איך חגגת את יום ההולדת שלך?
"את החגיגות התחלנו ביום שישי. הזמנתי את האחיות שלי עם הילדים והבעלים ל'גמד ענק', וזו הייתה הצלחה מטורפת. כל אחד קנה מתנה למישהו מתוך המשפחה וכתב לו ברכה. המשפחה שלי מאוד מגובשת ומאוחדת. ביקשתי מהם את זה מראש, וכולם פשוט זרמו. כל אחד חשב על השני, והברכות היו מקסימות. בערב עשינו קידוש כולנו יחד.
"ביום ראשון, יום ההולדת עצמו, לקחתי חופש מהעבודה. במהלך היום קיבלתי זר פרחים מהעבודה, התקשרו אליי מיליון איש והפייסבוק והוואטסאפ הוצפו בברכות. הבוקר התחיל בשיחת וידאו עם הבן הבכור שהתגייס לפני חודשיים. זה היה הכי מרגש בעולם. דיברתי איתו בזמן שהאחים שלו בדיוק התעוררו ללימודים שלהם בזום.
"אחרי שניתקנו יצאתי החוצה לראות את השלט. במושב פורת יש זוג מקסים, דוד וסיגל חג'ג', שכל יום הולדת של תושב, ולא משנה מי – גבר, אישה, ילד קטן – הם מכינים עבורו שלט ברכה ותולים אותו במיקום מרכזי במושב: בשער הכניסה, על הגדר או על דלת הבית. הם עושים את זה כבר שנים. כשקמתי בבוקר ידעתי שהשלט הזה מחכה לי, ואיכשהו עדיין התרגשתי לצאת ולראות אותו. זו מחווה מהממת בעיניי.
"בצהריים הלכתי למסעדה עם האחיות שלי, האחיינים ושני הילדים שבבית, בן 17 ובת 13. בעלי לא הגיע כי הוא היה בעבודה. בערב הכנו ארוחה אני, בעלי והילדים, ואחותי והבנות שלה הפתיעו עם בלונים ועוגה לקינוח. היה יופי של יום".
ספרי על יום ההולדת הכי טוב שהיה לך בחיים.
"כשהייתי בת חמש חגגו לי בגן. אבא שלי היה שוטר, ומאוד רציתי שהוא יבוא לחגיגה. אמא שלי עד היום מספרת איך שיגעתי אותה - "אני רוצה שאבא יבוא, אני רוצה שאבא יבוא", ככה בלופ. היא הסבירה לי מלא פעמים שאבא לא יכול כי הוא עובד במשטרה, והיה לי קשה לקבל את זה. כשיום ההולדת התחיל, ישבתי בכיסא בגן עם זר על הראש ופנים מאוד עצובות. ואז פתאום הוא הגיע. אני זוכרת בבירור איך הוא נכנס לגן עם המדים, והעיניים שלי נפקחו. פשוט התפרקתי עליו. ברגע אחד כל העצב הפך לאושר גדול. זה אחד הזיכרונות הראשונים של חיי".
לימי הולדת קודמים במדור:
"יום הולדת נוסף שהיה מיוחד היה 27. בעלי הציע לי נישואין. יצאנו ובינתיים האחיות שלו סידרו את החדר עם בלונים ופרחים ומתנות, ואז חזרנו הביתה והוא שאל אותי בחדר אם אני רוצה להתחתן איתו. אמרתי כן, התחתנו חודשיים אחרי והנה, הוא תקוע איתי כבר 20 שנה".
ויום ההולדת הכי גרוע?
"בשנה שעברה. שלושת הילדים שלי חלו בקורונה בדיוק ביום ההולדת. אחד הדביק את השני, וכמעט ארבעה שבועות היינו בבידוד בבית. זו הייתה תקופה קשה. לא חגגתי יום הולדת בכלל. לא היה לי מצב רוח ולא רציתי לעשות כלום".
אילו דברים משמעותיים קרו לך בשנה האחרונה?
"הדבר הכי משמעותי הוא כמובן הגיוס של הבן הבכור לצה"ל. ליווינו אותו לתל השומר, אבל בגלל הקורונה לא נתנו לנו להיכנס ונאלצנו להיפרד ממנו ברכב. זה היה מאוד מתסכל. אחד המתגייסים האחרים צילם אותו עולה לאוטובוס, כך שיש לנו תמונה של הרגע, אבל זה לא אותו דבר. יש משהו בליווי הילד לאוטובוס שהוא כל כך ישראלי. זו תמצית ההורות הישראלית. זו חוויה שקשה לתאר אותה, עוצמתית, מרגשת, מפחידה. ולי לא היה אותה.
"חיבקתי אותו בחניה. אמרתי לו שאני גאה בו ושאני אוהבת אותו, ושרק יחזור הביתה בשלום. זה היה נורא קשוח. בכיתי המון, אבל לא לידו כי הוא הזהיר אותי מראש: "אמא, אל תעשי לי פדיחות, אל תבכי ליד כולם", אז בכיתי אחרי. לפני הגיוס שלו בכלל לא נפל לי האסימון. את אורזת, את רצה, את קונה לו דברים, את דואגת שלא יחסר לו כלום ואת לא עוצרת לחשוב או להרגיש - אבל כשראיתי אותו עובר במעבר החצייה לכיוון הכניסה, ילד כזה עם תיק גדול, נשברתי ממש".
מהי המתנה הכי שווה שקיבלת?
"יש לי אחיין שהוא קצין בנח"ל ונמצא כרגע בחברון. אני יודעת שהוא עסוק בטירוף עכשיו. אין לו זמן לנשום, ובכל זאת הוא מצא את הזמן לשלוח לי מגש פירות. בפתק שהוא צירף היה כתוב: 'תודה שאת כמו אמא בשבילי. אני אוהב אותך'. התמוטטתי. אני חולה על הילד הזה".
איזו מתנה היית רוצה לקבל?
"את המתנה שהכי רציתי כבר קיבלתי. אנחנו שני אחים וארבע אחיות, ואחת מתגוררת בלוס אנג'לס. בסוף יולי היא כתבה לנו בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית: "וואי, איך אני מתגעגעת לכולכם. בא לי שתבואו". שלושה ימים אחר כך כולנו ארזנו מזוודות ונסענו לשלושה שבועות לבקר אותה. בעלי מימן לי את הנסיעה הזו. הוא לא קרא לזה "מתנת יום הולדת" או משהו כזה, הוא פשוט הגשים לי את החלום הזה, והוויזה שלו עדיין מזכירה לו את זה".
10 צפייה בגלריה
הוויזה עדיין מזכירה. ארבע האחיות בחופשה משותפת בלוס אנג'לס
(צילום: מתוך האלבום הפרטי)
מהי הברכה הכי שווה שקיבלת?
"יש לי ערימת אחיינים - הפסקנו לספור כמה, ברוך השם - וכולם כתבו לי ברכות מהממות. אחת מהן, בת שש, הכינה לי סרטון ברכה מיוחד, אבל הברכה שהכי הפתיעה אותי הגיעה בסמס מהמפקדת של הבן שלי. הוא נמצא בבסיס הזה כולה שלושה שבועות, ולא ממש מכירים אותו, ופתאום המפקדת שלו שולחת לי הודעה מרגשת. היא קראה לי 'לימורי' כאילו אנחנו חברות, ואין בינינו קשר בכלל. הייתי בהלם מההודעה הזו. הבן שלי פשוט אמר לה שיש לי יום הולדת, והיא החליטה לברך. 'תמשיכי לגדל ילדים לתפארת', היא כתבה לי. זה כל כך מקסים".
מי שכח לברך?
"אבא שלי. אנחנו שישה אחים, וכולנו נולדנו מסוף דצמבר עד אמצע ינואר. הוא כל הזמן שוכח למי מאיתנו יש יום הולדת. הוא התקשר למחרת ואמר לי: "יואו, אני יודע ששכחתי ואני מצטער". ככה זה. אמא שלי התקשרה ואבא שלי שכח. זה לא מאוד נעים, אבל לא כעסתי עליו".
מי היית רוצה שיברך?
"סבא שלי, שנפטר כשהייתי בת שש. אני לא זוכרת ממנו כמעט כלום ואין לי אפילו תמונה שלו. אין לי שום דמות בראש, אבל אנחנו עולים לקבר שלו כל הזמן ואני משתפת אותו בכל מצוקה שלי. אני בעצם מחוברת לאדם שאני לא זוכרת איך הוא נראה, ובכל זאת הוא משמעותי בחיים שלי. אני כן יודעת שהוא מאוד אהב אותנו. כילדים, הוא הגיע לבית שלנו כל הזמן ונתן לנו המון תשומת לב. אמא שלי כל הזמן מזכירה את זה, ובמשפחה שלנו הוא מעין דמות מיתולוגית. בכל פעם שאני רוצה שמשהו יקרה אני אומרת: 'נו, בזכות סבא מאיר'".
מה את מאחלת לעצמך?
"כבר 18 שנה שהחיים שלי סביב הילדים שלי. כשטוב להם - טוב לי. כשהם מאושרים - אני מאושרת. קשה לי לחשוב על עצמי, ואני מאחלת לעצמי שבשנה הקרובה אצליח לעשות את זה. הילדים גדלו, ועכשיו כבר אפשר. אני רוצה להקדיש לעצמי, להגשים את עצמי. עכשיו תורי. מה שאני הכי רוצה זה לרזות, והיעד הוא מינוס 20 ק"ג. התחלתי תהליך, אבל אני מפקששת בו וזה לא מספיק טוב. אני מאוד רוצה להצליח בו, וזו השאיפה שלי לשנת 2022".
