אנשים רבים מתלבטים אם להישאר או לעזוב בן זוג מסוים, תוהים האם הזוגיות בכלל מתאימה להם ומה הם באמת מרגישים כלפי האדם שאיתם. אין ספק שהתלבטות היא דבר בריא, אולם רבים נתקעים בהתלבטויות אינסופיות, לעיתים במשך שנים.
רבות נכתב, גם במדור זה, על העיסוק האובססיבי בהקשר הזוגי, כדוגמת "הפרעה טורדנית כפייתית של יחסים" (ROCD), אולם טרם נכתב על התהליכים הרגשיים הכרוכים בלבטים הללו: מדוע לאנשים מסוימים קשה לסמוך על מה שהם מרגישים, וכיצד אנשים שנחשבים להחלטיים בשאר תחומי חייהם, הופכים למשותקים כשזה מגיע לעולם האהבה? מה מאפיין אותם ומה ניתן לעשות בנידון?
כשתוקפים את החוויה במקום לתת לה מקום
בשביל לפרש את הרגשות שלנו אנו צריכים לסמוך על השיפוט שלנו, ועל כך שמה שאנו מרגישים הוא נכון. כלומר, צריכה להיות לנו פונקציה נפשית שתעניק תוקף לרגשות האלה ותאשר אותם. פה טמונה הבעיה: רבים מאותם מתלבטים לוקים ביכולת שלהם לסמוך על הרגשות שלהם, ולתת להם להוביל אותם.
אם אתם נוהגים לקרוא את הטורים שלי, אתם יודעים שזה הזמן לחזור לילדות: אחד הדברים החשובים שהורה יכול לעשות עבור ילדו, הוא לתת לו מקום ולתקף את החוויה שלו, ואני אסביר. נניח שאני משוחח עם הבת שלי והיא אומרת לי לגבי נושא מסוים, "אבא, אני לחוצה". לתקף את החוויה שלה זה לומר לה: "את מרגישה לחוצה וזה טבעי להרגיש כך בסיטואציה הזאת. גם אני הייתי מרגיש קצת לחוץ אילו הייתי במקומך".
לעומת זאת, אני יכול להתעלם מההרגשה שלה או לסתור אותה, ובכך לגרום לה להרגיש שמה שהיא מרגישה הוא לא מותאם, לא מקובל או לא נכון לסיטואציה שהיא חווה. תהליך זה נקרא "לתקוף את החוויה", והוא בעצם התהליך ההפוך שבו ההורה מתעלם או מבטל את החוויה של ילדו.
תחשבו על אמא שרואה את בנה בוכה, מאבדת את יכולת ההכלה שלה וצועקת עליו: "תפסיק מיד לבכות! מה, אתה ילד קטן?". אני מניח שאף נתקלתם בתגובות גרועות מאלה. באופן הזה, האם הורסת את תהליך בניית הסובייקטיביות הנפרדת של בנה. כלומר, את היכולת המתפתחת שלו להקשיב ולחשוב את רגשותיו, מכיוון שהיא משדרת לו שמה שהיא מרגישה ביחס למה שעובר עליו, הוא הרבה יותר נכון ומותאם ממה שהוא מרגיש ביחס למה שעובר עליו.
מאחר שהילד אינו בוגר ומגובש דיו כדי להתנגד לאימו או לסתור אותה, הוא מניח שמה שאימו אומרת כנראה נכון. אך כאשר התהליך הזה קורה שוב ושוב, הילד מחליף את הסובייקטיביות המתפתחת שלו בחלקים מתוך אישיותה של אימו, וכתוצאה מכך, הביטחון שלו במה שהוא מרגיש לא מתפתח דיו.
"אני יכול להתעלם מההרגשה שלה ובכך לגרום לה להרגיש שמה שהיא מרגישה הוא לא מותאם, לא מקובל או לא נכון לסיטואציה שהיא חווה. תהליך זה נקרא 'לתקוף את החוויה', והוא התהליך ההפוך שבו ההורה מתעלם או מבטל את החוויה של ילדו"
עכשיו בואו נעשה פאסט-פורוורד ל-20 שנה קדימה: אותו בחור או בחורה נכנסים לחנות לקנות משהו, והמוכר או המוכרת מגיבים אליו או אליה באופן תוקפני או אולי פתייני ומטריד. אם אני אדם שיודע לסמוך על הרגשות ועל האינטואיציה שלי כמצפן, אני ארגיש שמשהו לא בסדר, גם אם זה לא לגמרי מובן לי באותו הרגע, ואני אצא מהחנות ולא אחזור לשם יותר לעולם. מנגד, אם אותו בחור או בחורה לא למדו לסמוך ולהאמין לרגשותיהם, הם עלולים לתקוף את החוויה של עצמם ולמסגר אותה תחת, "זה סתם במחשבות שלך, אתה תמיד מגזים", ואז להישאר בחנות ובסיטואציה הלא נעימה.
להפנים את התוקפנות
כאשר אנו נתונים למתקפות חוזרות ונשנות על החוויה הסובייקטיבית שלנו על ידי הורה שמתנהג באופן פולשני או חודרני, קורבני או דיכאוני, אנו מפנימים את החלק התוקפני של ההורה, ולתוך עולמנו הפנימי נכנס חלק שתוקף את החלק המייצג את הקול הפרטי שלנו. במקרה זה נוצרת מערכת יחסים פנימית הרסנית, שכוללת הטלת ספק, ביקורת עצמית, אשמה ובושה, כאשר קולנו האותנטי והפריך עומד אל מול מתקפה קבועה ושקטה.
ההתקפה על עצמנו יכולה לקבל נופך קשה כמו הרס עצמי או דיכאון, אבל לרוב היא תקבל נופך של "התקפה על החוויה", שבה נתקשה לסמוך על מה שאנו מרגישים, בו בזמן שהקול הסובייקטיבי שלנו יושתק בדרכים שונות. התוצאה היא שהיכולת להקשיב לעצמנו תיפגע, ואיתה היכולת ללכת אחרי האינטואיציה הטבעית. במקומה ייכנסו מחשבות כפייתיות של "מה נכון או לא נכון לעשות", וחיפוש אחר תשובה חותכת בעולם החיצוני.
4 צפייה בגלריה
"במקומה ייכנסו מחשבות כפייתיות וחיפוש אחר תשובה חותכת בעולם החיצוני"
(צילום: shutterstock)
אולם יחסים הם לא מדע מדויק והם אינם מובנים עד סופם, גם לא לאלה העוסקים בטיפול פסיכולוגי, ועל כן התשובה הטובה ביותר לשאלה "מה נכון לי לעשות?" היא שאין תשובה חד-משמעית ומדויקת, שאף אחד לא יכול לדעת טוב מאיתנו מה נכון לנו, ושחוויה סובייקטיבית יכולה לקבל רק תשובה סובייקטיבית.
אז איך אפשר להפסיק לתקוף את החוויה של עצמנו?
אנשים תוקפים את החוויה שלהם מבפנים, אך גם מבחוץ. עישון יומיומי של ג'וינטים, צפייה בפורנו וכל עיסוק אובססיבי הנועד לאלחש את רגשותינו, כולל הסתכלות בנייד כל שתי שניות, הן דרכים חיצוניות לתקוף את החוויה של עצמנו. לעומת זאת, כל רגש שעולה בתוכנו, כולל דיכאון או חרדה, נועד לאותת לנו מה עובר עלינו ומה אנו צריכים. לכן, כדי שנוכל להתייחס ולטפל בו כראוי, עלינו קודם כול לפנות לו מקום.
"עישון יומיומי של ג'וינטים, צפייה בפורנו וכל עיסוק אובססיבי הנועד לאלחש את רגשותינו, כולל הסתכלות בנייד כל שתי שניות, הן דרכים חיצוניות לתקוף את החוויה של עצמנו"
ולגבי ההתקפה הבאה מבפנים - רוב האנשים מדווחים שהם לא יודעים מה הם מרגישים או רוצים, אבל האמת היא שזה לא מדויק. לכולנו יש תחושה פנימית המשולבת בתחושה גופנית, שהיא בדרך כלל שקטה ורפה יותר מהקולות התוקפניים הגסים. אם עוצרים לרגע את ההמולה שמסביב, בקלות אפשר ללמוד להקשיב לה.
הבעיה היא שגם כשנזהה אותה, נתקשה לפגוש אותה מאחר שההשלכות שלה יפחידו אותנו. אבל להסכים לפגוש את הרגשות שלנו - לא אומר בהכרח שאנו חייבים לפעול על פיהם, אלא רק שאנו מוכנים ללמוד לקבל את מה שאנו מרגישים.
ולסיום, ברוח תקופת הקורונה, כולי תקווה שאנשים שתוקפים את החוויה שלהם בדרך קבע יתחילו לפתח נוגדנים כנגד אותו חלק תוקפני, ולא יירתעו מלהתמודד איתו. כמובן שלצד עבודתה של מערכת החיסון הנפשית, יהיה עליהם לפתח בהדרגה פונקציה פנימית שתתקף את מה שהם מרגישים, ותסייע להם לסמוך סוף-סוף על רגשותיהם.
רועי צור הוא עו"ס קליני, פסיכותרפיסט עוסק בטיפול פסיכולוגי, טיפול זוגי, וטיפול פסיכולוגי אונליין. מעביר במסגרת "Funzing" הרצאות לקהל הרחב.
