנינוחות עם זו שבחר בה. כמובן, לאף אחת מהן אין מושג שעומר ואופק בכלל לא חברים, שהן חלק מאימון ושממש בעוד רגע עומר יפנה לבחורה הבאה.
הרגע עבר, ועומר ניגש לבחורה שעומדת ברמזור. היא אומרת לו שהיא אחרי טיפול ולא במצב רוח לשוחח. השיחה מסתיימת תוך שניות אחדות. ממשיכים ללכת על הנחלה. שוב רואים בחורה מאחורה. שוב עומר רץ כדי לתפוס אותה. גם השיחה הזו מסתיימת בלא כלום.
אנחנו מגיעים לאלנבי. עומר ניגש למספר 7, אומר מה שאומר ושב אלינו אחרי כמה שניות. "היה לה פרצוף כאילו היא רוצה להרוג מישהו", הוא אומר.
אלעד אשכנזי, מתאמן באמנות הפיתוי: "היה לי קאונטר בטלפון ובכל פעם שניגשתי לבחורה הוספתי אחת לקאונטר, אבל אז קרה משהו מעניין. ראיתי שבכל פעם שאני ניגש, האינטראקציה מחזיקה קצת יותר זמן כי אני באמת מביע את עצמי טוב יותר, ובמקביל התחלתי להרגיש שאני מתייחס לבחורות כמו כלי, כמו חפץ"
הולכים על רחוב קינג ג'ורג'. עכשיו תורו של אופק. הוא ניגש למישהי ומושיט את היד ללחיצה. היא לא מושיטה בחזרה. כשאני שואלת אותו מה קרה, הוא עונה "היא אמרה לי שהיא שומרת נגיעה". בתכלס, אם גבר זר היה ניגש אליי משום מקום באמצע הרחוב ומושיט לי את היד, גם אני הייתי שומרת נגיעה.
אנחנו עדיין על קינג ג'ורג'. חזרה לעומר. הוא ניגש למישהי והאינטראקציה מתארכת. הוא מתחיל ללוות אותה, אני ואופק משתרכים מאחור. אחרי כמה דקות הליכה, הבחורה אומרת לו שהיא יוצאת עם מישהו ומוסיפה "תמשיך לעשות את זה! כל הכבוד לך".
אופק שוב מנסה את מזלו ופונה לבחורה שלבושה בבגדי ספורט ובנעלי ריצה. באופן לא מפתיע, היא ממהרת לומר לו שהיא בזוגיות. אולי היא באמת בזוגיות ואולי גם היא באימון, כזה שיוצאים ממנו עם שרירים ברגליים ובלי מספרי טלפון של זרים.
בתחנת אוטובוס מול גן מאיר עומר ניגש לבחורה הבאה, מספר 11 ברשימה. האינטראקציה ביניהם נמשכת כמה דקות ואז עומר חוזר אלינו. מתברר שהיא גרה עם החבר שלה בארבע השנים האחרונות. רגע לפני דיזנגוף סנטר, אופק ניגש למישהי שעומדת ברמזור. הוא מלווה אותה כמה דקות עד הכניסה לקניון, והשיחה נגמרת בלחיצת יד.
בשלב הזה עומר מבקש הפסקת פיפי, ואני מנצלת את ההזדמנות ונפרדת מהשניים. אחרי 55 דקות הליכה ו-12 נשים, נראה לי שהבנתי את הקונספט. עומר לא הטריד אף אחת. בשום שלב הוא לא היה חצוף או גס, לא עמד קרוב מדי, לא גירד את הגבול האפור שאמני הפיתוי של פעם גירדו לעיתים תכופות, שלא לומר חצו. ועדיין, כאישה תל-אביבית, הלקח היחיד שלי מהמסע הזה הוא להגביר את קצב ההליכה בעיר.
המפגש עם עומר אומנם הראה מה בדיוק קורה באימון, אבל לא ענה על שאלה חשובה הרבה יותר - למה בכלל לצאת לאימון כזה, ועוד לשלם עליו כסף? בשביל להבין את נקודת המבט של המתאמנים אני משוחחת עם אלעד אשכנזי, בן 24, תושב תל אביב.
איך הגעת לזה?
"הייתי ילד ביישן ולא מקובל. לא הציקו לי ולא עשו עליי חרם, אבל הייתי קישוט, תמיד בצד, מעדיף להיות לבד. בואי נאמר שלא התבלטתי. בתיכון לא הייתה לי בכלל תקשורת עם בנות, אפילו לא ידידות. נתקלתי לראשונה במושג 'אמנות הפיתוי' לפני כחמש שנים ברשת. התחלתי לראות סרטונים ביוטיוב, בעיקר מחו"ל. בשלב הזה לא יישמתי כלום. חצי שנה אחר כך נכנסתי לזוגיות ראשונה וקצרה, לא משהו מאוד רציני. היא החזיקה כמה חודשים, ואחרי שהבחורה נפרדה ממני הרגשתי סוג של אבדון, כאילו היא הייתה היחידה שקיבלה אותי ושלעולם לא תגיע מישהי נוספת. מתישהו החלטתי ללכת לשיעור ניסיון של מיכאל ואופק, וזה היה וואו. עצם הרעיון של לראות מישהי ברחוב שהיא הטעם שלך ולהיות מסוגל לגשת ולהגיד לה את זה, היה נראה לי כמו טירוף. לא האמנתי שזה אפשרי בכלל. בהתחלה ניגשתי כולי מגמגם, לאט-לאט זה השתפר".
הוא נכנס ויצא ממערכות יחסים קצרות, ואז הגיעה זוגיות שארכה שנתיים וחצי ונגמרה לפני כמה חודשים. "אני חושב שנפרדנו כי מערכת היחסים הזו לא הייתה נכונה בשבילי. כדי להבטיח שזה לא יקרה שוב, אני צריך להכיר הרבה יותר בחורות ולבחור מישהי יותר מדויקת עבורי. פניתי למיכאל והתחלתי איתו תוכנית. בהתחלה היה שוב קשה, אבל לאחרונה אני מתחיל לראות תוצאות".
התוכנית של אלעד כוללת קורס תיאורטי של חמישה שיעורים בזום, וחמישה אימוני שטח בני שעה וחצי עם מאמן מטעם החברה. המחיר: 5,000 שקל.
מה בעצם אתה לומד?
"שיטה שנקראת חמשת השלבים: פתיח, פלירטוט, גבר לאישה, שתילה וסגירה.
"הפתיח מאוד חשוב. אחד הדברים שמסבירים שם הוא שאתה לעולם לא קורא לבחורה כשהיא מאחוריך. אתה תמיד חייב ללכת, לעקוף אותה, לעמוד לא קרוב מדי ולומר שלום. אין לי משפטי פתיחה מראש. אני אמור להסתכל על הבחורה ובאמת לשאול את עצמי - מה עניין אותך בה. בשלב הפלירטוט המטרה היא לייצר רגש. אפשר לעשות את זה דרך הומור ואולי טיפה פלירטוט מיני, תלוי באיזה שלב אתה בשיחה. השלב השלישי מסביר איך לא ליפול לפרנדזון, כי בסופו של דבר אם היא מושכת אותך ומעניינת אותך, אתה לא רוצה להיות הידיד. שני השלבים האחרונים מכוונים לסגירת האינטראקציה במשהו להמשך - דייט או טלפון".
אתה באמת חושב על השלבים האלה תוך כדי? זה לא מרגיש לך מאולץ?
"לא, אסור לחשוב על השלבים כשאתה ניגש. אתה חושב עליהם לפני ולא תוך כדי האינטראקציה. השלבים הם קו מנחה כללי. פשוט לזכור שיש כמה דברים שכדאי שתעשה כדי להגדיל לך את הסיכוי לסגור משהו".
לכמה בנות בהערכה גסה פנית עד היום?
"את באמת רוצה לדעת?"
מאוד.
"תראי, כרגע אני קצת חלוד בתחום, אז כדי לשבור את הפחד לגשת החלטתי שהחודש אני ניגש למאה בחורות שונות שהן בטעם שלי".
יש מאה בחורות שונות שהן הטעם שלך במרחב הציבורי?!
"האמת שכן. יש הרבה בנות שהן הטעם שלי. היה לי קאונטר בטלפון, ובכל פעם שניגשתי הוספתי אחת לקאונטר, אבל אז קרה משהו מעניין. ראיתי שבכל פעם שאני ניגש, האינטראקציה מחזיקה קצת יותר זמן כי אני באמת מביע את עצמי טוב יותר, ובמקביל התחלתי להרגיש שאני מתייחס לבחורות כמו כלי, כמו חפץ".
יו דונט סיי.
"כן, הרגשתי מאוד מוזר, שזו לא המטרה פה. אז כן המשכתי לספור, אבל כל שלוש פניות הזכרתי לעצמי: 'אלעד, אתה ניגש כדי בסופו של דבר להכיר את הבחורה ולא כדי לסמן עליה וי". כשראיתי שהאינטראקציות באמת מתארכות, נפל לי סופית האסימון שאני לא רוצה סימון וי. אני רוצה להכיר בחורה למשהו רציני יותר".
ניגשת לבחורה, הייתה שיחה טובה, קבעתם דייט. אתה עדיין פונה לבחורה הבאה?
"כן, אין שום סיבה שלא. יכול להיות שהיא תתחרט ותחליט שלא מתאים לה".
או.קיי, יצאתם והיה לכם כיף ממש. קבעתם כבר את הדייט הבא. אתה עדיין ממשיך לגשת לנשים ברחוב?
"אחרי דייט אחד? כן, בטח. אני לא מאמין שאחרי דייט אחד אפשר לדעת אם הבחורה התאימה עבורך".
לא נשמע שאתה נותן צ'אנס אמיתי.
"ברגע שאני אמצא בחורה שבאמת מוצאת חן בעיניי, עם תחומי עניין משותפים, כזו שאני יודע שאני יכול להרים אותה והיא אותי - אז אני אשאר".
9 צפייה בגלריה
''אני בטוח שכל בחורה שניגשתי אליה הרגישה קצת מיוחדת''. אלעד אשכנזי בפעולה
(צילום: מתוך אלבום פרטי)
אילו תגובות אתה מקבל?
"החל מ'לא, תודה' או 'לא מעוניינת' תקיף, דרך 'יש לי חבר' ועד מחמאות. רוב הבחורות שאני ניגש אליהן מחמיאות לי ואומרות, 'כל הכבוד לך שניגשת. איזה כיף לראות שעדיין יש גברים אמיצים', גם אם הן לא בעניין. הדחייה הכי כיפית שהייתה לי הגיעה מבחורה שאמרה לי 'יש לי חבר, אבל זה כל כך מקסים מה שאתה עושה פה. אפשר לחבק אותך?' התחבקנו והמשכתי לדרכי".
היו בנות שזיהו שאתה מאמנות הפיתוי?
"אני בטוח שהיו בנות שזה עבר להן בראש, אבל אף פעם לא השתמשתי באיזו מניפולציה. לא עשיתי משהו שמזוהה עם אמנות הפיתוי".
לפנות לנשים בזו אחר זו ברחוב מזוהה עם אמנות הפיתוי.
"אני מסכים. אני מניח שאם מישהי תשאל אותי, אני אגיד לה שלא. לא בגלל שאני מתבייש, אלא בגלל שאני לא מרגיש שזו אמנות הפיתוי. אני לא מנסה לפתות. אני מנסה להציג את עצמי".
אתה מתאמן על נשים במרחב הציבורי. בוא לא ניתמם.
"זה לא להתאמן. כל בחורה שאני ניגש אליה היא באמת בטעם שלי! אני לא ניגש לבחורות שלא מוצאות חן בעיניי, ויש גם המון כאלה. מאה בחורות בחודש זה בסך הכול שלוש-ארבע בחורות ביום. נגיד שאנחנו רואים בערך מאה אנשים כל יום במרחב הציבורי, אז אני ניגש בסך הכול ל-3% מהם. מאה בחודש זה לא מטורף. יש לי טעם די ספציפי, ביחס לחברים שלי וביחס לכל האוכלוסייה".
עם כל הכבוד לטעם הספציפי שלך, אני לא חושבת שיש מישהי שרוצה להיכנס לרשימה הזו.
"אני בטוח שכל בחורה שניגשתי אליה הרגישה קצת מיוחדת, כי אני באמת כן ומדבר מהלב. אני מבין את מה שאת אומרת, אבל רוב הבחורות שניגשתי אליהן ממש שמחו שניגשתי".
הן שמחו כי הן חשבו שהן מיוחדות. השאלה היא מה היה קורה לו הן היו יודעות שהן חלק מהמשימה היומית שלך.
"המשימה היא לפגוש מישהי שאני רוצה להכיר ולהיות איתה בקשר. אני פונה להרבה כי בינתיים לא מצאתי. אני יכול להבין מאיפה מגיע האנטי, אבל חשוב לזכור שגברים מאוד מתקשים. אנחנו מרגישים שיש לכן, הנשים, רף מאוד גבוה - אז כל גבר רוצה לשפר את עצמו באיזשהו אופן. יש פה בעיה. מה החלופה שלי בעצם?"
רוב הגברים בעולם לא יוצאים לאימונים באמנות הפיתוי.
"אני פחות מאמין בלשבת בחיבוק ידיים ולחכות שדברים יקרו. זו גישה טובה עבור בחורות אולי. הגבר צריך להיות בתפקיד המחזר. יש בחורות שמתחילות היום עם גברים וזה מבורך ומדהים, אבל רוב הבחורות שרואות בחור שמוצא חן בעיניהן לא יעשו עם זה משהו חוץ מלהסתכל עליו. פעם זה ביאס אותי, אבל אני מאמין בלקחת אחריות על המצב ובמקום להתמרמר לעשות משהו".
אילו תגובות אתה מקבל מאנשים כשהם שומעים שאתה עושה תוכנית אימונים באמנות הפיתוי?
"יש את התגובות האלה של 'למה אתה צריך את זה, רק תהיה עצמך והכול יהיה בסדר', אבל זה משפט בעייתי. אני בחור ביישן, איך אני יכול להיות עצמי ולהראות לבחורה מי אני אם אני לא אגש אליה? אני יכול להיות עצמי רק לבד".
