"אוף, אני שמנה!" היא אומרת לו בזמן שהוא תופס חלק קטן מהבטן שלה, שני סנטימטרים מתחת לפופיק, בדיוק כמו שהסבירה להם האחות במרפאה.
"די נו, את לא שמנה. מוכנה?"
היא מהנהנת.
הוא מכניס בעדינות את המחט הדקיקה ולוחץ על המזרק, עד שכל הכמות שהקציב הרופא נכנסת מתחת לעור שלה.
"את לא שמנה ממי, את גיבורה", הוא אומר ונותן לה נשיקה קטנה על השפתיים, רגע אחרי שהוא מנקה את אזור הדקירה עם פד ספוג באלכוהול. הוא יודע שזה לא ממש משנה מה יגיד לה כרגע, היא עוברת עם עצמה תהליך טבעי והגיוני. הם רק בתחילת הדרך להביא ילד לעולם אז היא בטוח לא עלתה עדיין במשקל, אבל הוא יודע שאצלה בראש, כרגע, העובדות לא משנות. ההתרגשות, הבלבול, הפחד, הציפייה, הכול מעורבב לכדי מערבולת של רגשות שמטריפה אותה.
3 צפייה בגלריה
"את לא שמנה ממי, את גיבורה", הוא אומר ונותן לה נשיקה קטנה על השפתיים, רגע אחרי שהוא מנקה את אזור הדקירה עם פד ספוג באלכוהול
(צילום: shutterstock)
אחרי שלוש שנים שהם יחד, הוא כבר יודע שברגעים כאלה זה לא משנה מה הוא יגיד. היא לא צריכה שהוא ינחם אותה, היא גם לא צריכה שהוא יגיד לה שהיא צודקת ובטח לא שהיא טועה. היא רק צריכה שיקשיב לה, ואז יחבק אותה. הוא עושה בדיוק את זה.
חודשיים קודם לכן, כשישבו על הספה הקטנה שלהם ועל שולחן הקפה שלפניהם היו הלפטופ שלה ומגש קומבינציה צמחונית מהסושייה האהובה עליה, כי "חייבים לנצל כל רגע שעדיין מותר לי לאכול סושי", הכול עוד נראה והרגיש רחוק.
זה היה רק השלב הראשון, זה שבו עוברים על פרופילים של תורמים פוטנציאליים, והיא מתלהבת מזה שעל כמעט כל אחד מהם כתוב כמה הוא חתיך, כמה העור שלו שזוף והשרירים מפותחים, ושהוא נראה כמו פול ווקר, עליו השלום, או ליאונרדו דיקפריו או כל מיני שחקנים הוליוודיים כאלה ואחרים. מי ידע שכל חתיכי ישראל התאספו יחדיו על מנת לאונן ולגמור בתוך כוסות, כדי לעזור לזוגות כמוהם להביא ילדים?!
"אופיר וגל היקרים, מצ"ב קטלוג תורמים מעודכן לחודש יולי. אנא עברו עליו ובחרו את זה שנראה לכם המתאים ביותר עבורכם, על מנת שנוכל להתקדם לבדיקות התאמה גנטית", לשון המייל שאופיר קיבלה מבנק הזרע. הלוואי שהקטלוג של איקאה היה כל כך מזמין.
בסוף הם בחרו את זה שנראה להם הכי מתאים, ואחרי שקיבלו אישור שגם מבחינה גנטית אין בעיה, יצאו לדרך, שהחלה בהרבה זריקות לבטן המאוד לא שמנה שלה.
"אתה מתרגש?" אופיר שואלת מיד כשהוא חוזר לשבת לידה על הספה, אחרי שווידא שזרק את המחט כמו שצריך ושלא נשקפת סכנת דקירה לאף אחת.
"ברור ממי, איך אפשר שלא?" הוא עונה ונושק לה על המצח. הוא מרגיש שהיא מתוחה ומטריף אותו שהוא לא יכול לעשות שום דבר בשביל לעזור לה.
"אני מפחדת. מה אם זה לא ייתפס? אולי הגוף שלי בכלל דפוק?"
"די, את יודעת שאני לא אוהב דיבורים כאלה. גם אם זה לא ייתפס, זה לא אומר כלום על הגוף שלך. בואי, את מכירה את הסטטיסטיקה".
"אני יודעת, אבל…"
"די ממי, עזבי את האבל, את מכניסה לעצמך סרטים מיותרים לראש", הוא רוצה להיות מכיל, הוא רוצה להקשיב ולא להגיד כלום אבל לפעמים הוא לא מצליח. מפחיד אותו הדיבור השלילי שלה על הגוף שלה. הוא יודע כמה נזק זה יכול לגרום, אפילו בלי שהיא תתכוון לכך. הוא מושך אותה אליו ומחבק. הוא יודע שהמשפט הבא שלה יהיה על הגיל שלה, הוא כבר שמע אותה אומרת את אותו טקסט עשרות פעמים לפני שהתחילו את התהליך. סרטים של כל מי שמתקרבת ל-40.
שבוע לאחר מכן הם מגיעים למרפאה להזרעה הראשונה. כל הדרך לשם הם לא דיברו, רק החזיקו ידיים.
יש רגעים שכל אחד מהם שקוע במחשבות, אז הם בקושי מדברים. הם מבינים אחד את השנייה, הם יודעים שאין שום דבר רע בשתיקה. היא כבר אמרה לו פעם שרק איתו היא מרגישה נוח כל כך לשתוק.
כשהיא נשכבת על המיטה ומפשקת את הרגליים, הוא חושב לעצמו שזה ממש מוזר כמה שזה לא מוזר לו שעוד שנייה גבר אחר יתעסק באיבר הכי אינטימי של אשתו.
"את מוכנה? את עלולה להרגיש קצת לחץ, לא להיבהל", הרופא מסביר לה בעדינות והיא מיד תופסת לגל, שיושב לידה, את היד. הוא מסתכל על המוניטור ולא מבין מה הוא רואה, אבל מרגיש את המחנק בגרון מרוב התרגשות.
הוא מופתע מהתחושה. כשגילה שהוא עקר, עשור לפני שפגש אותה, קיבל את הבשורה בהפתעה. אחרי ההלם היה גם קצת בכי, אבל כמו בכל סיטואציה מורכבת שנתקל בה בחייו, מהר מאוד עבר למצב של "זה מה יש ועם זה ננצח". זה עבד לו. הוא למד ליהנות מהלבד שלו ובכלל לא חשב בכיוון של אישה וילדים. מהר מאוד התחיל לראות את התועלות בהיותו עקר.
השינוי קרה כשראה איך בחורות שיצא איתן מגיבות לזה. הוא מעולם לא חשב על האופן שבו גבר עקר עלול להיתפס בעיני נשים, כי כשהיה צעיר יותר הנושא בכלל לא עלה. אבל כשהגיע לגיל שבו הן חושבות על עתיד ומשפחה, הן התחילו לוותר עליו בגלל זה. כל פעם כזו הגבירה את תחושתו שמשהו בו ובגבריות שלו פגום.
פתאום הוא הבין עד כמה גבריות הולכת יד ביד עם מיניות. גבר יכול להיות מוצלח, חתיך, עשיר או כל דבר אחר מרשימת הקריטריונים של גבריות אמיתית, אבל אם משהו במיניות שלו דפוק, הוא לא באמת גבר. אז כשמשהו בפוריות שלך דפוק ואתה לא מסוגל לספק לאישה את הדבר הכי אלמנטרי, על אחת כמה וכמה.
עד שאופיר הגיעה. היא הייתה הראשונה שלא עשתה מזה עניין. היא רק הסתכלה עליו במבט של "אוקיי, ו…?"
אחרי זה פשוט אמרה, "טוב, אבל אתה יודע שיש עוד דרכים להביא ילדים לעולם, כן?" ומיד הוסיפה באותו טון "אז שנעשה איזה צ'ייסר?"
עכשיו, קצת יותר משלוש שנים אחרי אותו צ'ייסר, הוא מסתכל על המוניטור, מנסה להבין מה הוא רואה. מרגיש את המחנק בגרון כשהיד שלו מלטפת את היד של האישה הראשונה שקיבלה אותו כמו שהוא. היא יכלה בקלות למצוא בן זוג שהיה שמח להכניס אותה להיריון בדרכים נעימות הרבה יותר, או לפחות בלי לדחוף מזרקים לבטן, ובכל זאת בחרה לעשות את כל הדרך הזו דווקא איתו.
הוא יודע שזה יצליח, הוא בטוח שזה יקרה.
"אמרתי לך, אני דפוקה!" היא אומרת לו עשרה ימים לאחר מכן, עם עיניים אדומות מבכי.
הוא מסתכל עליה ויודע שזה עוד אחד מהרגעים שהוא לא צריך להגיד כלום, רק לחבק. גם לו כואב, אבל הוא לא יכול להראות לה עכשיו. היא צריכה אותו חזק. הוא מחבק אותה, מלטף את ראשה ומאפשר לה למלמל משהו על הגוף שלה תוך כדי בכי. הוא יודע שזה רק שלב כזה. זה יעבור, וזה יצליח. אין מצב שלא.
היא נולדה להיות אמא, הוא יודע את זה. הוא מאמין בה, בדיוק כמו שהיא האמינה בו, אפילו ברגעים שכבר לא האמין בעצמו.
