בעולם נימוסי החתונה האמריקנים, הזמנה "פלוס-אחד" היא המובן מאליו כשמדובר במנהגים הרשמיים. לדברי ליזי פוסט, נינה של נינה של אייקון הנימוסים וההליכות אמילי פוסט, והממונה על עיזבונה במכון אמילי פוסט, הכללים הם כדלקמן: הענקת האפשרות לפלוס-אחד לאורחים רווקים, במיוחד כאלה שמגיעים מרחוק או לא מכירים את רוב הנוכחים, זה נחמד אבל לא חובה. לעומת זאת, במקרה של אורחים שנמצאים במערכת יחסים "רצינית", הזמנת בני הזוג שלהם היא חובה מובהקת. הזמנתם ללא בני הזוג (גם אם אינכם מכירים כלל את בני הזוג, או שהם מוכרים אך בלתי נסבלים) היא בגדר "גסות רוח", אומרת פוסט.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל יישום התיאוריה הלכה למעשה הוא עניין הרבה יותר מסובך. האם חובה לציין פלוס-אחד בהזמנה לחברה הכי טובה שלך, שצפויה ממילא להכיר את רוב המוזמנים, ושבדיוק החבר שלה זרק אותה והיא לא יכולה להפסיק לבכות? ומה עם החבר שיוצא עכשיו עם האקסית שלך? ומה לגבי הפרטנרית הצמודה מהעבודה - היא תסתדר אם תוזמן לבד? והאם מותר לשושבין שלך להביא את הבחורה החדשה שבדיוק הכיר בטינדר והוא לא מפסיק לדבר עליה? ומה בכלל הופך מערכת יחסים ל"רצינית"? פעם, התשובה הייתה נישואים ("אין טבעת - אין הזמנה"), או מגורים ביחד. פוסט מציעה כלל אצבע יותר מודרני, של זוגיות בת חצי שנה ומעלה, אבל גם היא מודה שאין הגדרה מספיק טובה לזוגיות אמיתית. המארחים משוועים לקודים ברורים לפעול לפיהם, אך האם יש סיכוי לנסח כללים שיירצו את כולם? "זו שיחה שאני עורכת עם כל אחד ואחת מהלקוחות שלי", אומרת קייטלין פורד, מתכננת חתונות מקליפורניה. "אף אחד לא באמת יודע מה לעשות".
כתבות נוספות למנויים:
"פלוס-אחדים" לא תמיד היו כזה כאב ראש. בעבר חתונות היו בדרך כלל אירועים מקומיים, עם רשימות אורחים ברורות למדי, אומרת ג'וליה קרטר, סוציולוגית מאוניברסיטת מערב אנגליה. רוב הסיכויים שממילא הכרתם את בני הזוג של החברים שלכם, כך שהזמנתם נראתה טבעית. אבל כיום הרשת החברתית של האדם הממוצע הרבה יותר מורכבת ומפוזרת גיאוגרפית. יש סיכוי שתהיו ביחסים קרובים עם מישהו שגר אלפי קילומטרים מכם, עם בן או בת זוג שמעולם לא פגשתם, ושאינם צפויים להכיר אף אחד מהאורחים שלכם.
הזוגות המתחתנים היום נוטים לנהוג פחות או יותר לפי ההנחיות של פוסט, ולציין לחלק מהמשתתפים (אך לא לכולם) אפשרות של פלוס-אחד. הבעיה היא שהם מסתכנים בהרבה רגשות פגועים. קהל המוזמנים בחתונות מתאפיין באנשים בשנות ה-20 וה-30 המאוחרות לחייהם, שכן זה הגיל הנפוץ לנישואים, אולם זה גם הגיל שבו מערכות היחסים בשיאן, אומרת פורד. ייתכן שחברים בני אותו גיל יימצאו בשלבים שונים לחלוטין של החיים. אם אינכם נשואים, הרי שעצם האירוע הוא שלב שעדיין לא הגעתם אליו. בהקשר זה, פלוס-אחד עלול להיתפס כמו זריית מלח: חברים שלא זכו להימנות על ה"פלוס-אחדים" עשויים לחשוב שאתם מזלזלים במערכת היחסים שלהם או חושבים שהם סתם "מתפרפרים", ואילו אורחים רווקים יראו בפלוס-אחד תזכורת לפריבילגיות שבאות עם הזוגיות ואינן זמינות עבורם. ומנגד, מוזמנים שמנהלים זוגיות צמודה (ואפילו המארחים עצמם!) עשויים לחשוש מתדמית של "התנשאות זוגית", אם לצטט את יומנה של ברידג'ט ג'ונס. בקיצור, אף אחד לא יוצא שמח.
פתרון שישמח את המוזמנים יכול להיות פשוט לחלק לכולם פלוס-אחד, ולהשאיר להם לבחור כרצונם בבן לוויה אפלטוני או רומנטי. כך לא מפרידים בין זוגות, והרווקים לא ירגישו מופלים לרעה. "פשוט יש כל כך הרבה לחץ לא להיות לבד, במיוחד על נשים", אומרת קייט דוטי, מחברת "מיזוגים ורכישות: או, כל מה שאני יודעת על אהבה למדתי מחתונות" (Mergers and Acquisitions: Or, Everything I Know About Love I Learned on the Wedding Pages). לדבריה, נחמד שיש פרטנר להתיישב ביחד לשולחן כשמתעייפים מלרקוד, או לצחקק ביחד ברגעים קומיים. במסיבה שבה הקהל מגיע ועוזב בזוגות, הידיעה שגם להם יש מישהו מזכירה לרווקים שהם לא לבד. אבל למדיניות כזו יש מחיר. המארחים יצטרכו לשלם יותר עבור רשימת אורחים מתארכת, או להזמין פחות חברים משלהם. שתי האופציות לא קוסמות במיוחד.
אבל אולי יש אפשרות אחרת. עיקרון שמתברר שיש עליו טאבו חזק ממה שהייתי מנחשת לפני הכנת כתבה זו, אבל אאזור אומץ להציע אותו בכל זאת: לוותר על הפלוס-אחד. כן, שמעתם נכון. המתחתנים מזמינים רק את האנשים שהם מכירים ואוהבים. אם נכללים בהם בני זוג או זוגות חברים ששניהם עונים לקריטריון - נהדר. אחרת, האורחים יכולים לעשות משהו שהוכח מדעית כאפשרי: להתרועע.
לא בכל מדינה מדובר במשימה כה מאתגרת. ביפן למשל, הרעיון של פלוס-אחד אינו נפוץ. בדרך כלל יגיע רק האדם שההזמנה על שמו, והזמנת אחד מבני הזוג לא נתפסת כעלבון. בבריטניה מזמינים פלוס-אחד, אומרת קרטר, אבל "לא נוצרה סביבו משמעות מיוחדת". ייתכן שחלק מהסיבה הוא שהטקס וקבלת הפנים כוללים בדרך כלל רשימות אורחים שונות; לטקס נהוג להזמין קבוצה קטנה במיוחד (כמו בני משפחה וחברים קרובים בלבד), לכן אף אחד לא מצפה להביא עמו מישהו. החלק השני הוא פשוט מסיבה - כך שהזמנה (או היעדרה) לא עמוסה במשמעויות כבדות מדי.
בארצות הברית לעומת זאת, ככל שמוסד הנישואים התפתח כך החתונות החלו לסמל יותר מדי דברים. אין תשובה ברורה לשאלה למי או למה נועדה החתונה. האם היא בעיקר עבור האנשים שמתחתנים? או בשביל המשפחות והחברים שלהם? האם היא דרך לכבד התחייבויות רומנטיות, כולל של האורחים? או שהיא פשוט...מסיבה? כמובן שחתונה מסמלת נקודת מפנה בחייהם של הזוג המתחתן (ואולי גם בגובה חסכונותיהם), אבל גם האורחים משקיעים זמן וכסף, לכן אין זה מפתיע שהם יכולים לאבד בדרך את הסיבה מדוע הם שם: האם רק כדי ליהנות? או שמא כדי לקבל אישוש למצב מערכת היחסים שלהם עצמם? או אולי, פשוט, כדי לקחת חלק באירוע של מישהו שהם אוהבים?
חתונה ללא פלוס-אחד היא לא רק עבור המארחים. היא יכולה גם לתרום לאורחים - ולהוביל לערב יותר ייחודי, מבטיח, ואולי אף בלתי נשכח. תנו לי רגע להסביר. למעשה אני מזדהה לחלוטין עם הקושי לצלוח לבד אירוע שלם. לא מזמן נסעתי לבדי לחתונה רחוקה, שהכרתי בה רק את הכלה. במשך שלושה חודשים לפני הנסיעה התלוננתי בפני כל מי שרק היה מוכן לשמוע כמה אני חוששת. אולם חברתי המתחתנת לקחה זאת בחשבון, ולכן דאגה להכיר לי שני אורחים נוספים שסבלו מאותה מצוקה. לו הייתי מביאה פלוס-אחד, כנראה שהייתי מבלה כל הערב רק איתו. במקום זאת, הרגשתי מספיק "מחוץ למים" ולשגרת החיים המוכרת, וחשתי מסוחררת מהסיכוי להכיר את כל האנשים החדשים שגדשו את המקום. בסופו של דבר, יצרתי קשרים חדשים (בלי להשוויץ, שלושתנו עדיין מתכתבים בקבוצה משלנו).
אולי חתונות עם פחות זוגות בקרב המוזמנים מעוררות אנרגיה שונה, מהסוג שמבטיח מסיבה טובה, וגם דרך טובה להתחבר לאנשים. מכיוון שאנו חיים בחברה שמאדירה יחסים רומנטיים, רבים מאתנו מחפשים מונוגמיה אפילו בזוגיות אפלטונית. חתונות ללא פלוס-אחד עשויות לדחוף אותנו לנסות משהו אחר. אולי האורחים הרווקים לא ירגישו מודרים לשם שינוי, שכן בני זוג שהגיעו הלילה לבדם הם קהל נוח יותר להתרועעות. ואולי האורחים שהגיעו ללא בני הזוג דווקא יעריכו את ההזדמנות לפגוש אנשים חדשים, ולחזור להיות ללילה אחד אנשים בפני עצמם ולא חצי מהשלם, או פשוט ייהנו להתעדכן עם חברים באינטימיות שלא ניתן להשיג במפגשים זוגיים. כך או כך, כולם יסתדרו. יותר מכך: בדרך עקיפה או ישירה, הם יזכו לחוויה שמותחת את הגבולות.
אם יש דבר אחד שצעירים או עיתונאים שכותבים על חתונות (לא שאני יודעת!) שומעים שוב ושוב – הוא שחתונות הן דרך מצוינת להכיר מישהו. פעם שנאתי את האמירה הזו, אבל עכשיו אני מסכימה לחלוטין: זו דרך נהדרת לפגוש ידידים.
