האופן שבו בני זוג מחלקים ביניהם את מטלות הבית, וכפועל יוצא, התחושה שלהם לגבי החלוקה הזו, משפיעים על הזוגיות יותר משנדמה לנו. להתמרמר על מי בדיוק עושה כמה, או להתאכזב מזה ששוב הרוב נופל עלינו, זו לא עוד התקטננות או התחשבנות, אלא היבט שנוגע ברבדים עמוקים יותר. כשאנחנו כועסים על זה שבן/ת הזוג שלנו שוב השאירו את הלכלוך אחריהם, או היו שקועים בטלפון במקום לעזור עם הילדים, אנחנו מתכוונים לכך שחסר לנו יחס, הערכה או השתתפות בקושי, ואנחנו נפגעים כי משהו עמוק מהציפייה העצמית ומהזוגיות שלנו לא מתממש בפועל.
עבור רובנו, מטלות הבית הן דבר אפור ומשמים. הן גוזלות יותר מדי מהיום שלנו, וחוץ מלדאוג שהכל יתפקד כמו שצריך, הן לא מקדמות אותנו ברמה האישית לשום מקום. במציאות שבה אנחנו חיים הזמן הוא המטבע היקר ביותר, בזמן שכביסה, כלים, חשבונות והסעות הן לא הפעולות הכי זוהרות ומשמחות שאנחנו יכולים ורוצים לעשות. במובן הזה, משימות הבית הן מעמסה משמעותית על הלו"ז המשפחתי, והאופן שבו אנחנו בוחרים לחלק בינינו את העומס הזה הוא מרכיב מרכזי בשביעות הרצון שלנו מהחיים ומהזוגיות בפרט.
דברו על הרגש, לא על מי יוריד מחר את הזבל
מחקרים מראים בצורה מאוד ברורה שחלוקה לא שוויונית של מטלות הבית מעלה את המתח האישי של כל אחד מבני הזוג, את מידת הקונפליקטים ואת הסיכוי לפרידה. העניין הוא שלנהל שיח רציונלי שמונה ומחלק כמותית מה בדיוק כל אחד מאיתנו עושה או יעשה בבית, לא יוביל אותנו לשום מקום. דווקא בגלל שחלוקת המטלות משקפת עבורנו דברים נוספים על עצמנו, על בני/ות הזוג ועל הזוגיות שלנו, השיח שדרכו צריך להתייחס לנושא הזה הוא רגשי. כוונתי היא שאם אנחנו רוצים להתקדם לאנשהו, אנחנו חייבים לדבר על איך משפיע עלינו המצב שמנוהל כרגע וממה באמת נפגענו, ולא על מי יוריד את הזבל היום ומי יעשה זאת מחר.
רובנו רוצים לחשוב שאנחנו חולקים את המטלות עם בן/ת הזוג במידה שווה, מתוך הבנה שהחלוקה ההוגנת והנכונה היא החלוקה השוויונית. יחד עם זאת, זה לא בהכרח מה שקורה בפועל, ודברים שהתקבעו בעבר אולי התאימו כשהיינו רווקים, אך הם פחות מתאימים כשיש לנו שלושה ילדים או לדרישות הקריירה הנוכחיות שלנו. חשוב להדגיש שגם זוגיות שבה קיימת הסכמה בגלוי או מכורח ההתנהלות שאחד מבני הזוג ייקח על עצמו חלק גדול יותר מהמטלות, יכולה להיפגע מכך שהחלוקה אינה שוויונית. אז מה בעצם הופך את הנושא הזה לכל כך מרכזי בזוגיות? למה מי עושה מה וכמה בבית, קשור למה שאנחנו מרגישים כלפי בן/ת הזוג שלנו? הנה כמה הסברים:
כביש חד-סטרי
מחקר שנערך בשיתוף של אוניברסיטאות משבדיה ובמאוסטרליה ופורסם בשנת 2018, מגלה שהמצב הקשה ביותר לזוגיות הוא המצב שבו אחד מבני הזוג חושב שהחלוקה שוויונית, בעוד שבן/ת הזוג שלו/ה חשים שהם נושאים במרבית הנטל. הסיבה לכך מיוחסת לחוסר הערכה, לתחושה שלא רואים את המאמצים שלי ובטח שלא מעריכים אותם. במקרה כזה, מילה אחת מפרגנת כמו "תודה" תעשה פלאים לשיפור המצב.
שותפות ללא שותף
מטלות הבית הן רבות ומעמיסות, ובעיקר ניהוליות ותפעוליות. במובן הזה, כשבנאדם מרגיש שהוא ממלא את רוב המשימות בבית ומנצח על כל הסיפור הזה בעצמו, הוא גם מרגיש שהוא מנהל ולא שותף ומתנהג בהתאם להיררכיה הזו. במובנים מסוימים, הוא עלול להרגיש מופקר במערכה ושאין לו שותף שהולך איתו ביחד את הדרך.
אפקט "סינדרלה"
בגלל היעדר הקסם שבמטלות, ובהתחשב בכמות הזמן הרבה שהן שואבות, הן מעלות גם מחשבות שקשורות למימוש עצמי: איך בדיוק ניקיון האסלה יתרום להתפתחותי האישית? האם כשהיינו ילדים דמיינו שכך יתנהלו חיינו? האם אנחנו מרגישים שאנחנו מממשים את עצמנו ועוד. מכאן הדרך לכעסים והתמרמרויות שמושלכים על בן/ת הזוג שלנו קצרה מאוד.
מחדשים חוזה
זוגות רבים לא מדברים על הנושא ברצינות שבה חשוב להתייחס אליו כי הם רואים בזה התחשבנות; כי לאחד מהם נוח כפי שהדברים התקבעו; כי הם חלוקים לגבי מה ואיך צריך לעשות; וכן, גם כי למי יש כוח להתווכח? אבל זו טעות כי חשוב להחליט לדבר ולטפל, לצאת מעצמנו ולהתאמץ.
בשיחה כזאת נשאל את בן/ת הזוג אם הם מרגישים בנוח עם המצב כמו שהוא, או חושבים שצריך לשנות משהו, ואם הם מרגישים שהמאמץ שלהם מוערך. מטרת השיחה היא להעלות קשיים וצרכים, לשתף בתחושות ובציפיות ולחפש יחד פתרונות. הכוונה היא לא בהכרח לשנות סדרי עולם, אלא שהתחושות של כל אחד מבני הזוג יזכו להתייחסות. ושיהיה ברור: זו לא שיחה פשוטה. היא מצריכה יכולת הקשבה, גמישות, פשרה ויצירתיות, וכן רצון לנהל משא ומתן עדין ורגיש. זה לא הולך להיות קל בהכרח, אבל זה בטוח יהיה שווה את זה.
