אחת הסיבות לשעמום בנישואים היא שגברים, באופן סטריאוטיפי, אינם מצטיינים בלפלרטט. הרצון לכבוש, לחדור, השכנוע העצמי, הנחרצות והפסקנות, כולם עומדים בניגוד לפלירטוט. פלירטוט הוא עדין יותר, הוא מייצר מרחב, משהה תהליכים, הוא שם דגש על המיניות במקום על המין. באותה מידה הוא גם יכול להיות מהנה באופן סדיסטי, כוחני ומוליך שולל. אנשים ששונאים לפלרטט מעדיפים חד-משמעותיות וסיפוקים מהירים על פני האיטיות שבפלירטוט. פלירטוט הוא מרחב הביניים הדואלי שבין להסכים לדחות לבין להשיג ולהישאר בידיים ריקות, בין הגלוי לסמוי. הספק הוא חומר הבעירה של הפלירטוט, ואילו החלטיות מביאה אותו אל קיצו.
בואו ניקח סצנה שכיחה של "משא ומתן" מתוח סביב יחסי מין: צד אחד, הגבר באופן סטריאוטיפי, רוצה לקיים יחסי מין עם אשתו. המטרה שלו ברורה, רק הדרך לשם משתנה. לא חשוב מהי צורת החיזור הנבחרת, המטרה היא להגיע אל האורגזמה. מנגד, האישה - באופן סטריאוטיפי - היא בעלת הכוח להיענות, לסרב או אולי לשתף פעולה מתוך תערובת של רחמים ואשמה.
מהותה של הסצנה מכמירת הלב הזאת היא שבני הזוג "הולכים עם" אך למעשה "מרגישים בלי". הציפייה היחידה היא להנאה פיזיולוגית במקרה הטוב, וויתור על הצורך להיות נחשק או אהוב במקרה הרע. סצנת הפלירטוט, לעומת זאת, היא ההפך הגמור. כשאנחנו מפלרטטים אנחנו "הולכים בלי", אך למעשה "מרגישים עם". ישנה תחושה חמקמקה של כיבוש עוד בטרם האחר הפך להיות שלך, והנאה עוד בטרם הגעת אל האושר הסופי שבהשגתו. במובן מסוים, האמצעי והמטרה מתחלפים. ההנאה הפיזיולוגית המיוחלת מפנה את מקומה להנאה פסיכולוגית שנובעת מתוך תחושת משחקיות ארוטית. השגתו של האחר נדחקת לשוליים, וההנאה שבעצם המשחק תופסת את קדמת הבמה.
תודעת הפלירטוט
במצב תודעה של פלירטוט התהליך אינו מבטיח דבר למפלרטט לגבי הסוף. התועלת הגדולה שלו טמונה בעצם קיומו. כל מי שצפה במופע חשפנות יודע כי בניגוד למה שמקובל לחשוב, הרגעים הכי מעוררים במופע אלו הם הרגעים שבהם החשפנית עדיין לבושה והדמיון הוא זה שמפשיט אותה. מבחינת התשוקה היה אפשר לוותר על הרגע שבו היא נשארת בלי בגדים.
"במצב תודעה של פלירטוט התהליך אינו מבטיח דבר למפלרטט לגבי הסוף. התועלת הגדולה שלו טמונה בעצם קיומו"
יכול להיות שפלירטוט נתפס כעסק לא רציני, בטח כדרך חיים, אולם למעשה אין דבר הפוך מכך. אפילו הבנתו של המושג היא סוג של פלירטוט, כיוון שהוא פרדוקסלי. הוא מצריך תחושת זכאות בריאה אך לא מוגזמת, אמונה עצמית בכך שאני ראוי לאחר, כוח אך לא כוחניות, חופש ממה שהאחר חושב עליי, והיאחזות בעצמי. איכויות אלו הן שמאפשרות למפלרטט לא לרצות דבר מעבר למשחק עצמו. כשהוא לא משתוקק להסכמת האחר ובאותה נשימה לא מפחד מסירובו, מתגלה אצלו חופש פנימי שמאפשר לו להתמסר לחיים כמשחק, יותר מאשר להסתכל על הרגע הנוכחי כעל תחנה בדרך ליעד הסופי שאותו הוא מייחל להשיג, או חושש מאוד שאולי לא יגיע אליו לעולם.
אין עוד הרבה מצבים כמו בפלירטוט שבהם אנו צריכים להשתחרר ממה שהאחר חושב עלינו. ברגע שהאחר הופך לחשוב מדי, כפי שקורה בנישואים ארוכי טווח, מרחב התמרון שלנו מצטמצם, ונוצר קושי להשתחרר בנוכחותו. כאשר אנו מפחדים ממה שהצד השני יגיד או יחשוב עלינו, אנו זורעים את זרעי השעמום של הקשר, ובמו ידינו מצמצמים את המשא ומתן המיני לכדי הסצנה העצובה שתוארה כאן.
זאת גם הסיבה שאנשים שאינם נמצאים במגע רגשי עם עצמם, כדוגמת אנשים מֵרַצים, מתקשים מאוד במלאכת הפלירטוט. כאשר "אני עושה את עצמי" והופך את עצמי לאדם נחמד, לבבי ועדין, שאינו מרבה לכעוס, אני בעצם מבצע תעלול נפשי שבו אני מופיע קודם כל כאדם שיכול להתקבל על ידי האחרים, ומשום כך אני מתקבל בעיני עצמי. היפוך זה לא מאפשר לי הרבה מרחב תמרון לפלרטט, כי הוא אינו מותיר לי די חופש ליצור לעצמי את המרחב הדרוש לקחת סיכון ולחיות עם האפשרות המרחפת דרך קבע לדחייתי על ידי האחר, שעלולה להוביל לדחיית עצמי בעיניי.
פלירטוט הוא גם עסק קשה עד בלתי אפשרי לאנשים רציניים מידי. בסרטו המפורסם של וודי אלן, "הרומן שלי עם אנני", יש סצנה נפלאה שבה המצלמה עוברת לסירוגין מוודי אלן, שיושב בקליניקה של הפסיכיאטר שלו, לאהובתו (דיאן קיטון) שיושבת אצל המטפלת שלה. כל אחד מהם נשאל באיזו דחיפות הוא או היא מקיימים יחסי מין. "כמעט אף פעם", אומר אלן בעצב. "אולי שלוש פעמים בשבוע". "כל הזמן", רוטנת קיטון. "משהו כמו שלוש פעמים בשבוע".
הרצינות שבה לוקח אלן את עצמו ואת הפרשנות שהוא כנראה מעניק לסירובה של קיטון, כאילו הדבר מכוון אישית נגדו, הופכים אותו לפגיע לתנודות בערכו העצמי, ומצמצמת לחלוטין את יכולתו לפלרטט עימה. כאשר אתה לא מקבל את מה שאתה רוצה, אתה נהיה החלטי ונחרץ לגבי איך שאתה מרגיש לגבי זה, וכפי שאמרנו, ברגע שזה קורה הפלירטוט מגיע אל קיצו.
אפשרויות רבות היו נפתחות בפני אלן לו היה מוכן לפלרטט עם הרעיון שהליבידו של אשתו נמוך משלו. במקרה כזה הוא יכול היה להתייחס לכך בהומור במקום ברצינות תהומית, ולהשתמש בכל אותם רגעים שבהם היא דוחה אותו בתור הזדמנות לאושש את משיכתו אליה, ולומר לה משהו כמו, "את יודעת דיאן, גם כשאת מסרבת לי, אני מוצא אותך מאוד סקסית, ומה שהופך אותך לכזאת בעיניי הן בין היתר השיחות שיש לנו כאשר אנחנו לא מקיימים יחסי מין. אולי אנחנו לא צריכים לשכב בכלל?".
"פלירטוט הוא עסק לא רציני לאנשים רציניים. חיים של פלירטוט הם חיים שיש בהם התייחסות למין בקלילות, בהומור, בביטחון ובמשחקיות. זאת הסכמה לקחת סיכון לדחות סיפוקים לטובת סקרנות והתנסות"
פלירטוט הוא עסק לא רציני לאנשים רציניים. חיים של פלירטוט הם חיים שיש בהם התייחסות למין בקלילות, בהומור, בביטחון ובמשחקיות. זאת הסכמה לקחת סיכון, לדחות סיפוקים לטובת סקרנות והתנסות, לחיות עם אי-ודאות ופגיעוּת. זאת היכולת להפוך את הספק לחבר, את הציפייה לריגוש, ולהסכים להחליף לרגע בין המטרה לבין הדרך. ישנם מקרים רבים שאפשר להסתכל עליהם מנקודת מבט כזאת. כאשר לגבר יש שפיכה מוקדמת למשל, אולי קשה לו בעצם לפלרטט מרוב חרדה? כפי שאישה המתחמקת מגבר שהיא חושקת בו מתקשה לפלרטט? פלירטוט היה יכול לעזור לשניהם לווסת את עצמם בצורה טובה יותר, בכך שהיה מאפשר להם להחזיק בתשוקה שלהם, ובו בעת לדחות אותה כדי לפנות לעצמם מקום.
המשורר ג'ון אשברי אמר משהו יפה בהקשר הזה: "כשאתה מדבר אל אנשים אחרים, הם בסופו של דבר מאבדים עניין. אולם כאשר אתה מדבר אל עצמך, הם מעוניינים להאזין". כשאתם מפלרטטים עם החיים, אתם מכוונים פנימה ולא החוצה, אתם מדברים אל עצמכם ולא לאחרים.
בהצלחה!
רועי צור הוא מייסד "דרך הקשר – הבית לטיפול במערכות יחסים" העוסק בטיפול פרטני, טיפול זוגי וטיפול אונליין.
