טלי (שם בדוי), בת 35 מהצפון
"הכרנו בצבא. השירות שלי היה תקופה מדכאת ושחורה, ואז הגיעה לבסיס מישהי שהאירה לי פנים ונתנה לי טעם לחיים. היא תיבלה את היום בהמון סיבות בשבילי לבוא לבסיס. היו לנו שפה משותפת וצחוקים שהם רק שלנו. מהר מאוד זאת הפכה לחברות שגלשה מעבר לגבולות הצבא. ואז פתאום, יום אחד, הגעתי לבסיס והייתה התעלמות מוחלטת. מ-200 לאפס ביום, בלי שום אזהרה ובלי הסבר.
"משם זה עבר תהליכים. מעלבון שלי, שישר התרחקתי ולקחתי צעד אחורה, לניסיון להבין מה קרה, ואחר כך חוסר קבלה של המצב וניסיונות לגשש דרך חברים בבסיס. וזה כל היום מול הפרצוף שלי בבסיס. אני לא יכולה לברוח. הגעתי למצב שהוצאתי גימ"לים כי לא יכולתי לשאת את העלבון. כשחזרתי, שום דבר לא השתנה. נכנסתי להתקף חרדה, כאילו משהו מאוד גדול נפל עליי. תחושה של חוסר אונים. לימים היא יצאה מהארון והסבירה לי שהיה לה קראש, וכשהיא הבינה שזה לא יקרה, היא הייתה חייבת להתרחק".
"ההרגשה כשחברה מאוד טובה מסיימת איתך קשר שקולה לשברון לב מזוגיות רומנטית, אם לא יותר. האבל על הקשר שנגמר ועל האדם שלא נמצא יותר בחיים שלך זהה לאבל על אדם שמת. זה אבל לכל דבר. אבל יש משהו בחברה שלא מגבה את זה. לא יבינו ולא ייתנו לך 'הנחות' כמו אחרי פרידה מזוגיות, פחות תשבי ותבכי יום ולילה ותאכלי גלונים של גלידה, נכון, אבל אם החברה הייתה מסתכלת על זה אחרת, יכול להיות שהיינו יכולים להתאבל על זה כמו שצריך".
רבים מאיתנו חווים שברונות לב במהלך חיינו. פרידה קשה מבן זוג או מבת זוג, אהבה חד-צדדית, אכזבה קשה ואף מוות. משום מה דווקא כאב שנגרם מחבר או חברה קרובה אנחנו לא ממהרים לקטלג כשברון לב - וזאת על אף שרובנו, נשים וגברים כאחד, חווינו מתישהו בחיינו קווץ' בלב או לפחות תחושת אכזבה עמוקה מחבר קרוב שאנחנו לא ביחסים רומנטיים איתו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הסיבות לשברון לב מחבר או חברה קרובה מגוונות: מהיעלמות בסגנון "גוסטינג", דרך נטישה בעקבות חוסר שוויון בהצלחה במרוץ החיים ועד למה שמכונה "בגידה", גם אם בניגוד לקשר רומנטי היא לא כוללת מגע פיזי עם פרטנר אחר.
בניגוד לפרידות בקשרים רומנטיים, שברון לב בעקבות פרידה מחבר או חברה הוא לא נושא מדובר במיוחד. האנשים ששיתפו אותנו בסיפוריהם סיפרו כולם כי טאטאו את הכאב מתחת לשולחן, הדחיקו אותו - והמשיכו הלאה, גם אם הפצע לא באמת הגליד. למה בעצם אנחנו ממעטים לדבר על כאב לב שנגרם מחבר?
עינת, בשנות ה-30 לחייה מאזור המרכז
"הייתה מישהי שהכרתי בעבודה. לא עבר הרבה זמן והיא נכנסה לי ללב. נהייתה חברה הרבה מעבר לעבודה. חברת נפש. היינו מחכות אחת לשנייה בבוקר בעבודה, יוצאות יחד להפסקות סיגריה ומדברות על הכול. שתינו היינו באותו זמן בזוגיות. ואז פרידה שלה הגיעה במקביל להצעת נישואים שאני קיבלתי. מפה הקשר התחיל להידרדר. בזמן אמת לא שמתי לב איך מסלולי החיים שלנו התרחקו – היא בשברון לב מקשר שהסתיים רגע לפני חתונה, ואני בתכנוני חתונה.
"לקחתי אותה להיות המלווה שלי יחד עם אחיותיי. הציפיות שלנו אחת מהשנייה גרמו לאכזבה אצל שתינו. הציפייה שלה שאצא איתה, שאדבר איתה לתוך הלילה עד שהיא מסיימת את הבכי ההיסטרי שלה, שארדים אותה ממש, בזמן שהייתי צריכה להקדיש זמן לבן הזוג שלי כשאנחנו לפני מיסוד זוגיות. היציאות שלנו יחד הלכו ופחתו. הציפיות שלה - שאהיה שם בשבילה 7/24, שאעזור לה לצאת מהאבל - והציפיות שלי, שהיא תשמח בשבילי לקראת החתונה ושתבין שאני צריכה גם ספייס כדי להיות בת זוג, התנגשו.
"לאט-לאט היא הפסיקה לענות לטלפונים או שהייתה עונה מגעיל. היא לא הייתה יוצאת איתי לסיגריה. עד שהיא המציאה תירוץ לא לבוא למסיבת הרווקות שלי. בסוף היא הודתה שזה היה יותר מדי בשבילה. זה פגע בי מאוד אבל הייתי צריכה להתרכז בחתונה. לחתונה היא כן הגיעה, אבל בירח הדבש היא לא התעניינה בכלל. היינו מגיבות אחת לשנייה ברשתות חברתיות, ופתאום מספר התגובות שלה ירד לאפס. כשחזרתי מירח הדבש עשינו שיחה שבה היא אמרה לי שאכזבתי אותה, שהיא ציפתה ממני ליותר, ונזפה בי. בסוף היא ביקשה ממני להיפרד. ממש ככה. זה כאב".
"מפתיע עד כמה זה נפוץ אצל נשים", אומרת נירית אשכר-טולקובסקי, פסיכולוגית ובעלת הקליניקה "מעברים" לטיפול ייחודי בנשים. "כל אישה נתקלה בזה. אין כמעט אישה אחת בסביבתי שזה לא קרה לה. מידת הכאב תלויה במידה רבה במידת הקרבה שהייתה. אם זאת מישהי שהייתה חברת נפש במשך שנים ויום אחד, out of the blue, נעלמה, זה עלול להיות מאוד כואב. אבל זה לא חריג. זאת אחת הבעיות בחיים של נשים שלא מדברים עליהן. זה מזכיר את תופעת 'הבעיה שאין לה שם'".
"הבעיה שאין לה שם" הייתה, במידה רבה, הבסיס לפמיניזם האמריקני שפרץ בשנות ה-60. בספרה "המסתורין הנשי" טבעה הסופרת והפעילה הפמיניסטית היהודייה-אמריקנית בטי פרידן את המונח הזה כדי לתאר את הקשיים בחייהן של נשים, מנהלות משק בית ואימהות מהפרברים, בארצות הברית של אותן שנים. על אי-השקט, חוסר הסיפוק והכמיהה שהן חוו מכך שחייהן הסתכמו במציאת בעל וגידול ילדים.
מצוקתן של נשים שלכאורה היה להן הכול והגשימו את החלום האמריקני של בית יפה עם גדר, ובכל זאת היו אומללות ומדוכאות, כמעט שלא דוברה באותן שנים. לדברי אשכר-טולקובסקי, "בחייהן של נשים קיימות לא מעט בעיות שלא מדברים עליהן. אין להן שם ולכאורה הן לא קיימות. הסביבה שלהן עוברת דברים שמצריכים התמודדות, בן הזוג, הילדים, ונשים הן הרבה פעמים אלה שמטפלות בכולם. כך גם התופעה הזאת, של שברון לב מצד חברה שנטשה או אִכזבה, אינה מדוברת".
נשים עושות כל כך הרבה דברים גדולים. הן מנהלות מערכות יחסים זוגיות ארוכות שנים, הן מביאות חיים לעולם. יכול להיות שיש משהו "לא קוּל" בלהתרגש מחברה שנטשה? האם נשים נוהגות לייחס לזה חשיבות בחייהן?
"בהחלט כן, הן מייחסות לכך חשיבות רבה, אבל זה לא אותו סוג קשר כמו זוגיות. זה לא אותו סוג של קרבה. לאו דווקא פחות, אבל אחרת. חברויות אמיצות וארוכות שנים נוצרות הרבה פעמים בגיל צעיר יחסית, בגיל ההתבגרות ולפעמים לפני כן. בשנים שהאישיות וההערכה העצמית נבנות. הקשר עם אותה ילדה-חברה זה קשר שבפסיכולוגיה מכנים twinship - 'תאומוּת' - שזה אומר שאת מוצאת מישהי שהיא כמוך, באותו גיל, באותו מצב, עם אותם קונפליקטים, ואתן מתבגרות יחד ועוברות יחד את המעברים שמהם בנויים החיים.
"סוג כזה של חברות הוא גשר בין הקשרים של הילדות לבין הקשרים של השנים הבוגרות, גם הרומנטיים, כך שבחברות את הרבה פעמים עוסקת במורכבות שבבחירת בני זוג, בלבטים, בשברונות הלב – דברים שקשורים בהתפתחות של האישה הצעירה, וזה מביא לקרבה מאוד גדולה, שהיא לא רומנטית אבל מאוד חזקה. זה גם מסביר את הקושי ואת הכאב של הפרידה, בעיקר כי את מפקידה בידי אותה החברה חלקים ממך. התלבטויות, ויכוחים, קשיים - היא כמו מראה שלך שמחזירה לך את המחשבות".
על איזה רקע יכולה להגיע הפרידה?
"קודם כל, אנחנו משתנים. לפעמים לא משתנים באותם כיוונים. זה קורה. ייתכן גם שלאחת החברות יש סוד שהיא לא מספרת. זאת סיבה לא נדירה. זו יכולה להיות בעיה בבית, אלימות, אירוע מיני שקרה לה – דברים שהיא מתביישת בהם או שהיא לא רוצה שאף אחד יידע.
"יכול להיות שהיא מתביישת בעצמה. את הולכת ללמוד, מתפתחת, מוצאת עבודה מעניינת, והיא נכשלת. לא עומדת בציפיות. יכול להיות שהיא מאוד מוכשרת, אבל יש משהו בחיים שלה שגורם לה להיכשל. אפשר להסתכל על זה כמו על מרוץ. מרוץ החיים. אם התחלתן מאותה נקודת זינוק, אבל אחת מכן התעייפה בדרך, לא הצליחה להגיע כל כך רחוק, זה משפיע על החברות".
זאת בעצם קנאה?
"יותר בושה. על המצב שלה, על החוסר שלה. את מספרת על ההצלחה המקצועית, על בן הזוג, על הילדים הנהדרים שלך, והיא לא. למרות שאת אומרת, 'רגע, אני חברה שלך, תני לי לעזור לך', היא בכל זאת תתרחק, מהבושה ומהתחושה שהיא לא עומדת בסטנדרטים יותר. זה מייסר. הכוחות הנפשיים שיש לנו שונים. זה קשור לבית שבאנו ממנו. האם זה בית שיוצאים ממנו עם כוחות, או חלשה, עייפה ומותשת מהחיים. ראיתי לא מעט אנשים צעירים כאלה, שבשלב מסוים די, לא יכולים יותר להתמודד – החיים דורשים המון כוח. הרבה פעמים יש משהו שמגדיש את הסאה. לא כי קרה לחברה הזאת משהו, אלא כי החברות נהיית יותר מדי".
האם גם גברים חווים שברון לב מצד חברים או שמדובר בתופעה ייחודית לחברות נשית? לפי תמיר אשמן, מנהל הפורום ללימודי גברים בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ומנחה מעגלי גברים, גברים יכולים להיפגע מחבר - אבל יש הבדלים משמעותיים בין גברים לנשים ביחס לכך.
"המושג שברון לב בתוך חברות גברית אינו קיים", קובע אשמן נחרצות. "כשגבר משתף בתוך קבוצה על קרע במערכת יחסים עם חבר, הוא לעולם לא ישתמש במילים 'שברון לב' אלא 'בגד בי'. אצל גברים יש את מושג הבגידה".
איזה סוגים של בגידות יש בחברות גברית?
"המושג 'בגידה' לרוב מתכתב עם שני מצבים בלבד – בגידה על רקע רומנטי, במובן של 'לא תחמוד את אשת רעך' - כלומר חבר שעשה עיניים, פלירטט, התחיל עם אישה של חברו או עם אישה שהוא יודע שהחבר מעוניין בה. זאת עבירה על הקוד הישן. גברים מדברים גם על בגידה באמון. ראינו את זה היטב בתחקיר על ראש המוסד לשעבר יוסי כהן (ששודר בתוכנית המקור ברשת - מ"ש). יש שם משולש, ואפשר לראות איך שני הגברים במשולש מסדירים את הקרע ביניהם. זאת בגידה פטריארכלית.
"בחברות גברית מדברים גם על בגידה על רקע הלשנה – זה יותר נפוץ בקרב בני נוער – וישנה גם בגידה במלחמה, כלומר לא נתת לי גיבוי, נטשת אותי. בגידה במצב של סכנה. זה יכול להיות במקום העבודה או בין חבורה לחבורה. לדוגמה בגיל ההתבגרות, קבוצה של נערים במועדון שנתקלים בקבוצה עוינת, וכולם ברחו והשאירו אחד לבד. או חבר טוב שלא נקט עמדה ולא הביע סולידריות בוויכוח במקום העבודה. החבר סיפר על כך שלא קיבל גב מהחבר שלו.
"אנחנו כגברים מאוד מתוכנתים לחברותא, לקבוצה. אנחנו יודעים ממחקרים שאצל בנים היחסים ממשיכים אפילו אחרי אירוע של תוקפנות. כשגברים רבים, אפילו אם הם ילכו מכות, זו אינה התנהגות שנחשבת לבגידה ושברון לב. לעומת זאת אצל בנות, קרע ושברון לב ביחסים הוא על דברים הרבה יותר קטנים ויומיומיים כמו 'לא התעניינת בי'. הקשר לא תמיד משתקם אחרי הריב. הגברים בדרך כלל משטיחים. מלמדים אותנו לא לעשות עניין. זה הכול מכות קטנות בכנף. לכן גברים לא משתמשים בביטוי 'שברון לב'".
גברים לא מרגישים ככה, או שהם רק לא מדברים ככה? אולי הם מדחיקים את הכאב?
"זה נכון שגם אם נפגענו, אנחנו מכחישים את זה. זה לא אומר שלא נפגענו. גברים נפגעים אחד מהשני על בסיס יומי, אבל אנחנו לא 'ממשברים' את הקשר. כדי שגבר ירגיש שברון לב או ינתק את הקשר, צריך להיות אירוע חזק מאוד. 20 שנה אני עושה מעגלי גברים, ואני יכול להגיד שאין כמעט קרעים בין גברים במערכות יחסים. במעגלי הגברים אנחנו מנסים ליצור מרחב פתוח שבו הם יכולים לדבר פגיעות. אנחנו מנסים לשנות את זה".
מה עם האגו הגברי? התחרותיות? זה לא יוצר משברים?
"יש קנאה בין גברים, אבל היא הרבה יותר לגיטימית. הם יקללו אחד את השני וימשיכו הלאה. הרי מלמדים בנות איך להיות בנות ובנים איך להיות בנים. גם מי שמנסה להיות הורה מודע הרבה פעמים נופל בזה. יש רגשות שנחשבים אסורים לבנים ויש כאלה לבנות. אז על בנים 'נאסרו' העצב, חוסר האונים והפחד.
"הרגשות שנלקחו מבנות הן קודם כל כעס, וגם קנאה אינה רגש לגיטימי. מותר לכן לפחד, להיות חסרות אונים, להיות עצובות. אסור לכן לקנא ולכעוס, וזה הופך לפצצה קטלנית בתוך היחסים. אם אדם לא יודע להפעיל קנאה, הוא לא יודע לחוות תחרות בריאה. היכולת שלנו להיות בקשר עם הרגשות היא קריטית. אני מלמד נשים לדבר על קנאה במערכות יחסים".
הפצצה הקטלנית מייצרת לעיתים גם תחושת אשמה - נשים רבות נוטות לשאול "מה עשיתי לא בסדר" אחרי שחברה מתרחקת מהן - אבל לדברי אשכר-טולקובסקי, ברוב המקרים החברה שמתרחקת עושה זאת בגלל עצמה. "הרבה פעמים היא אפילו לא יודעת להסביר את זה. יכול להיות שאחת הסיבות שהיא נעלמת היא העובדה שהיא לא יכולה להסביר את זה. 'לא יכולה יותר, נגמר לי, אל תדברי איתי'. זה לא תמיד נעשה במחשבה תחילה. בכל מקרה, חשוב לזכור שזה שלה, לא שלך. ברוב המקרים זה ככה".
מה פרידה כזאת יכולה לעשות?
"הפרידה גורמת לעצב מאוד עמוק, כי רק אותה חברה יודעת מה עברת כל השנים האלה. זאת פשוט פרידה, על כל המשתמע מכך. וזאת קצת פרידה גם מחלקים שלך. מהילדות שלך. זה כואב, זה עצוב, אבל את עושה את זה ועוברת הלאה. הנשים שדיברו על פרידה כזאת אצלי בקליניקה אומרות לי, גם אחרי שנים, 'אם היא הייתה חוזרת, הייתי מיד סולחת לה. לא הייתי שואלת שאלות. העיקר שתחזור'. זה געגוע לעבר שלך. אבל במרבית המקרים, אם בכל זאת תפגשי את אותה חברה אחרי הרבה שנים ותסלחי לה, כי יש לך לב גדול, זה לא יהיה אותו הדבר. היא לא תהיה אותו הדבר, וגם את לא. לפעמים פשוט היה צריך להיפרד".
